בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

הלכות תפילין

קֶשֶׁר תְּפִלִּין הֶרְאָה לְעָנָו

undefined

הרב שמואל אליהו

שבט תשע"ג
14 דק' קריאה
תפילין לכבוד הולדת העם
תוך כדי היציאה ממצרים, המתוארת בפרשת "בא", אומר הקב"ה למשה שתי פרשיות – "קדש לי כל בכור" ו"והיה כי יביאך" – שבהן מצוות תפילין ומצוות אחרות שקשורות אליה: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ". משה חוזר שוב ומדגיש "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שמות יג ג).
צריך להבין את סדר היום ביום יציאת מצרים. בני ישראל לא ישנו כל הלילה, מקליהם בידיהם ומתניהם חגורים. ערב לפני כן הם שחטו את הפסח לעיני כל מצרים. בבוקר הם יצאו בחיפזון, עד שלא הספיק בצקם להחמיץ. בתוך כל זה משה עוצר את כל ישראל ומשמיע להם את שתי הפרשיות הללו. בוודאי יכולים בני ישראל לשאול: מה כל כך דחוף? הרי אין בהם ציווי לרגע זה!
בפרשיות אלו הקב"ה מצווה אותם על פסח, קדושת בכור ופטר רחם ותפילין של כל אחד בביתו. יש פה גם ציווי על עם ישראל שנקרא בכור לאלוקים, "בני בכורי ישראל", ונולד עכשיו ביציאת מצרים (מדרש תהלים מזמור קיד). על זה נאמר "קדש לי כל בכור". קדושת פטר רחם של כל בכור אדם או בכור בהמה נובעת מקדושת פטר רחם של עם ישראל בכללותו.
תפילין – שם ה' נקרא עליהן
אולי זאת הסיבה שבגללה ה' מלמד את משה את הלכות תפילין ברגעים אלו. בשעה זו של יציאת מצרים נהיה קידוש ה' בעולם דרך עם ישראל. כולם מכירים את ה' בזכותם. זה בדיוק עניינה של מצוות תפילין: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". על כן נאמרה פרשה זו של תפילין ממש עכשיו, בשעת היציאה. בשעת זו רואים כל עמי הארץ את הגדולה החשובה הזו.
על יתרו כתוב: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות יח א). ואמרו חז"ל שיציאת מצרים גדולה יותר מכל הנסים שנעשו לישראל (רש"י בשם המכילתא). את כל הנסים הללו שומעות אומות העולם – "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת" – שמעו והבינו כי שם ה' נקרא עלינו. וזה עניינן של התפילין.
תפילין מונחות במדבר
מצד אחד הגמרא אומרת שמה שכתוב בפרשות אלו, "והיה כי תבא אל הארץ", משמע שתעשה מצווה זו כדי שתיכנס בזכותה לארץ (קידושין לז). לפי זה לא היתה מניעה להניח תפילין במדבר. אבל מאידך גיסא לא נאמרו לבני ישראל פרשות "שמע" ו"והיה עם שמוע" עד השנה האחרונה להיותם במדבר.
הרשב"א (מנחות לד) פירש כי אף שפרשיות "שמע" ו"והיה אם שמוע" נכתבו בספר דברים, הן נאמרו לישראל ביציאת מצרים כדי שיוכלו לקיים את מצוות התפילין במדבר. האדמו"ר מצאנז זצוק"ל (בשו"ת "דברי יציב" שלו ליקוטים והשמטות סימן ז), הביא שזו מחלוקת בתפילין בין רש"י לרבנו תם, דלשיטת ר"ת הפרשיות בתפילין לא מונחות כסדר שנכתבו בתורה כיוון שהוא פוסק כרשב"א שהפרשיות נאמרו בשעת היציאה ממצרים והניחו בני ישראל תפילין דר"ת במדבר. לעומתו פוסק רש"י שהפרשיות בתפילין מונחות כסדר כתיבתן בתורה, ולשיטתו לא היו יכולים בני ישראל להניח תפילין במדבר.

