מוצ"ש א' מרחשוון ה'תשע"ה
דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה ליקוטים ג הלכות צומח ובעלי חיים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשנ"ד

בעלי חיים בשימוש האדם


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל

ציד ודיג
ישנם אנשים שלשם ספורט ושעשוע יוצאים לצוד חיות בר וציפורים, ונשאלת השאלה, האם על פי ההלכה דבר זה מותר או אסור. השיב הרב יחזקאל לנדא, שהיה רבה של פראג לפני כמאתים וחמישים שנה, בתשובותיו נודע ביהודה (ח"ב יו"ד י'), שאמנם מותר להרוג בעלי חיים לצורך האדם, כגון אם צריך את בשרם או עורותיהם. כי האיסור שלא לצער בעלי חיים, הוא דווקא כאשר מצערם לחינם, אבל כשיש צורך מותר להמיתם, ולכן מותר לצוד בהמות וחיות לשם פרנסה. אבל אם הציד נעשה לשם שעשוע, הרי שהוא דבר פסול, שאינו מתאים כלל לזרע ישראל, שכן מידתם של ישראל היא הרחמנות, שנאמר (דברים יג, יח): "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" (יבמות עט, א). ואלו שנזכרו כציידים במקרא היו רשעים, נמרוד ועשו. וזאת מפני שיש בציד אכזריות, ולכן אנשים רשעים נהנים ממנו 1 . על פי זה הורה הרב ישראלי זצ"ל, לחברת פרסום שנתבקשה להכין מסע פרסום למסעות ציד, שאסור לה לפרסם את מסעות הציד, כדי שלא להשתתף בדבר עבירה של מעשי אכזריות אלה (במראה הבזק ח"ב 82).

עוד חשוב לציין, שברוב המקרים בשר שהושג בציד אסור מן התורה באכילה, שכן אם החיה תמות מן הירי, בודאי שהיא אסורה, שהרי לא נשחטה כדין. ואף קליעת הצייד רק תפצע אותה, ברוב המקרים הפציעה חמורה כל כך עד שהחיה או הציפור תוגדר על פי ההלכה כטריפה, שגם אם תישחט, בשרה אסור באכילה.

אדם שרוצה לצאת לים או לנהר כדי לדוג להנאתו, אף שיש בזה דמיון מסוים לציד, שכן אין הוא עושה זאת למען פרנסתו, מכל מקום נראה שאין איסור בדבר. ראשית מפני שהוא מתכונן לאכול את הדגים שיעלו בחכתו, כך שמדובר בתועלת ממשית, ולא באכזריות לשמה. ועוד, שכיוון שהדגים פחות מפותחים מהיונקים, מסתבר שהם פחות חשים בכאב וצער, ולכן פחות חוששים לצערם. גם התורה לא צוותה לשחוט דגים לפני אכילתם אלא אפשר להורגם בכל דרך, יתכן שהטעם לכך הוא מפני שתחושת הכאב שלהם פחותה. דרגת ההתפתחות נמדדת לפי המוח ומערכת העצבים. אצל היונקים מערכות אלו מפותחות יחסית, ולכן ניתן להבחין אצל חיות הבר בתחושות של צער ושמחה, ואף ניתן ללמד אותם דברים מסוימים. והאם מכירה בוולדותיה ומטפלת בהם ברחמנות, ואילו אצל הדגים המוח ומערכת העצבים פחות מפותחים, ולכן יש להם פחות מודעות לקורה סביבם. לדוגמא, דקות ספורות לאחר שהדגה משריצה את דגיגיה הקטנים, היא יוצאת למסע ציד אכזרי בו היא טורפת רבים מהם ללא נקיפות מצפון.

לסיכום, מותר לדוג דגים, ואף שעיקר מטרת הדיג לשם תחביב, אין האכזריות בולטת בצידתם, כיוון שהדגים פחות מודעים לצערם. בנוסף לכך הדייג מתכוון לאוכלם, כך שאין מדובר כאן בהשחתה בלבד, אלא בדיג שיש ממנו תועלת ממשית.

