ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

יסודות הלכות תפילה | אתר ישיבה

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה תפילה כיצד מתפללים? Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשע"ה

יסודות הלכות תפילה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

א - יסודות הלכות תפילה
א - התפילה
התפילה היא אחד מן הביטויים העיקריים של האמונה בה'. האדם אינו מושלם, יש לו חסרונות והוא משתוקק להשלימם, ועל כן הוא פונה אל בורא העולם בתפילה.
חוסר שלמותו של האדם בא לידי ביטוי בשתי רמות. רוב האנשים חשים צורך להתפלל לה' רק כאשר שגרת חייהם נפגעת. למשל, כשאדם נחלה או נפצע, וכאביו גוברים - הוא מבין שכל הרופאים שבעולם אינם יכולים להבטיח את בריאותו והרגשתו הטובה, ורק הקב"ה שבידו נפש כל חי יכול לרפא אותו ולהעניק לו חיים טובים וארוכים. באותה שעה הוא מתפלל מקירות ליבו אל ה' שירפאנו. וכך בכל עת שמתרגשת על האדם צרה, פרנסתו נפגעת, או אויבים קמים נגדו, או חבריו הטובים מפנים לו עורף, הוא מבין כמה החיים הטובים שלו תלויים על בלימה, והוא פונה אל ה', שיעזור לו ויושיעו. אבל כששגרת החיים מתנהלת כסדרה, לרוב האנשים אין תחושה של חסרון, ובדרך כלל הם אינם מרגישים צורך לפנות אל ה' בתפילה.
המעמיקים יותר מבינים שגם שגרת החיים אינה מושלמת. גם כשהבריאות תקינה והפרנסה מצויה ומצבם המשפחתי טוב וחבריהם נאמנים והמצב הלאומי תקין, גם אז אנשים רגישים בעלי מודעות עצמית גבוהה, חשים את חסרונם הקיומי. הם יודעים שחייהם מוגבלים. גם אם הכל יהיה טוב, יבוא יום והם ימותו מזקנה. גם עכשיו כשהם צעירים וחזקים הם אינם מסוגלים להבין ולהרגיש את הכל כפי שרצו, הם אינם יכולים להגשים את כל שאיפותיהם. אפילו שאיפה אחת הם אינם יכולים להגשים באופן מלא. ומתוך תחושת החסרון הזה הם פונים אל הקב"ה, אלוקי השמיים והארץ, שהוא היחיד שיכול לגאול אותם מחסרונותיהם. בעצם ההתקשרות של האדם אל הקב"ה בתפילה, האדם מתחיל תהליך של השתלמות וגאולה.

ב - תפילותיהם של האבות והנביאים
למדנו בתנ"ך, שבכל עת שהאבות והנביאים נצרכו לעזרה, היו פונים אל ה' בתפילה.
אברהם אבינו עמד בתפילה והתחנן על סדום שלא תחרב. וענהו ה', שאם יהיו שם עשרה צדיקים סדום תינצל. אבל לא היו שם עשרה צדיקים וסדום נחרבה (בראשית יח). יצחק אבינו ורבקה אמנו שייחלו להריון, העתירו אל ה' בתפילה, ונפקדו, ונולדו להם יעקב ועשו (בראשית כה). יעקב אבינו התפלל לה' שיצילו מיד אחיו עשו שבא כנגדו בארבע מאות לוחמים, ונענה וניצל (בראשית לב). אחר חטא העגל, עלה חרון אף כנגד ישראל, ומשה רבנו הרבה בתפילות עד שניחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו (שמות לב). וכשנצטרעה מרים אחותו, עמד והתפלל: "אֵ-ל נָא רְפָא נָא לָהּ", ונרפאה (במדבר יב). אהרון התפלל על ידי הקטורת - ונעצרה המגפה (במדבר יז). אחר המפלה מול העי, נפל יהושע על פניו והתפלל, וה' ענהו והדריכו לתקן את חטא עכן, ואח"כ ניצח (יהושע ז). וכשעלו פלישתים למלחמה על ישראל, זעק שמואל אל ה', וענהו ה', והכו ישראל את פלישתים והכניעום (שמואל א' ז). דוד מלך ישראל היה מרבה מאוד בתפילות אל ה', ותפילותיו הם ספר תהלים. לאחר שסיים שלמה המלך לבנות את בית המקדש, התפלל שתשרה בו השכינה, ושכל התפילות המכוונות דרך בית המקדש יתקבלו, וקיבל ה' את תפילתו (מלכים א' ח-ט). וכשנלחם אליהו הנביא בנביאי הבעל בהר הכרמל, התפלל שתרד אש מהשמיים ונענה (מלכים א' יח). וכן אלישע הנביא התפלל לה' שיחיה את הילד של האשה השונמית, והילד חזר לחיים (מלכים ב' ד). וכן חזקיה, כשעמד למות ממחלתו, התפלל לה' ונענה והבריא (שם כ).