מצווה חשובה כפול שמונה

ה' עליהם יחיו
בגמרא אמר ריש לקיש: כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר: (ישעיהו ל"ח) "אֲדֹנָי עֲלֵיהֶם – יִחְיוּ, וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי" (מנחות מד). מהגמרא הזאת משמע, שהנחת תפילין נקראת "ה' עליהם" והכוונה היא ששם ה' נקרא עליהם כדלעיל. המשמעות של שם ה' היא חיים והחלמה. כעין מה שנאמר בפסוק: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי – אבוא אליך וברכתיך".
בני ישראל יוצאים ממצרים אחרי 210 שנות שיעבוד שבהן כל אבר בגופם שבור וכל פינה בנפשם דואבת וכואבת. הם צריכים כעת לעבור שלושה חודשים כדי להתעדן עד מתן תורה, שיוכלו להתרפא מכל חוליים. בשעה זו של השראת שכינה מתקיים בהם הפסוק הזה, שמשמעותו גם החלמה וגם חיים. גם חיי גוף וגם חיי רוח. "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ".
שמונה מצוות "עשה"
באותו מקום אומרת הגמרא (מנחות מד ע"א): "כל שאינו מניח תפילין – עובר בשמונה עשה". רש"י מסביר שבתפילין כתובות ארבע פרשיות, ובכל פרשה יש מצווה על תפילין של יד וגם על תפילין של ראש [בפרשת קדש כתוב "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ". בפרשת "והיה כי יביאך" כתוב "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (שמות יג). בפרשת "שמע" נאמר "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו ח), ובפרשת "והיה אם שמוע" כתובה המצווה להניח את הפרשה הזאת על היד ועל הראש: "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם"]. יש כאן אפוא שמונה מצוות "עשה", ומי שלא מניחן עובר עליהן.
הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה (פרק ד) הזכיר את הגמרא הזאת, אבל בספר המצוות הוא מונה את מצוות תפילין כשתי מצוות בלבד (עשה יג). מתוך דבריו ניכר שהיו כאלה שחשבו למנות את מצוות תפילין כמצווה אחת, אבל הוא מונה אותה כשתיים מהסיבה שהגמרא אמרה שתפלין של ראש ותפילין של יד אינן מעכבות זו את זו. גם יש אין לאדם תפילין של יד בלבד – הוא יכול להניחן בלי של ראש, ולהפך (מנחות מד א).
התורה חזרה שמונה פעמים על ציווי התפילין כדי שנבין את חשיבותן הרבה. בעניין אחר אומרת הגמרא: "רבי ישמעאל אומר: גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות" (נדרים לא ע"ב). ואין הכוונה שנספור אותה כמו שלוש עשרה בריתות, אלא שנבין את ערכה הגדול. כך גם במצווה זו.
תפילין קודמות למזוזה ולציצית
ה"בית יוסף" (אורח חיים סימן לח) מביא את המחלוקת בגמרא ירושלמי (שילהי מגילה פ"ד הי"ב) בשאלה אם יש לאדם כסף לקנות או מזוזה או תפילין, מה מהן קודמת. כתב הרא"ש בהלכות תפילין (סי' ל) "דמסתברא דהלכה כרב הונא דאמר תפילין קודמים דמצוה דגופיה עדיף". וכך נפסק ב"שולחן ערוך" (לח סעיף יב) שתפילין קודמות בגלל חשיבותן, וכן כיוון שהן נמצאות עם האדם גם בלכתו בדרך וגם באניות בלב ים. צמודות אליו תמיד.
העירו הפוסקים (מגן אברהם ס"ק טו, משנה ברורה ס"ק לז) כי בימינו, שלא נשארים עם התפילין כל היום, אם אדם יכול לשאול תפילין מחבריו או בבית כנסת יקנה מזוזה וכך יקיים את שתי המצוות. שהרי מזוזה אי-אפשר לשאול.
כן מביא החיד"א בספרו ("ברכי יוסף" אורח חיים סימן כה), כי יש אומרים שציצית, שהיא קודמת לתפילין בלבישה ולכן גם בקנייה, היא קודמת. ולמסקנה פוסק החיד"א כי תפילין קודמות מחמת חשיבותן, אלא אם כן יש לו אפשרות לשאול תפילין כדלעיל. וכן כתב המשנה ברורה (סימן כה ס"ק ב) "וכל שכן לענין לקנות תפילין מהודרין וטלית נאה דתפילין קודמין לכולי עלמא, והעולם נכשלין בזה".
שתי ברכות או ברכה אחת
שו"ת מן השמים
בעיר מוריש היה חכם בשם רבי יעקב, והיה שואל שאלות ועונים לו מן השמים. פעם הוא שאל על מחלוקת ראשונים גדולה שקשורה לתפילין. האם הלכה כמו הרי"ף והרמב"ם, שמברכים ברכה אחת על תפילין, או כמו הגאונים והתוס' שמברכים שתי ברכות על תפילין. ענו לו "ואת בריתי אקים את יצחק" וכיוונו בזה לרבי יצחק אלפסי – הרי"ף. שרצו לומר שהלכה כמותו (סימן ב').