מופעי ראווה אכזריים

במספר ארצות נערכים מופעים של מלחמות שוורים, ואנשים רבים צופים בהם בהנאה, ועולה השאלה, מה יחסה של ההלכה למופעים אלו. תחילה יש לבאר שישנו איסור גמור להיות מטדור, היינו לוחם שוורים. שכן אנשים אלו עוסקים ממש בעינוי בעלי חיים. תחילה הם מרעיבים את השוורים כדי שיהיו עצבניים, לאחר מכן בזירה, המטדור פורש לפני השור סדין אדום כדי לעצבנו ולהרגיזו עד שיבוא לתוקפו. ואם השור אינו חפץ בקרב, אזי המטדור דוקר בו עד שהשור יקום להתגונן. ולבסוף, כשהשור תוקף בחמת זעם את זה שהכעיסו, אזי המטדור "הגיבור" זז ודוקר למוות את השור. או אז מצטווח ומתגעש ההמון ומריע למטדור. לעיתים נדירות, קורה שהשור זריז מהמטדור, ואז המטדור נהרג או נפצע. במקרה כזה צריך לדעת שאין כל אשמה בשור. שאף שמן הדין צריך להמית שור שהרג אדם, מכל מקום כאן שהמטדור גירה אותו לתוקפו, אין בשור כל אשם, ואין להמיתו על כך (ב"ק לט, א; רמב"ם נזקי ממון ו, ה).

בתקופת הרומאים מופעים אכזריים אלו היו הבילוי הפופולרי ביותר בקרב אנשי האצולה. הם היו מכניסים עבדים שיילחמו בחיות טרף, ומשסים כלבים בחיות אחרות, וצופים בתענוג כיצד החיות משסעות זו את זו. ובכל פעם שחיה הצליחה להכניע את חברתה ולשסע את גרונה, היו הצופים צוהלים ומריעים בקול. פעמים רבות, היו מוכנסים עבדים כדי שיילחמו בחיות הטרף, ואף כשהחיה הצליחה להרוג את האדם, היו האנשים מריעים בקול. למרבה הבושה, היו יהודים שחשבו שכל מה שעושים השליטים הרומאים הוא כשר, וחפצו ללכת בדרכם ולהשתתף וליהנות ממופעי ראווה אכזריים אלו. כנגדם עמדו חז"ל בתוקף, ואמרו שישנו איסור ללכת לשם, וקראו על זה את הפסוק מתהלים (א, א): "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד", אשרי מי שלא הלך לתאטראות וקרקסאות ואיצטדיונים של גויים, שנעשים בהם מופעי ראווה שכל עניינם הוללות וליצנות מדברים אכזריים של צער בעלי חיים ורצח עבדים (ע"ז יח, ב). ויש להוסיף שכל הקונה כרטיס למופע כזה, נעשה שותף לדבר עבירה, וגורם לעצמו פגם מוסרי במידת הרחמנות.

כן ברור שאסור לאלף תרנגולים להילחם זה בזה ולהרוג זה את זה, כפי שהיה נהוג ביבשת אמריקה, ועד היום ישנם מקומות רבים שעדיין מקיימים בהם מופעים של מלחמות תרנגולים. וכל אדם בעל נפש יהודית, צריך להביע סלידה משעשועים אכזריים שכאלו, וכמובן שאין לתמוך בהם על ידי קניית כרטיס.