אחת התפילות שהטביעו את חותמן על כל הדורות היתה תפילתה של חנה, ששנים רבות היתה עקרה, והרבתה להתפלל במשכן ה' שבשילה, והיתה הראשונה שפנתה אל ה' בתפילתה בשם הקדוש "צבאו-ת". ולבסוף זכתה ונפקדה בבן גדול, הלא הוא שמואל הנביא (שמואל א' ב). על שמואל הנביא אמרו שהיה שקול כמשה ואהרן, שעל ידם התגלה דבר ה' במציאות הניסית העליונה של המדבר, ועל ידי שמואל נתגלה דבר ה' גם במציאות הממשית של עם ישראל בארץ ישראל, שהוא גיבש את העם והקים את מלכות בית דוד, ומכוחו נבנה בית המקדש. וכיוון שהיה בעל נשמה גדולה וגבוהה כל כך, היה קשה להורידה לארץ, ונצרכה חנה להרבות בתפילות עד שזכתה ללדת אותו. וכל כך גדולה היתה תפילתה, עד שלמדו ממנה חז"ל הלכות רבות (ברכות לא, א).
ג - פעולתה של התפילה

קבע הקב"ה חוק בבריאה, שבהתעוררות שלנו מלמטה להתקרב אל רבונו של עולם ולבקש ממנו ברכה, יתעורר הוא מלמעלה להשפיע עלינו טוב, לפי צרכינו ולפי צורך העולם. ועניין זה מוזכר בזוהר הקדוש במקומות רבים.
כלומר, גם כאשר ראוי שה' ישפיע טובה לעולם או לאדם, פעמים שהיא מתעכבת עד אשר ידע האדם את מצוקתו ויתפלל מקירות ליבו לה'.
שני סוגי תפילות ישנם. האחד לצורך קיומו התמידי של העולם, שאם לא היתה תפילה בעולם, היה העולם מפסיק להתקיים. ותפילה זו כמוה כקרבן התמיד שבזכותו מתקיימים השמיים והארץ (עי' תענית כז, ב).
הסוג השני הוא תפילה על דברים מסוימים, כגון בקשה להינצל מצרה או לזכות בתוספת ברכה.
כל תפילה פועלת ומשפיעה, וכן אמר רבי חנינא: "כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם" (ברכות לב, ב). אלא שלפעמים השפעתה מיידית, ולפעמים לטווח ארוך, לפעמים היא נענית לגמרי, ולפעמים באופן חלקי, וכמו שאמרו (דב"ר ח, א): "גדולה היא התפילה לפני הקב"ה. אמר רבי אלעזר: רצונך לידע כוחה של תפילה - אם אינה עושה כולה, חציה היא עושה". והקב"ה הוא היודע כיצד לעזור ולסייע לאדם, ולעיתים, מסיבות שונות, הצרה היא לטובתו, ולכן אין הקב"ה מקבל את תפילתו, ואע"פ כן מועילה לו תפילתו, וברכתה תתגלה באופן אחר.
ואף גדולי הצדיקים, שבדרך כלל תפילותיהם נתקבלו, פעמים שלא נתקבלו. ומי לנו גדול ממשה רבנו, שכשחטאו ישראל בחטא העגל ובחטא המרגלים ואמר ה' לכלותם, עמד בתפילה עד שניחם ה' וסלח לישראל (שמות לב; במדבר יד). וכשבא להתחנן על עצמו, שיזכה להיכנס לארץ ישראל, אמר לו הקב"ה: "רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כו).
לפיכך צריך אדם להתאמץ מאוד בתפילתו, ולא יחשוב שאם הוא מתפלל חייב הקב"ה למלא את מבוקשו, אלא ימשיך ויתפלל, וידע שהקב"ה שומע את תפילתו, ובודאי תפילתו פועלת לטובה, אלא שאין אנו יודעים איך, כיצד ומתי.