מיותר לומר שהפוסקים כמו רבנו תם והגאונים יאמרו "לא בשמים היא", והמחלוקת בעינה נשארה עד שיקום סנהדרין לישראל ויכריע בשאלה זו ובכל השאלות שיש בהן מחלוקת מזמן הגמרא. ובכל אופן יש להבין מה היא אותה מחלוקת הגאונים והראשונים.
הגאונים, רבנו תם בתוס' (מנחות לו. ד"ה לא סח) והרא"ש (הלכות תפילין) סוברים שיש לברך על תפילין שתי ברכות, אחת על תפילין של יד ואחת על תפילין של ראש. ואם דיבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש, צריך לברך על של יד "להניח תפילין" ועל של ראש גם "להניח תפילין" וגם "על מצוות תפילין". כדבריו פסק הרמ"א, וכך נהגו חלק מהאשכנזים.
לדעת הרי"ף והרמב"ם (בהלכות תפילין ומזוזה וס"ת פרק ד הלכה ד), אם מניח שתי תפילין מברך רק ברכה אחת, "להניח תפילין", וקושר של יד ואחר כך מניח של ראש, אע"פ שהן שתי מצוות. וכך נמצא בתלמוד ירושלמי.
האגור שבזוהר (פנחס מאמר דרשב"י) כתב לברך רק ברכה אחת. וזה לשונו: "אמר ר' שמעון תפלין אלין על מוחא לקבל 'זכור', ותפלין דרועא שמאלא על לביה לקבל 'שמור', ומה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו אוף הכי ברכה אחת לתרווייהו". ותמה האגור על הפוסקים שחולקים על דברי הזוהר (בית יוסף כה). ופסק ה"בית יוסף" כמו הזוהר (שו"ע כה ה), וכך נהגו הספרדים. וכך נוהגים גם הפוסקים כגר"א (ס"ק יז ועיין ביאור הלכה כה ד"ה וטוב). ואע"פ שב"שולחן ערוך" של האדמו"ר הזקן כתוב לברך שתי ברכות, בסידורו ובמנהגים הוא כתב לברך רק ברכה אחת כדעת הזוהר והאר"י ז"ל.
מניח של יד ומדבר לפני הראש
הגמרא במסכת סוטה (מד ע"ב) "שח בין תפילה לתפילה – עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה" שמכריזין מי האיש הירא ורך הלבב שילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה. והירא הוא זה שירא מעבירות שבידו. והגמרא שואלת איזו עבירה מפחידה את האדם? אם דיבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש.
לפי הזוהר יש להיזהר לא רק בדיבור בין תפילין של יד לשל ראש, אלא גם בהרהור (בא דף מג), שהפסק בלי דיבור – אסור. וכן משמע מהטור משם אביו הרא"ש, וכן משמע משו"ע (שם סע' י"א). וברור הוא שלדעת הכול הפסק בשתיקה לכתחילה אסור. ואם הפסיק בשתיקה – לא חוזר ומברך.
ב"שולחן ערוך" שם (סע' ט') כתוב: "אסור להפסיק בדיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש ואם הפסיק מברך על של ראש על מצוות תפילין". ואחר כך הוסיף בסעיף י' "ואם סח לצורך התפילין – אינו חוזר ומברך. אם שמע קדיש או קדושה בין תפילין של יד לשל ראש – לא יפסיק לענות אלא שותק ושומע ומכוין למה שאומרים".
אם מניח של יד ושמע קדיש או קדושה ועדיין לא הניח של ראש, ושכח וענה לקדיש או לקדושה, לדעת ה"מגן אברהם" חוזר ומברך על של ראש (מג"א ס"ק יז. שוע"ה ס"ע כא. משנ"ב ס"ק לו), ולדעת הט"ז והבן איש חי אם ענה – לא חוזר ומברך, כיוון שזה לא נחשב הפסק בדיעבד שזהו חלק מהתפילה (ט"ז ס"ק ח כה"ח ס"ק סג. בא"ח וירא י).
לא להפריד בין העם לרבנים
סיפר מרן הרב אליהו זצוק"ל בשם דודו הרה"ג צדקה זצ"ל, ראש ישיבת "פורת יוסף", שיש רמז בזה שאסור להפסיק בין התפילין של יד לשל ראש – לא להפריד בין אנשי המעשה שהם בחינת תפילין של יד, לאנשי התורה שהם בחינת תפילין של ראש. לא להפריד בין העם לרבנים. צריכים תלמידי החכמים שלא להתגאות על הציבור ולא להתרחק מהציבור. ללכת ממקום למקום ולהפיץ תורה בתוך הקהל. לאהוב אותם וללמד עליהם סנגוריה. וצריכים בעלי המלאכה לא להתרחק מתלמידי החכמים שלא יהיה הפסק בניהם. חיבור של "נעשה ונשמע". וכדבריו של הרב צדקה כך היו מעשיו. שהיה הולך מעיר לעיר וממקום למקום להפיץ תורה, הוא בעצמו ועל-ידי תלמידיו, בבחינת "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
למה הפרדה בין תפילין של יד לשל ראש מחזירה את עורכי המלחמה? למה היא מעלה פחד בלב הלוחמים? שהרי מדוד המלך למדנו שיש להתייעץ עם החכמים לפני שיוצאים למלחמה (ברכות ד ע"א). כשיש קשר בין מנהיגי הציבור, שעוסקים בעולם המעשה, לבין החכמים, שהם בחינת תפילין של ראש – הלוחמים יודעים שה' אתם ולא מפחדים. אבל כשאומרים לרבנים: אל תתערבו בנושאים שלא שייכים לכם – מנהיגי הציבור עלולים לעשות טעויות שהציבור ישלם עליהן מחיר כבד.