חיות מחמד, כלב, תוכי, דגים
שאלה שיש שמתלבטים בה היא, האם ראוי לאדם לגדל חיות מחמד בביתו? ובמיוחד שרוב חיות המחמד, כגון כלב, חתול, תוכי, הם מהמינים הטמאים? התשובה היא שאף שאסרו חכמים על יהודי לעשות סחורה בחיות טמאות, שמא מתוך שיהיו מצויות בידו, יבוא לאכול מבשרן. זהו דווקא במיני חיות שרגילים הגויים לאכול מבשרן. אבל לגבי חיות שמגדלים לשעשוע ולחביבות, ברור שאין מקום לחשש זה, ולכן מצד הדין מותר לגדלן. וכן כתב רבי יוסף קארו בספרו 'בית-יוסף' (יו"ד קיז), שאין איסור לעשות סחורה בחיות טמאות שאין רגילים לאוכלן. וכן כתב החיד"א בספרו 'ברכי-יוסף' (יו"ד קיז, ב), שעל פי זה נהגו לגדל עופות המדברים. אמנם היו שרצו לומר שמפני שחיות אלו נקראות טמאות, אף שאין בדבר איסור, אין ראוי להכניס לבית חיות טמאות. אבל האמת, שדבר זה לא נזכר בספרי הפוסקים, ודי לנו במה שאסרה עלינו התורה, ואין לנו להוסיף איסורים מדעתנו. ומה שחיות אלו נקראות טמאות, זה נוגע לכך שהן אסורות באכילה, שעל פי התורה מי שאוכל אותן מטמא עצמו. אבל אין זה אומר שמידותיהן פגומות, ושהמגדל אותן עלול להיפגם מעט בנפשו. ולהיפך לכל חיה מידה טובה ומיוחדת משלה. ובכמה מקומות שיבחו חז"ל כמה ממיני החיות הטמאות, למשל שיבחו את נאמנותו של הכלב, ואת צניעותו של החתול. ועל כן כל אדם רשאי להחליט בעצמו, אם טוב לו לגדל חיות מחמד.

אבל כלב רע, היינו כלב שעלול להפחיד בני אדם או ילדים, אסור לגדל, מפני שהוא גורם צער לבני אדם שעוברים לידו. ורק אם הוא קשור בשלשלאות של ברזל מותר לגדלו, שכן באופן זה לא יפחדו ממנו בני אדם. ואף אם הכלב מאולף ואינו תוקף בני אדם, מכל מקום האנשים שהוא נובח עליהם אינם יודעים זאת, ועלולים לפחוד ממנו ולהצטער. ולכן על בעליו לקשור אותו היטב. ורק במקומות הסמוכים לגבול מותר לשחרר כלבים כאלה בלילה כדי שישמרו על הישוב (שו"ע חו"מ תט, ג). וכלבים נחמדים, שאינם מפחידים כלל, אין צורך לקשור.

דרך אגב, כדאי לציין כאן שמחקר מדעי קבע, כי אחוז התמותה בקרב חולי לב שהחלו לגדל כלב בביתם היה נמוך בהרבה מחולי הלב שלא היה בביתם כלב. ועל פי זה המליצו לחולי לב לאמץ כלב בביתם, משום שכפי הנראה הטיפול בכלב מרגיע ומשמח אותם, ומשפיע לטובה על מצבם הבריאותי. מכל מקום ברור שישנם עוד דרכים לסייע להרגעת החולה שהחשוב והמועיל שבהם הוא על ידי מציאת משמעות ותוכן לחייו. עוד שאלה שלעיתים שואלים, האם מותר לתת לדגים שבאקווריום תולעים חיים למאכל. בזה אין איסור, שכן כל איסור צער בעלי חיים הוא דווקא כאשר מצערים אותם בחינם. אבל כאשר הדבר נעשה לצורך האכלת הדגים שלו, אין בזה איסור 2 .

איסור סירוס בעלי חיים
מגמת הבריאה להוסיף חיים בעולם, וכן נאמר לאחר בריאת החיות והעופות (בראשית א, כב): "ויברך אותם אלקים לאמור פרו ורבו". כהמשך לזה אסרה התורה כל פעולת סירוס. היינו שלא נפגע באחד מאיברי ההולדה של אדם או בהמה, חיה ועוף. וכל המסרס אחד מהם, עובר על איסור תורה שעונשו מלקות (ויקרא כב, כד; שו"ע אה"ע ה, יא). עיקר הסירוס היה נעשה בזכרים, וגם עונש מלקות נאמר לגבי המסרס זכר. ולגבי סירוס נקבה, נחלקו הפוסקים האם הוא איסור מן התורה או מדברי חכמים. מכל מקום, גם לסוברים שאיסור סירוס נקבה מן התורה, ברור שאין נענשים עליו במלקות.