ד - האם חיובה מהתורה
נחלקו הראשונים בשאלה, האם יש מצווה מן התורה להתפלל בכל יום. לדעת הרמב"ם (ספר המצוות מצוה ה) מצווה מן התורה להתפלל בכל יום, שנאמר (שמות כג, כה): "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלוֹהֵיכֶם", וכן נאמר (דברים ו, יג): "אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד". ואף שיש בפסוקים אלו ציווי כללי על עבודת ה', מכל מקום יש בהם גם ציווי מיוחד להתפלל, שכן דרשו חכמים שעבודה היא תפילה, שנאמר (דברים יא, יג): "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹוהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם", ודרשו (תענית ב, א): "איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה". ובתפילה אחת בכל יום יוצא אדם ידי חובת מצוות התפילה מהתורה. וחיוב המצווה כך הוא: שיפתח את התפילה בשבח לה', ומתוך כך ישאל את צרכיו, ויסיים בהודאה על הטובה שהשפיע לו ה' יתברך. והיו שקיצרו בתפילתם והיו שהאריכו, וכולם יצאו ידי חובתם, שמהתורה אין שיעור לתפילה (רמב"ם תפילה א, א-ג).
אולם לדעת הרמב"ן (בהשגותיו שם), אין חובה מהתורה להתפלל בכל יום, כי הלימוד מהפסוקים שהזכיר הרמב"ם אינו דרשה גמורה אלא אסמכתא בלבד. ואנשי כנסת הגדולה הם שתיקנו את התפילות בכל יום. ורק בעת צרה לדעת הרמב"ן יש מצווה מהתורה לפנות אל ה' בתפילה, וכפי שלמדנו במצוות החצוצרות, שנאמר (במדבר י, ט): "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם, וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם".
נמצא שהתפילה שאדם מתפלל בעת צרה היא חובה מהתורה לכל הדעות. ולכן מי שהוא או חברו שרוי בצרה, צריך להוסיף בתפילתו בקשה מיוחדת על אותה הצרה, שמצווה מהתורה להתפלל אל ה' בעת צרה. וקל וחומר כשהציבור או העם שרוי בצרה, שמצווה להתפלל תפילה ציבורית, ואף היו מתקנים לכך תעניות.
ה - תקנת התפילה על ידי אנשי כנסת הגדולה
אנשי כנסת הגדולה תקנו את התפילות והברכות (ברכות לג, א). כלומר הם תקנו את נוסח תפילת שמונה עשרה ואת נוסח כל הברכות, ובכללן ברכות קריאת שמע וברכות הנהנין. והם תקנו את שלוש התפילות, שחרית מנחה וערבית, שחרית ומנחה כחובה, וערבית כרשות. 1
חברי בית הדין של עזרא הסופר, שהוקם בתחילת ימי בית המקדש השני, הם הנקראים 'אנשי כנסת הגדולה'. והיה זה בית הדין הגדול ביותר שהוקם אי פעם בישראל. מאה ועשרים זקנים היו חברים בו, וביניהם נביאים וחכמים, כמו: חגי, זכריה, מלאכי, דניאל, חנניה ומישאל, עזריה ונחמיה בן חכליה ומרדכי, בלשן וזרובבל, והאחרון שבהם היה שמעון הצדיק (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה).
בתקופת בית המקדש הראשון עם ישראל זכה להישגים רוחניים עליונים, השכינה שרתה בבית המקדש, גדולי ישראל זכו לנבואה, ולמרות זאת בין המוני העם התפשטו עבירות חמורות כעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שבגללן נחרב לבסוף בית המקדש וגלו ישראל. לפיכך כשזכו להקים מחדש את בית המקדש השני, הקימו אנשי כנסת הגדולה בית דין גדול, ועשו סייגים לתורה, ותקנו תקנות, וניסחו את התפילות והברכות וקבעו להם סדרים, ויצרו לחיים היהודיים מסגרת שלמה, שהביאה לידי ביטוי את ערכיה של התורה באופן מסודר וממוסד בתוך חיי היום יום, ועל ידי כך הרחיקו את העם מהחטאים וקרבום לעבודת ה'.
מובן שגם בימי בית המקדש הראשון היו ישראל מתפללים לה' ומברכים ומודים על הטובות וההנאות. אלא שלא היה לזה נוסח מסודר, וכיוון שלא היה נוסח, הצדיקים והחסידים היו מתפללים ומברכים בכוונה, אבל המוני העם, היו פוטרים את עצמם בתפילות קלושות. אמנם זהו אידיאל גדול, שכל אדם יתפלל בלשונו תפילה נִרגשת היוצאת מהלב, אולם בפועל, טרדות היום-יום שׁוחקות, ובלא סדרי תפילות קבועים, הציבור הולך ומתנתק מעבודת התפילה ומרבונו של עולם. על ידי תקנת התפילות וניסוחן החלו כל ישראל להתפלל, ומתוך כך נתחזקה מאוד האמונה בה'. וכך במשך השנים נוצרה דבקות כזו בלבבות, עד שאפילו אלפיים שנות גלות לא יכלו לבטלה.