תפילין במשך היום

עיקר מצוותן כל היום
הרמב"ם (הל' תפילין פר' ד' הל' כ"ו) כתב כי עיקר מצוותן היא ללבשן כל היום, והיום לא עושים כן כי חוששים מהסחת הדעת. לכן נוהגים להניחן בשעת התפילה, כי זו שעה ששומרים על הדעת יותר מכל. כן כתב גם ב"שולחן ערוך" (סי' ל"ז סעי' ב'): "מצוותן להיותם עליו כל היום אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם ואין כל אדם יכול להיזהר בהם נהגו שלא להניחם כל היום ומ"מ צריך כל אדם ליזהר בהם להיותם עליו בשעת ק"ש ותפילה".
לפי זה אין הבדל בין שחרית למנחה, וגם במנחה ראוי להניחן. יש מהדרין להניח במנחה תפילין של שימושא רבא, שהן תפילין גדולות רגילות שיש בהן שתי אצבעות על שתי אצבעות. וכן כתב בספר בן איש חי (פרשת וירא כג): "ואשרי הזוכה ונזהר להתפלל מנחה בתפילין שמושא רבא, ועטרת ראשי הרב אדוני אבי זלה"ה, היה נזהר בזה בחודש אלול, ועשרת ימי תשובה, ודע כי הנוהגין להתפלל מנחה בתפילין לא יניחום במנחת ערב שבת, כי כבר נתנוצץ קדושת שבת, שהוא עצמו אות, וכמו שכתב רבינו חיד"א, במחזיק ברכה סימן כה, בשם המקובל מהר"ם פאפירש ז"ל, ושומר אמונים, עיין שם".
בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן ט"ל) כתב שאפילו מי שאינו תלמיד חכם יניח תפילין במנחה, והביאו אותו המג"א (ס"ק ב') והבאר היטב (ס"ק ג') והחיד"א ב"ברכי יוסף" (ס"ק ג'). והביאם "כף החיים" (ס"ק י') והוסיף וכתב: "ומנהג נכון הוא, וכ"כ בשער הכוונות דף נ"ב ע"א שהאר"י ז"ל היה נזהר מאוד לאומרה בטלית ותפילין".
כתב על זה רבי חיים סתהון, שהיה רב בעיר צפת: "כתב הרב ראשית חכמה שער קדושה פרק שישי שנתפשט המנהג בארץ ישראל להניח תפילין במנחה" (ארץ חיים, מנהגי ארץ ישראל או"ח ל"ז ס"ב). וכן מנהג הגר"א (מעשה רב אות סג') וכן כתב השל"ה הקדוש (ריש מסכת חולין) שכך מנהג ארץ ישראל וכך ראוי לנהוג במקומות אחרים. "ועל כיוצא בזה הזהיר יודא בן תימא שיהיה עז כנמר ויעיז פנים נגד המלעיגים ואל ימנע מלעשות המצוה".
לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ
התורה אומרת על מצווה זו שהיא מועילה ללימוד תורה שייקבע בתוכנו: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם". גם בפרשות של "שמע" כתוב כי הנחת תפילין קשורה ללימוד תורה: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". וכן ב"והיה אם שמוע": "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם".
צריך לומר כי הכוונה במצווה זו היא לא לימוד תורה עצמו, אלא ההטמעה שלו בתוכנו. זה מה שכתוב "למען תהיה תורת ה' בפיך". ובימינו יש רבים שלומדים תורה עם תפילין בראשם. וזה באמת עיקר הדין, להיות עם התפילין כל היום. אלא שהיום לא נהגו כך, במיוחד בחו"ל שהיו גויים ופריצות. היום מתרבים האנשים שהולכים עם תפילין כל היום, ועוד יותר שלומדים עם תפילין כל היום. ותבוא עליהם ברכה ואין בזה חשש יוהרא.
תפילין של לילה
וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין
מעיקר הדין יש הבדל בין ציצית לתפילין. שזמן ציצית הוא ביום שנאמר "וראיתם אותו", ויש מעלה להניח ציצית גם בלילה אפילו כשישן (בן איש חי בראשית ט). אבל תפילין, למרות שמעיקר הדין זמנן גם בלילה, אין להניחן בלילה שמא יישן בהן (מנחות לו).