בתקופה האחרונה התעוררו ארגוני צער בעלי חיים לבעיית ריבוי חתולי הרחוב, שבאין להם אויב שידלל את אוכלוסייתם - התרבו מאוד בערים הגדולות, והמזון שנזרק לפחים אינו מספיק להם, וכך הם מסתובבים ברחובות רעבים וכחושים, מייללים בלילות, ומעוררים את רחמי הבריות, ואף חודרים לבתים כדי להשיג מזון. היו שהציעו לסרס כשמונים אחוז מחתולי הרחוב הזכרים, ועל ידי כך לגרום לטווח של שנה שנתיים לצמצום ניכר של מספר חתולי הרחוב. הדרך שהוצעה היא, לתפוס חתולים זכרים מן הרחוב, לסרסם על ידי כריתת צינור הזרע שלהם, ולאחר מכן לחתוך מעט מאוזנם ולשחררם לרחוב. סימון האוזן נעשה כדי שלא יצטרכו לצודם פעמיים. וכך במשך כמה חודשים לסרס כשמונים אחוז מן הזכרים, וכיוון שרובם הגדול של החתולים הזכרים יהיו עקרים, לא יוכלו להפרות את הנקבות, ופחות גורים יומלטו, ואוכלוסיית החתולים תתמעט. היתה עירייה גדולה שאף החלה לבצע תוכנית זו.

אלא שעל פי ההלכה, כפי שלמדנו, אסור מן התורה לסרס בעלי חיים, לפיכך אסור לכרות את צינור הזרע של החתולים. וכן אסור לשכור גויים שיסרסו את החתולים, מפני שכל דבר שאסור עלינו, על פי ההלכה אסור לנו לבקש מגוי לעשותו עבורנו (שו"ע אה"ע ה, יד). בנוסף לכך, יש פוסקים הסוברים שגם בני נח עצמם אסורים בסירוס, ולפי דעתם מן התורה אסור לנו לבקש מהם לסרס עבורנו חתולים, שכן נצטוונו שלא להכשיל אדם בעבירה. ואמנם אילו הסירוס היה נעשה בנקבות על ידי כריתת השחלות שלהן, האיסור היה קל יותר, שלדעת הרבה פוסקים האיסור מדברי חכמים. מכל מקום לדעת רוב רובם של הפוסקים אסור לסרס נקבה. לפיכך אין היתר לסרס את חתולי הרחוב. והעצה הנכונה במקרה זה היא, לפזר ברחובות כל כמה חודשים גלולות למניעת הריון ולהבליעם בתוך מזון טעים לחתולים, וגלולות אלו ימנעו את הביוץ והיחום של החתולות, ועל ידי כך אוכלוסיית החתולים תצטמצם ללא איסור סירוס.

זו העצה הנכונה גם למי שיש ברשותו כלבה, שאינו רוצה שתתעבר, שיתן לה גלולות למניעת הריון. ואמנם ישנה שמועה שגלולות אלו עלולות לגרום למחלות, מכל מקום אין להתיר מפני חשש זה לעבור על איסור סירוס. בנוסף לכך, ללא ספק כשם שנמצאו גלולות למניעת הריון בבני אדם, שאינן גורמות למחלות, כך ניתן לייצר גלולות לבעלי חיים ללא חשש של גרימת מחלות 3 .