יתר על כן, בזמן בית המקדש הראשון, רבים טעו והתייחסו לקרבנות כאל פעולה אלילית בעלת כוח כישופי, שמועילה למזל טוב בפרנסה, בריאות, ביטול גזירות רעות וכיוצא בזה. והנביאים יצאו כנגד דעה מקולקלת זו, ולימדו שהקרבן נועד לבטא את הרצון להתקרב לה' במסירות נפש, שזה עיקר תכליתו של האדם, כפי שנאמר (דברים י, יב): "מָה ה' אֱלוֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". וכשמביא הקרבן אינו מעוניין להידבק בה' ולהיטיב את דרכיו, לא רק שקרבנו אינו מועיל אלא שהוא מתועב בעיני ה', שנאמר (ישעיהו א, יא-יג): "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי..." על ידי תקנת התפילות החזירו אנשי כנסת הגדולה את הסדר הנכון לעבודת ה', שהאמונה, הכוונה והדבקות, הם היסוד, והם באים לידי ביטוי ברור יותר בתפילות, כמו שאמר רבי אלעזר: "גדולה תפילה יותר מן הקרבנות" (ברכות לב, ב). ומתוך כך הננו מתפללים שנזכה לבטא את דבקותנו בה' בשלימות - בתפילות ובקרבנות.
ו - הנוסח הקבוע
בקביעת נוסח תפילה אחיד, שחוזר על עצמו בכל שלוש התפילות בכל יום, ישנו חסרון מסוים. התפילה עלולה להפוך לדבר שבשגרה ולאבד את הכוונה המתעוררת בעת שאדם מתפלל לפני ה' בלשונו. אולם מנגד, אם חז"ל לא היו מייסדים נוסח קבוע, אף שהצדיקים היו מתפללים מעומק הלב תפילות יפות, רוב הציבור היה מתפלל בחיפזון תפילה משובשת.
ומבאר הרמב"ם (הל' תפילה א, ד), שבמיוחד אחר חורבן בית המקדש הראשון וגלות ישראל לבין האומות הוחרפה הבעיה, שרבים מישראל לא היו בקיאים בלשון הקודש, שבה ראוי להתפלל. וגם בשפות אחרות לא היה בידם נוסח נאה לתפילה. לפיכך תקנו אנשי כנסת הגדולה את נוסח כל הברכות והתפילות, שיהיה מסודר בפי כל ישראל, כדי שיהא עניין כל ברכה ערוך גם בפי עילגי הלשון.
יתרון נוסף לנוסח התפילה המסודר, שהוא כולל בתוכו את כל הבקשות הכלליות והפרטיות שראוי לבקש. לולי הנוסח המסודר, מן הסתם כל אדם היה מתפלל על תחום מסוים. הרופאים על חוליהם והחקלאים על הגשם, וכך במשך הזמן עלול היה כל יהודי להתפלל על הדברים הקרובים לליבו בלבד, תוך התנתקות משאר מערכת השאיפות הציבוריות. ולכן תקנו חכמים שמונה עשרה ברכות, המקיפות את כל מערכת השאיפות, החומריות והרוחניות, של עם ישראל. וכך שלוש פעמים בכל יום מאזן המתפלל את כל מערכת שאיפותיו ומתאחד עם הרצונות הכלליים של האומה.
בנוסף על מה שאנו מבינים בנוסח התפילה, הוא כולל בתוכו אין ספור כוונות עמוקות, שמקצתן נתבארו בחכמת הקבלה, וכפי שכתב רבי חיים מוואלוז'ין (נפש החיים ב, י): "והמשכיל יבין מדעתו, שלא לחינם הוצרכו לתיקון תחינה קטנה ותפילה קצרה כזו מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים, אלא שהמה השיגו ברוח קודשם והשגת נבואתם העליונה, ונהירים להם שבילי כל סדרי בראשית ופרקי המרכבה, לזאת יסדו ותיקנו מטבע ברכות והתפילות באלו התיבות דוקא, מאשר ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם, אשר היא נצרכת מאוד לתיקון ריבוי עולמות וכוחות עליונים וסידור המרכבה". ועוד כתב (שם ב, יג), שכל הכוונות שנתגלו לנו על ידי קדושי עליון והאר"י ז"ל, אינם אלא טיפה מן הים כנגד עומק פנימיות הכוונות של אנשי כנסת הגדולה מתקני התפילה. שעל ידי הנבואה ורוח הקודש שהופיעה עליהם בעת שתיקנו את נוסח התפילות והברכות, הצליחו לכלול במילים קצרות את תיקון כל העולמות, באופן כזה שבכל יום יומשך תיקון נוסף ומחודש לכל העולמות.
