ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מחיר פדיון שבויים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש דפי עבודה / הנחיה ללימוד עצמי תורה בכותרות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבט, תשס"ד

מחיר פדיון שבויים


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

רגישות מיוחדת במינה קיימת בעם ישראל לאחים הנתונים בצרה ובשביה, ולא יכבד כל מאמץ להוציאם לחירות. מקורה של הרגשה טבעית זו נעוץ היטב בהלכה.

במקורות שבהמשך הבאנו מספר התייחסויות לענין.

הכוונה ללימוד המקורות
1. עיין במקורות 1,2,3 ושים לב לחשיבות שנתנו חז"ל לפדיון שבויים וכן נפסק להלכה.
2. אותה רגישות ונכונות של עם ישראל מעוררת חשש שהחוטפים ידעו לנצל "חולשה" זו, ולכן יש צורך להגביל את המחיר שניתן לשלם עבור פדיון שבויים. עיין במקורות 4,5 . הגמרא מתלבטת בין שני טעמים. יש הבדלים בניהם להלכה, כגון, כאשר הציבור מסכימים להוציא הרבה כסף.
3. עיין במקור 6,7 כאיזה טעם נפסק להלכה?
4. כיום כל חטיפה מתקשרת לנו ישורות לסכנת מוות מיידית, אך בעבר חטיפות רבות היו לצורך השגת ממון בלבד. בגמרא דובר סתם לגבי שבי ונשאלת השאלה האם אסור לפדות יותר מכדי דמיהם גם כאשר יש סכנת נפשות ממשית או שבמקרה כזה לא תקנו חז"ל? מעיון במקורות 8,9 אנו רואים מחלוקת ראשונים ואחרונים בדבר.
5. עד כאן דיון היה במצב שקט מבחינה מדינית ובטחונית, והשבי הוא דבר חריג. מה יהיה הדין במצב מלחמה, האם יש מקום לחלק בניהם?
6. עיין במקורות 10,11,12 - עולה מהכתובים שבמצב מלחמה לא נכנסים כלל למשא ומתן אלא ישר יוצאים להלחם כדי לשחרר את השבויים, אפילו שבוי אחד כעולה ממקור 11, וכן הסברא אומרת שבמצב מלחמה כל היכנעות ללחץ הבא מצד האויב מגבירה מאוד את המוטיבציה שלהם להמשיך בדרכם, וכן יש חשש סביר, שהוכח מהעבר כחשש מוצק, שלאחר שחרורם ימשיכו לנסות לפגוע בנו ואם כן יש לקחת בחשבון שהצלת חיי יהודי אחד עלולה לבוא על חשבון חיי יהודים רבים.



לסיכום: ראינו את הדילמה העלולה להיווצר בעת פדיון שבויים.
מצד אחד זו מצווה רבה, שחשיבותה עולה על מצוות אחרות, ואילו מצד שני ישנה מניעה הלכתית לתת ללא גבול בעד הפדיון.
החששות שחז"ל חששו להם, מבוססות במציאות, ואנו רואיםשאכן האויבים מכירים את הראש היהודי, ואת הרגישות הרבה בעמנו לנושא זה, ומנסים לנצל "חולשה" זו לטובתם.
בעת מלחמה, אמרנו, שהסברא יותר מתחזקת לא להכנע ולא להתכופף לסוג עסקאות מעין אלו.






מקורות :

1. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ח/א
איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף אמרה ליהוי למצוה רבה, יתיב רב יוסף וקא מעיין בה מאי מצוה רבה? א"ל אביי מדתני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבויים שמע מינה פדיון שבוים מצוה רבה היא; אמר ליה רבא לרבה: בר מרי מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא. א"ל דכתיב "והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי", ואמר רבי יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו חרב קשה ממות. אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא, אי בעית אימא סברא - האי קא מינוול והאי לא קא מינוול. ואבע"א קרא – "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו" רעב קשה מחרב איבעית אימא סברא - האי קא מצטער והאי לא קא מצטער איבעית אימא קרא "טובים היו חללי חרב מחללי רעב" שבי [קשה מכולם] דכולהו איתנהו ביה.



2. רמב"ם יד החזקה - הלכות מתנות עניים פרק ח
(י) פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים; שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך ועל לא תעמוד על דם רעך ועל לא ירדנו בפרך לעיניך ובטל מצות פתח תפתח את ידך לו ומצות וחי אחיך עמך ואהבת לרעך כמוך והצל לקוחים למות, והרבה דברים כאלו; ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.


3. שו"ע יורה דעה סימן רנב
(א) פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים, הילכך לכל דבר מצוה שגבו מעות בשבילו יכולים לשנותן לפדיון שבויים ואפי' אם גבו לצורך הבנין ואפי' אם קנו העצים והאבנים והקצום לצורך הבנין שאסור למכרם בשביל מצוה אחרת מותר למכרם לצורך פדיון שבויים. אבל אם בנאוהו כבר לא ימכרו אותו. (ומ"מ הנודר סלע לצדקה אין פדיון שבויים בכלל ואין לפדות בסלע זו רק מדעת בני העיר (מהרי"ק שורש ז') כדלקמן סי' סעיף ד').
(ב) המעלים עיניו מפדיון שבויים עובר על: לא תאמץ את לבבך, ועל לא תקפוץ את ידך, ועל לא תעמוד על דם רעך, ועל לא ירדנו בפרך לעיניך, ובטל מצות פתוח תפתח את ידך לו, ומצות וחי אחיך עמך, ואהבת לרעך כמוך, והצל לקוחים למות, והרבה דברים כאלו.
(ג) כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא דאפשר להקדים הוי כאילו שופך דמים.


4. תלמוד בבלי מסכת גיטין דף מה/א
משנה: אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם.
גמרא: איבעיא להו האי מפני תיקון העולם משום דוחקא דצבורא הוא, או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי.