^ 1. חשוב להוסיף, לדעת הנודע ביהודה, אין בהמתת בעלי חיים איסור של צער בעלי חיים, כי לדעתו עיקר האיסור הוא שלא לצערם בעודם חיים או להמיתם בדרך כואבת, אבל בהמתתם בדרך קלה אין איסור תורה של צער בעלי חיים, וכן מבואר בנו"ב ח"א יו"ד פ"ג. ויש סוברים שגם המתת בעל חיים בחינם כלולה באיסור צער בעלי חיים דאורייתא (שואל ומשיב מהדו"ב ח"ג ס"ה). נמצא שלכל הדעות אין לצוד בעלי חיים לצורך ספורט ושעשוע, לדעת הנודע ביהודה משום שזוהי מידת אכזריות להרוג בעל חיים שלא לצורך, ומידה זו מנוגדת לטבע ישראל ולהדרכת התורה. ואילו לדעת השואל ומשיב יש בהריגת בעלי חיים לשם שעשוע, איסור דאורייתא מטעם צער בעלי חיים.
^ 2 בנוסף לכך, כתב בשו"ת שאלת יעבץ ח"א ק"י, שאין איסור צער בעלי חיים חל על בעלי חיים שאינם משמשים את האדם. ועוד שבעלי חיים ירודים, היינו שמוחם ומערכת העצבים שלהם אינה מפותחת, חשים פחות בסבל וצער, ולכן פחות חוששים להמיתם. והתולעים הם מין ירוד בהשוואה לדגים.
^ 3 מקורות להלכה: אסור לבקש מגוי לסרס בעל חיים, משום שלדעת רוב הפוסקים קיים איסור שבות בכל האיסורים שבתורה, שכשם שאסור לבקש מגוי לחלל עבורנו שבת, כן אסור לבקש מגוי לעשות עבורנו איסור אחר. וכן דעת הרא"ש והרמב"ם ונמוק"י והרשב"א והר"ן, כמובא בב"י אה"ע ה, יא. אמנם דעת הראב"ד שאין איסור שבות בשאר איסורים, ולדעתו מותר לבקש מגוי לסרס בעל חיים. מכל מקום להלכה נפסק בשו"ע אה"ע ה, יא, כדעת רוב רובם של הפוסקים שאסור לבקש מבן נח לסרס בעל חיים. בנוסף לכך, יש סוברים שגם בן נח עצמו מצווה שלא לסרס. בסנהדרין נו, ב, ונז, א, דעת תנא דבי מנשה ור' חידקא שבני נח אסורים בסירוס, שנאמר (בראשית ט, ז): "שרצו בארץ ורבו בה". ואילו לדעת חכמים זוהי ברכה ולא מצווה. רוב הראשונים פסקו כחכמים, וכן דעת הרא"ש ב"מ פ"ז סי' ו', נמוק"י ב"מ פ"ז, ב"י אה"ע ה', באור הגר"א בשם כל הפוסקים. אולם לדעת השאילתות אמור שאילתא ק"ה, גם בני נח אסורים בסירוס, וכן דעת הסמ"ג לאוין קכ, או"ז ב"מ סי' רפו.
לעניין סירוס נקבה, לדעת הגר"א אה"ע ה, כה, האיסור מן התורה אלא שאין לוקין עליו, ומקורו מתו"כ. ולדעת הרבה פוסקים האיסור מדברי חכמים, וכך משמע מלשון הרמב"ם (איסורי ביאה טז, יא), ומהמגיד משנה שם. וכן דעת חידושי הרמב"ן והרשב"א לשבת קיא, א. והטעם שהאיסור אינו מדאורייתא, כי איבריהם מבפנים, ומצוות פרו ורבו על הזכר. בכל אופן משמע לכל הדעות הנזכרות שיש איסור סירוס נקבות, בין אם הוא דרבנן בין אם הוא דאורייתא. ואמנם הט"ז באה"ע ה, ו, כתב שאין איסור סירוס בנקבות, אלא שמשום צער בעלי חיים אסרו חכמים לסרס נקבות. וכתב שכן דעת הפרישה. וכתב בשו"ת לב אריה ח"ב לד, שלפי זה, אם ירדימו את הבהמה ויעקרו אותה בלא כאב, אין בזה כל איסור. אלא שלמעשה כתב שכיוון שמכל הפוסקים משמע שיש איסור לסרס נקבה, (מדאורייתא או מדרבנן), קשה להתיר סירוס בעלי חיים נקבות אפילו לצורך לימוד רפואה. וכתב בספר נשמת אברהם, אה"ע ה, ט, שכן אמר לו הרב אויערבאך זצ"ל. ודיברתי על סוגיה זו עם מו"ר הרב אברהם שפירא (הרב הראשי וראש ישיבת מרכז הרב), והסכים שאין להתיר סירוס נקבה, ויש למצוא פתרון של גלולות למניעת הריון. ובלית ברירה, מוטב להרוג בעלי חיים מאשר לסרסם. ועיין בשבט הלוי ו, רד, שאמירה לגוי לעקר נקבה היא כשבות דשבות, ויש אומרים שמותרת לכתחילה. ע"כ. ואולי על ידי גרמא בזריקה גם אפשר להקל.
חזרה למעלה