ז - תקנת שלוש התפילות
בנוסף לתפילות המיוחדות שהיו האבות מתפללים בעת צרה, היו רגילים לקבוע לעצמם זמן שבו היו מתפללים לה' (ברכות כו, ב). אברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית, שהוא זה שהתחיל להאיר את העולם באמונתו, ולכן קבע את תפילתו בעת שהחמה החלה לזרוח. יצחק אבינו תיקן את תפילת מנחה. המיוחד ביצחק שהוא המשיך ללכת בדרכו של אברהם אביו. לפעמים קל יותר לפרוץ דרך מאשר להמשיך ללכת בה. כוחו של יצחק שהמשיך ללכת בדרך האמונה, וכנגד זה תפילת מנחה, שהיא מבטאת את ההמשכיות, שכל היום נמשך מכוחה של האמונה. ויעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית, כי יעקב התמודד עם קשיים וסיבוכים רבים, ומכולם יצא מחוזק. ולכן תיקן את תפילת הלילה, שגם בחושך, כשהמציאות אינה מאירה את פניה, אפשר להתקשר לקב"ה, ומתוך כך לגלות אור עליון נצחי.
אחר שאבות העולם סללו דרך בתפילות הללו, היו חסידים וצדיקים שהמשיכו ללכת בדרכם והתפללו שחרית, מנחה וערבית, וכפי שאמר דוד המלך (תהלים נה, יז-יח): "אֲנִי אֶל אֱלוֹהִים אֶקְרָא וַה' יוֹשִׁיעֵנִי. עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי".
כהמשך למנהג האבות, תקנו אנשי כנסת הגדולה את שלוש התפילות, שחרית, מנחה וערבית. ותקנום כנגד קרבנות הציבור, מפני שהתפילות באות לבטא את המשמעות הפנימית של הקרבנות. וכיוון שתמיד של שחר ותמיד של בין הערביים הם חובה, לפיכך תקנו את תפילות שחרית ומנחה כתפילות חובה. ותקנו את ערבית כנגד הקטרת חלבים ואיברים, שהיו מעלים על המזבח בלילה. וכיוון שהעלאתם אינה מעכבת, אף תפילת ערבית היא רשות. אמנם במשך הזמן קיבלו הגברים עליהם להתפלל ערבית כחובה (עיין בהמשך כה, ב). וכיוון שבשבתות וימים טובים וראשי חודשים נצטוונו להקריב קרבן מוסף, תקנו כנגדו את תפילת המוסף.
וכיוון שתקנו את התפילות כנגד הקרבנות, זמני התפילות נקבעו על פי זמני הקרבנות (כמבואר בהמשך יא, ד, יא; כד, ג-ד; כה, ב).
ח - כוונה והמתקשים לכוון
תפילה היא עבודה שבלב, לפיכך עיקרה תלוי בכוונה. "וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות, ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבוא לו מחשבה אחרת בתוך התפילה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה" (שו"ע או"ח צח, א). שתי כוונות ישנן בתפילה: האחת כללית, שיכוון המתפלל שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים ויתמלא ביראה ואהבה; והשנייה פרטית, שיכוון ליבו למה שהוא אומר בפיו.
ויש לדעת שבני האדם שונים בטבעם זה מזה. יש שקל להם להתרכז, ולמרות שאומרים את אותו הנוסח בכל יום, קל להם לעקוב אחר המילים ולכוון בהן. ויש שמטבעם קשה להם מאוד להתרכז, וככל שמדובר בנושא שמוכר להם יותר, כך קשיי הריכוז גוברים, ואף שהם מנסים לכוון, מחשבתם נודדת מעניין לעניין. הנה התאמצו לכוון בברכת 'אבות', ומחשבתם פרחה, ולפתע הם בברכת 'סלח לנו'. שוב ניסו להתרכז במשך ברכה וחצי, והנה מחשבתם נדדה, ופתאום הם מוצאים עצמם כורעים ב'מודים'.