מתוך שראו לגזור על תפילין בלילה משום שינה – אנו למדים ששינה בתפילין היא דבר חמור, כיוון שכאשר הוא ישן בהן שנת קבע, הוא מסיח דעתו לגמרי ועלול להפיח בהן. וזה לא כבוד בתפילין. הפוסקים נתנו רמז לאיסור שינה עם תפילין מהפסוק "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תהילים מט יג). ממגילת אסתר למדנו על הפסוק "ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר", ש"יקר" אלו תפילין. אם כן הפסוק בתהילים שאומר "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין" רוצה לומר שאדם לא יישן עם תפילין, כיוון שכאשר הוא ישן הוא בלי דעת ו"נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (שערי תשובה).
אמנם שינה עם ציצית מותרת, כי היא לא חפצי קדושה אלא חפצי מצווה, לא כתוב עליה שם ה' כמו תפילין אלא רק רמוז. אין בה איסור של הסחת דעת כמו שיש בתפילין. לכן לדעת המקובלים טוב לישון כל הלילה עם ציצית, שהיא אור מקיף ששומר על האדם בכל רגע. גם לפי חכמי הפשט יש בזה ערך גדול ביום וגם בלילה. כיוון שלפעמים קמים אחרי עלות השחר, ואם יש עליו ציצית – הרי קיים מצווה בכל רגע ורגע. ואם אין עליו ציצית – הרי הפסיד את המצווה.
איסור הנחת תפילין בלילה הוא למי שמניח תפילין בערב, כשהוא עתיד לישון אחר כך או שתחטפו שינה. אבל אם אדם קם מוקדם בבוקר וצריך ללכת לעבודה או לנסיעה ויוצא מביתו לפני זמן הנחת תפילין, וחושש שמא לא יוכל להניחן בנסיעה במשך היום או בעבודה, יכול להניחן בביתו בלילה ויצא עם התפילין עליו מכוסים. "וכשיגיע זמנן – ימשמש בהם ויברך" ויתפלל בהיותו בדרך. ואין לחשוש שמא יישן בהם כשהן עליו, כיוון שהשכים ויצא לדרך ("שולחן ערוך" אורח חיים ל סעיף ג). כן יעשה עם הציצית שיכול להתעטף בה בלילה, ובשעה שמכיר את חברו בריחוק ארבע אמות ימשמש בה ויברך עליה ("שולחן ערוך" נד סעיף ג).
קריאת שמע ותפילה למקדימים
המקדים לצאת לדרך או לעבודה, אם יש לו זמן לעצור ולהתפלל בזמן תפילה – יתפלל בזמנה. אבל אם לא יכול להתפלל בזמן – לדעת ה"שולחן ערוך" יתפלל תפילת י"ח משעלה עמוד השחר. אבל קריאת שמע וברכותיה יקרא ויברך לפני הנץ ממש או אחר כך, ובלבד שיהיה לו פנאי לכוון לפחות בפסוק הראשון. ויעשה כן אע"פ שלא סומך גאולה לתפילה.
אבל מי שיוצא לדרך ולא יכול לקרוא קריאת שמע בזמנה, כגון שהוא חייל שיוצא לאימון וכד', ואין פנאי לקרוא קריאת שמע במסע – יקרא קריאת שמע וברכותיה אחרי עלות השחר קודם הזריחה (שו"ע נח סעיף ג), ואחר כך יתפלל.
כך כתב ה"שולחן ערוך" כי אף מי שיוכל להתפלל בדרך או בעבודה, עדיף להתפלל בביתו ביחיד או במניין מאשר להתפלל בדרך או בעבודה, שאין לו יישוב דעת או אפשרות לכוון. וכך כתב ב"שולחן ערוך" (פט סעיף ח): "בשעת הדחק, כגון שצריך להשכים לדרך, יכול להתפלל משעלה עמוד השחר וימתין מלקרות ק"ש עד שיגיע זמנה. ואע"פ שאינו סומך גאולה לתפלה, הכי עדיף טפי שיתפלל בביתו מעומד, ממה שיתפלל בזמנה והוא מהלך ויסמוך גאולה לתפלה". וכל זאת אם יכול לקרוא קריאת שמע בזמנה ביישוב הדעת. אבל אם גם אין יישוב הדעת בקריאת שמע, יקראנה אחרי עלות השחר.
תפילה קודמת לדרך
הגמרא במסכת ברכות (דף יד) כותבת שאסור להקדים שלום לחברו בביתו לפני התפילה. אמנם אם פגשו בדרך מותר. ונהגו לומר בשינוי בארמית "צפרא טבא" וכד', ששניהם יזכרו שהוא קודם התפילה. ועל זה אמרו בגמרא: אָמַר רַב, כָּל הַנּוֹתֵן שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל, כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ בָּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ב) "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ, כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא". אַל תִּקְרֵי "בַּמֶּה" אֶלָּא "בָּמָה". וּשְׁמוּאֵל אָמַר, בַּמָּה חֲשַׁבְתּוֹ לְזֶה וְלֹא לֶאֱלוֹהַּ?