5. רש"י גיטין דף מה/א
מפני דוחקא דציבורא הוא - אין לנו לדחוק הצבור ולהביאו לידי עניות בשביל אלו.
או דילמא - דלא ימסרו עובדי כוכבים נפשייהו וליגרבו ולייתו טפי מפני שמוכרין אותן ביוקר; ונפקא מינה אם יש לו אב עשיר או קרוב שרוצה לפדותו בדמים הרבה ולא יפילהו על הצבור.



6. רמב"ם יד החזקה - הלכות מתנות עניים פרק ח
(יב) אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם


7. שו"ע יורה דעה סימן רנב
(ד) אין פודין את השבויים ביותר מדמיהם שלא יהו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם, אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה, וכן לת"ח, או אפי' אינו ת"ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול פודים אותו בדמים מרובים (ואם אשתו כאחר דמי או לא עיין בטור אבן העזר סי' ע"ח).



8. חדושי הרמב"ן על מסכת גיטין דף מה/א
וי"א דכל היכא דאיכא חששא דמיתה פודין אותן בכל ממון שיכולין לפדותן, ולא מסתבר דכל שבי כולהו איתנהו ביה.


9. פתחי תשובה יורה דעה סימן רנב ס"ק ד
"יותר" - עי' באשל אברהם בשם שו"ת נחלה ליהושע דבמקום דאיכא למיחש לקטלא פודין ועיין בתשובת יד אליהו סימן מ"ג שלא כתב כן אלא דאפילו בעומד להריגה אין פודין יותר מכדי דמיו דתירוצא קמא שבתוספת פרק הניזקין לא קאי אליבא דאמת ע"ש וכ"כ בתשובת מהר"ם לובלין סימן ט"ו בא' שהיה נתפס בתפיסה בטענה שזינה עם זונה אם צריכין להפריז עליו מעות הרבה להציל נפשו והשיב שע"פ הדין אין צריכין שאין פודין את השבוים יותר מכ"ד אך מפני חילול השם יפזרו עליו ממון הרבה ע"ש. ועיין בספר בה"י סק"ב כ' בשם הגאון מהרש"ק שנעלם ממנו דברי תוספת בגיטין הנ"ל דאם ביקשו להרגו פודין ע"ש (ומ"ש הב"י שם ראיה לזה דהרי המעלים עיניו מפדיון שבוים עובר על לא תעמוד על דם רעך והרי כ' בא"ח סוס"י תרנ"ו דבמצות לא תעשה חייב ליתן כל ממונו ע"ש לאו ראיה היא לפמ"ש לעיל סי' קנ"ז ס"ק ד' בשם הפמ"ג ו תשו' חות יאיר דדוקא בלא תעשה שיש בו מעשה ע"ש) אך בתשובת כנסת יחזקאל סימן ל"ח השיג עליהם משום דהאי תירוצא דסכנת נפשות לא שייך אלא אם טעמא משום דוחקא דצבורא אבל לטעמא דלא לגרבי הסברא להיפך דאם בס"נ פודין ירצו להרוג את השבוים כדי שיפדו יותר מכ"ד וגם יגרבו וירצו להרוג וא"כ לפמ"ש הרמב"ם והש"ע טעמא דלא לגרבי שפיר כתב מהר"ם לובלין שאין הקהל צריכין מטעם א"פ את השבוים אף בס"נ יותר מכ"ד ומה שכתב דמשום חילול השם יש להקהל לפדות היינו לפי דהרי"ף והרא"ש סברי דבעיין לא איפשטא אם הטעם משום דוחקא דצבורא או דלא לגרבי להכי י"ל קים לן כוותייהו. וכתב עוד דכל זה במדינות אחרות שנותנים עין בממון ושייך טעמא דגרבי אבל במדינות אלו אשר תלי"ת לא כן הוא צריך עיון רב אם אין חייבים לפדות נפש מישראל בס"נ בכל ממון וע"כ פסק למעשה באחד שישב בחצר המטרה קרוב לס"נ דצריכין לפזר עליו מעות אך הקרובים יתנו הערכה כפי שישימו עליהם הפרנסים והמותר מקופת הקהל עיין שם.



10. ספר במדבר פרק כא
(א) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד ישֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי.
(ב) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהֹוָה וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם.
(ג) וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה.



11. ילקוט שמעוני במדבר - פרק כא - המשך רמז תשסד
"וישב ממנו"- שביה אין כתיב כאן אלא "שבי" שפחה אחת שבו מהם.


12. ספר שמואל א פרק ל
(א) וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵש.
(ב) וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם.
(ג) וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ.
(ד) וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת.
(ה) וּשְׁתֵּי נְשֵׁי דָוִד נִשְׁבּוּ אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי.
(ו) וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד כִּי אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ כִּי מָרָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם אִישׁ עַל בָּנָו {בָּנָיו} וְעַל בְּנֹתָיו וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּיהֹוָה אֱלֹהָיו.
(ז) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בֶּן אֲחִימֶלֶךְ הַגִּישָׁה נָּא לִי הָאֵפֹד וַיַּגֵּשׁ אֶבְיָתָר אֶת הָאֵפֹד אֶל דָּוִד.
(ח) וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהֹוָה לֵאמֹר אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה הַאַשִּׂגֶנּוּ וַיֹּאמֶר לוֹ רְדֹף כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל.
(ט) וַיֵּלֶךְ דָּוִד הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל הַבְּשֹוֹר וְהַנּוֹתָרִים עָמָדוּ.
(י) וַיִּרְדֹּף דָּוִד הוּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּעַמְדוּ מָאתַיִם אִישׁ אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר אֶת נַחַל הַבְּשֹוֹר.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il