וכבר היו אמוראים שהתאוננו על הקושי לכוון בתפילה, כמובא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד), שאמר רבי חייא על עצמו, שמעולם לא הצליח לכוון בכל התפילה. ופעם כשניסה להתרכז בכל התפילה, התחיל להרהר באמצעיתה, מי יותר חשוב לפני המלך, שר פלוני או אלמוני. ושמואל אמר: אני מניתי אפרוחים בתפילה. ורבי בון בר חייא אמר: אני מניתי בתפילה את שורות הבניין. ורבי מתניה אמר: אני מחזיק טובה לראשי, שגם כשאינני שם לב למה שאני אומר, הוא יודע מעצמו לכרוע ב'מודים'. מדברי גדולי האמוראים הללו למדנו שקשה לכוון מתחילת התפילה ועד סופה, ואף שצריך אדם להתאמץ לכוון ככל יכולתו, אל יפול ברוחו, כשרואה שאינו מכוון כראוי. ואף אם חלם ברוב התפילה, לא יתייאש אלא יכוון במה שנותר.
ולא יאמר אדם, אם אינני מכוון מוטב אולי שלא אתפלל. מפני שבעצם זה שבא לעמוד לפני ה' בתפילה, כבר הביע את הדבר העמוק ביותר, את עצם רצונו להיות קשור לה', ולהתפלל לפניו. וכל אדם נמדד לפי אופיו, ולעיתים מעלתו של מי שקשה לו להתרכז, ולמרות זאת התאמץ והצליח לכוון במספר ברכות, גבוהה ממעלתו של מי שמצליח בקלות לכוון בכל התפילה. בנוסף לכך, אלו שקל להם להתרכז בתפילה השגרתית, בדרך כלל גם בימים המיוחדים או כאשר מתרחשת עליהם צרה, ממשיכים בתפילתם בלא התלהבות מיוחדת במינה. ולעומתם, דווקא אלו שקשה להם להתרכז בנוסח השגרתי, בשעות מיוחדות, הם מצליחים להתעלות למדרגות גבוהות יותר של כוונה.
בשם האר"י הקדוש אמרו, שהכוונה היא כנפיים, שעל ידה התפילה עולה ומתקבלת. וכשהתפלל אדם בלא כוונה, הרי שאין לתפילה כנפיים לעלות, והיא ממתינה עד אשר יתפלל בכוונה. וכשיתפלל בכוונה, יחד עם אותה תפילה יעלו לפני ה' יתברך כל התפילות שאמר בלא כוונה. והטעם לכך ברור, הרי בעצם זה שאדם בא להתפלל, הביע את רצונו להתקשר לה' ולשבחו ולבקש ממנו את צרכיו, אלא שלא הצליח לכוון, וכאשר כיוון, פתח את השער לכל תפילותיו לעלות.
להלכה, כל שכיוון ליבו בפסוק ראשון של שמע ובברכה ראשונה של שמונה עשרה, אף שאת שאר התפילה אמר בלא כוונה - יצא ידי חובתו (שו"ע או"ח סג, ד; קא, א; ולהלן טו, ו; יז, ט).
ט - להשמיע לאוזנו ודין הרהור
ישנן מצוות שמתקיימות על ידי דיבור, כמו תפילה, קריאת שמע וברכת המזון. ונחלקו האמוראים בשאלה, האם בדיעבד גם על ידי הרהור אפשר לקיים מצוות אלו. לדעת רבינא הרהור כמוהו כדיבור, והמהרהר בליבו את התפילה או הברכה - יצא ידי חובתו. לעומתו סובר רב חסדא שהרהור אינו נחשב כדיבור (ברכות כ, ב). ואף שיש אומרים שהרהור נחשב כדיבור (רמב"ם, סמ"ג, ריא"ז), למעשה דעת רוב הראשונים שהלכה כדעת רב חסדא, והרהור אינו נחשב כדיבור (ר"ח, תר"י, או"ז, רא"ש, ראב"ד ועוד). וכן נפסק בשולחן ערוך לעניין קריאת שמע (סב, ג), ולעניין ברכות (קפה, ב; רו, ג). 2
אם חיתך את האותיות בשפתיו, למרות שלא השמיע את קולו לאוזנו - יצא בדיעבד, הואיל ועשה איזה מעשה בהנעת שפתיו. אמנם לכתחילה, בכל המצוות שמתקיימות בדיבור, צריך המדבר להשמיע את קולו לאוזנו.