עוד בגמרא: אָמַר רַב אִידִי בַּר אַבִּין, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן, אָסוּר לְאָדָם לַעֲשׂוֹת חֲפָצָיו קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פה) "צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ, וְיָּשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו". וְאָמַר רַב אִידִי בַּר אַבִּין, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן, כָּל הַמִּתְפַּלֵּל וְיוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ חֲפָצָיו, שֶׁנֶּאֱמַר "צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ, וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו".
שקית התפילין
הזמנה ושימוש
יש שלוש שקיות שבהן משתמשים לתפילין. אחת היא השקית שבה נמצאות התפילין עצמן, אחת היא השקית של הטלית, שלפעמים שמים בה גם את השקית של התפילין, ואחת היא שקית של ניילון שלפעמים שמים בה את השקית של הטלית והתפילין ביחד או בנפרד. לפעמים משתמשים בשלושתן ולפעמים בחלק מהן. השאלה היא האם מותר להניח בכל אחת מהן סידור או מטבעות של צדקה או מראה להסתכל בה בשעה שמניחים תפילין.
הגמרא אומרת שיש הבדל בין ציצית לתפילין בכך שעל תפילין כתוב 42 פעמים שם ה' ויש להן קדושה כמו ספר תורה ומזוזה. לעומתו ציצית היא חפץ מצווה, וקדושתו אינה כשל תפילין. הגמרא בברכות (כג ע"ב) אומרת: "א"ר חסדא, האי סודרא דתפילין דאזמניה למיצר ביה תפילין, צר ביה תפילין אסור למיצר ביה פשיטי. אזמניה ולא צר ביה, צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה זוזי". תרגום: שקית שהכין אותה לתפילין, אם לא השתמש בה – מותר לשים בה מטבעות. אבל אם גם הכין אותה לשם כך וגם השתמש בה פעם אחת – אסור לשים בה מטבעות. וכך נפסק ברמב"ם וב"שולחן ערוך" (הרמב"ם הל' תפילין פ"ד ה"ט. שו"ע מ"ב, ב').
אמנם אם בתחילה כשקנה את השקית היה בדעתו לשים בה גם סידור וגם מטבעות או מראה – אין בזה איסור, כיוון שהכול תלוי בכוונה של הקונה, שזה נקרא הזמנה (עיין מג"א שם ס"ק ה' מש"ב ס"ק י"ב וקול יעקב ס"ק י"ג ט"ז וערוך השולחן שם סע' ט'). ולכן אם לא עשה תנאי מפורש והשתמש פעם אחת – הרי אסור לשים בשקית של התפילין דבר מלבד התפילין עצמן.
שקית טלית שאין בה תפילין
כל זה הוא דיון רק בשקית שמניחים בה תפילין ישירות או בשקיות אחרות. אבל שקית של טלית בלבד אין בה קדושה, כי היא חפץ מצווה (עיין מש"ב ס"ק י"א). ומותר להניח בה דברים של קדושה כמו סידור, מראה או כסף לצדקה. אבל אם מניח בה גם שקית של תפילין, דינה כמו שקית של ניילון.
שקית הניילון, שנועדה להגן על השקית הפנימית מגשם, לכלוך וכדומה – דינה כתשמיש דתשמיש קדושה, וע"כ מקלים בה ויכול להניח שם סידור ומטבעות לצדקה וכדומה, אבל לא דברים אחרים כגון מאכלים (עיין מש"ב סי' מ"ב ס"ק י"א וקול יעקב ס"ק כ').
אם אדם אמר ששקית הניילון או של הטלית מיועדת להגן על התפילין ולא על השקית שתחתיה – הרי שקית הניילון היא תשמיש קדושה ממש, ואם לא התנה במפורש לפני שהחל להשתמש שיוכל להניח שם סידור ומטבעות – אינו רשאי להניחם. כן הדין גם בשקית טלית שיש בתוכה גם טלית וגם שקיות של תפילין.