יש חלקים בתפילה שנאמרים על ידי כל הציבור, כדוגמת עניית אמן וקדושה שהקהל עונה אחר החזן, שאותם לכתחילה אומרים בקול. ובמיוחד יש להקפיד לענות בקול רם על הקדיש, שיש בזה כבוד שמיים, שכל הקהל עונה במקהלה "אמן" (שו"ע נו, א). ואמרו חכמים שעל ידי עניית "אמן, יהא שמיה רבא" בקול רם, מתבטלות גזרות קשות. וכן נוהגים לקרוא את הפסוק הראשון של 'שמע' בקול רם, כדי לעורר את הכוונה (שו"ע סא, ד).
שאר התפילה, כדוגמת פסוקי דזמרה, קריאת שמע וברכותיה ושאר מזמורים, אומרים בקול רגיל. ולכל הפחות באופן שישמיעם לאוזנו. ואם רק חיתך את האותיות בשפתיו בלא שהשמיע את קולו לאוזנו - יצא.
תפילת עמידה, שהיא פנימית ועמוקה, נאמרת בלחש. לדעת רוב הפוסקים, גם בתפילה בלחש לכתחילה צריך המתפלל להשמיע את המילים לאוזנו, אלא שיזהר ששכניו לא ישמעוהו (שו"ע קא, ב; מ"ב ה-ו). ולפי מנהג רוב המקובלים, בתפילת לחש לכתחילה צריך לחתך בשפתיים בלבד בלא להשמיע את הקול לאוזנו (כה"ח קא, ח).
אפשר ללמוד מדין זה רעיון כללי, שאין די במחשבה בלבד, כוונה טובה ללא מעשה איננה מספיקה. הרי הנשמה שבפנימיות הלב טהורה, האתגר הוא לגלות את טוּבה כלפי חוץ ולתקן את העולם, ולכן צריך לבטא את התפילה על ידי השמעת קול, ולכל הפחות על ידי הביטוי בשפתיים (מהר"ל נתיב העבודה פרק ב).
י - לשון התפילה
מצווה מן המובחר להתפלל בעברית, לפי שבה חיברו אנשי כנסת הגדולה את נוסח התפילה, והיא לשון הקודש, ובה נברא העולם. אולם בדיעבד, מי שאינו מבין עברית, יכול לצאת ידי חובתו בשפות אחרות (סוטה לב, א; שו"ע סב, ב). 3
הבדל יסודי ישנו בין המתפלל בעברית למתפלל בשאר לשונות, שהמתפלל בשאר לשונות אינו יוצא ידי חובתו בלא שיבין את מילות התפילה. אבל המתפלל בעברית, גם אם לא הבין את משמעות המילים - יצא ידי חובתו. אמנם גם בעברית חובה להבין את משמעות הפסוק הראשון של קריאת שמע, ואת הברכה הראשונה של תפילת עמידה, שהכוונה בהם מעכבת (מ"ב קא, יד; קכד, ב; באו"ה סב, ב). ההבדל בין עברית לשאר השפות, שלעברית יש ערך עצמי, שבה נתנה התורה ונברא העולם, ולכן גם מי שאינו מבין אותה, יכול לקיים בה את מצוות התפילה מצד ערכה העצמי. אבל כל שפה אחרת, ערכה תלוי בזה שהיא מבטאת את מחשבות האדם ורגשותיו, ולגבי מי שאינו מבין אותה, אין לה כל ערך, ולכן אינו יכול לקרוא בה קריאת שמע ולהתפלל.
למעשה, מי שאינו מבין עברית, רשאי לבחור כיצד להתפלל, מצד אחד יש יתרון לתפילה בשפה שהוא מכיר, שבה יוכל לכוון יותר, ומצד שני אם יתפלל בעברית תהיה בידו המעלה שהתפלל בלשון הקודש, שכל אות ואות שבה מכוונת לתיקון העולמות (עי' באו"ה קא, ד, כה"ח טז).
ההיתר להתפלל בכל לשון הוא דווקא כהוראת שעה, למי שאינם מבינים עברית. אבל אסור לקבוע מניין שתמיד יתפללו בו בלשון אחרת. וזה היה אחד מחטאיהם של הרפורמים, שתרגמו את התפילה לגרמנית והשכיחו מבניהם את לשון הקודש, ופתחו להם בכך פתח רחב לעזיבת היהדות ולהתבוללות (חת"ס או"ח פד, פו; מ"ב קא, יג; ועי' בהמשך יז, ח).

גם את מצוות קריאת שמע, מעיקר הדין אפשר לקיים בתרגום. אלא שנתעורר ספק לגבי תרגומן המדויק של מספר מילים, ולכן לדעת כמה מגדולי האחרונים, אי אפשר לצאת כיום ידי מצוות קריאת שמע בתרגום לשפה אחרת (מ"ב סב, ג; ועיין בהמשך טו, ט).




^ 1.. במגילה יז, ב, מבואר ששמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר, ומובאת שם ברייתא המבארת את סדר הברכות על פי פסוקים. והקשו שם יח, א, וכי מאחר שאנשי כנסת הגדולה תיקנום, מה נותר לשמעון הפקולי להסדיר? אלא ששכחום וחזרו ויסדום. ויש לשאול, היאך יתכן ששכחו את נוסח התפילה שהיו מחויבים להתפלל בכל יום? ותרץ בשיטה מקובצת לברכות כח, ב, ששכחו את סדר הברכות בלבד, וזה מה שהסדיר שמעון הפקולי, ואולי לכך התכוונו תר"י (ברכות כד, א, בדפי הרי"ף). ולגירסת המאירי לא מוזכר כלל בגמרא ששמעון הפקולי הסדיר דבר בשמונה עשרה, וממילא אין קושיה ותירוץ על כך. (ועיין בס' התקנות בישראל ח"א עמ' רלב).
ועיין בהמשך יח, י, על הוספת ברכת 'למלשינים'. ועוד עיין ב, 1, בדברי המבי"ט בטעם תקנת המניין על ידי אנשי כנה"ג, שהוא במקום השכינה שהתגלתה ע"י הקרבנות.
^ 2.. נחלקו המפרשים האם דעת הרמב"ם והסמ"ג שגם בק"ש הרהור כדיבור, או שרק לגבי שאר מצוות הרהור כדיבור. (עיין בירור הלכה ברכות טו, א-ב, כ, ב, ובאו"ה סב, ד, 'יצא'). ←
כתב בשו"ע סב, ד: "אם מחמת חולי או אונס קרא ק"ש בליבו - יצא". ונחלקו האחרונים בכוונתו: לדעת פר"ח ורבים עימו, וכ"כ בבאו"ה 'יצא', באמת המהרהר לא יצא, ואם עבר האונס ועדיין לא עבר זמן ק"ש, חייב לחזור ולקוראה בפה. לעומת זאת דעת ברכ"י ופמ"ג, שהאנוס יוצא ידי חובתו בהרהור (וזה כדברי בעל ההשלמה ובעל המכתם), וגם אם יעבור האונס אינו חייב להשלים. ובאג"מ או"ח ה, ד, באר שכוונת השו"ע לסמוך בשעת הדחק על דעת היחידים שסוברים שהרהור כדיבור, אבל אם עבר האונס, הרי שאין מדובר בשעת הדחק, וצריך לחזור לקרוא. וכ"כ ביבי"א ח"ד ג, יט.
ומי שטעה והרהר, לגבי ק"ש שהיא מהתורה, ודאי צריך לחזור ולקרוא בפיו. ולגבי ברכות, כתב בבאו"ה שם, שהסומך על רוב הראשונים וחוזר ומברך לא הפסיד. ובילקוט יוסף ח"ג רו, יא, כתב שספק ברכות להקל, ואם למשל הרהר את ברכות השחר, לא יחזור לאומרם. אבל אם הרהר בברכה ראשונה שעל מאכל, יהרהר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ואח"כ יחזור לברך בפה.
^ 3.. בק"ש נחלקו, לדעת רבי ק"ש נאמרת רק בלשון הקודש, ולחכמים בכל לשון (ברכות יג, א). וכיוון שבסוטה לב, ב, נאמר בסתם משנה כחכמים, שקריאת שמע ותפילה וברכת המזון וברכת כהנים ועוד דברים נאמרים בכל לשון, נפסקה הלכה כחכמים.
לעניין תפילה, דעת הרי"ף שרק המתפלל במניין רשאי להתפלל בשפה אחרת, מפני שהשכינה שורה שם ותפילתו תתקבל; אבל בלא מניין צריכים להתפלל בלשון הקודש דווקא, כי בשפה אחרת תפילתו אינה מתקבלת. אבל דעת רוב הפוסקים כדעת הרא"ש, שגם ביחידות אפשר להתפלל בשפה אחרת, ורק בשפה הארמית אין להתפלל ביחידות, וכך פסק השו"ע קא, ד, בי"א בתרא.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il