סיפורים על הרב (שניים קצרים במקום אחד):

בחביבותא תליא מילתא
באחד השיעורים רצה הרב להמחיש את סדר הנחת התפילין, והושיב לידו בחור לצורך העניין. כשהחל הבחור להדגים סדר ההנחה בתפילין של יד, סימן לו הרב בידו הקדושה: לא בסדר! הלה ניסה להבין מה לא כשורה בהנחת התפילין, והרב סימן, שוב ושוב, לא בסדר! לא בסדר! איש לא הבין למה, עד שאמר הרב: קודם מנשקים את התפילין, ורק אחר כך מניחים...
(מתוך "באור פניך", הרב חיים בן-שושן)

תפילין של לב
זה אחד הדברים שהרב זצ"ל הסתיר עד יום פטירתו, ורק מתפללים חדי עין ראו. הרב היה מניח בכל יום שני זוגות של תפילין ביחד, ואחר כך היה מכסה אותן כמנהג המקובלים. סיפר משה רבי, כי הוא ראה שישנו סדר בהנחת התפילין של הרב. ביום שהייתה ישועה גדולה – היה הרב מניח שני זוגות תפילין, רש"י ורבנו תם. ביום שהיה בו פיגוע או אסון – היה הרב מניח זוג אחד של תפילין, של ראש בלבד. סיפר שלום קנוניאן, כי פעם אחת הוא שאל את הרב על העניין הזה של התפילין, והרב שתק ולא ענה לו על כך. "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם".

קטע למובאה:

הרב זצ"ל: "תפילין של ראש זה כנגד אנשי הרוח, תלמידי חכמים, ותפילין של יד זה כנגד אנשי המעשה, הבעלי-בתים, ואסור להפסיק ביניהם. אסור לתלמיד חכם להתגאות, ואנשי המעשה יבואו וישמעו לתלמידי החכמים, ויהא חיבור ביניהם בלא הפסק"



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il