בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הלכות יסודי התורה
לחץ להקדשת שיעור זה
כ' טבת התשע"ה

הלכות יסודי התורה פרק א' הלכות י'-י"ב

האדם זוכה למידת הקדושה כשכל מעשיו נעשים לשם שמיים. אף במעשיו הגשמיים המורידים אותו מדבקותו בקב"ה הוא מקדש את עולם החומר. נלמד איך נוכל בגוף חומרי להגיע למדרגה כל כך גבוהה, כמעט כדרגת המלאכים.

undefined

בשביל הנשמה

כ' טבת התשע"ה
5 דק' קריאה
השגת משה
י1 מַה הוּא זֶה שֶׁבִּקֵּשׁ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לְהַשִּׂיג כְּשֶׁאָמַר: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ"* (שמות לג,יח)? בִּקֵּשׁ לֵידַע אֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ שֶׁלְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁיִּהְיֶה יָדוּעַ בְּלִבּוֹ כְּמוֹ יְדִיעַת אֶחָד מִן הָאֲנָשִׁים שֶׁרָאָה פָּנָיו וְנֶחְקְקָה צוּרָתוֹ בְּקִרְבּוֹ, שֶׁנִּמְצָא אוֹתוֹ הָאִישׁ נִפְרָד בְּדַעְתּוֹ מִשְּׁאָר הָאֲנָשִׁים. כָּךְ בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לִהְיוֹת מְצִיאַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרֶדֶת בְּלִבּוֹ מִשְּׁאָר מְצִיאַת הַנִּמְצָאִין, עַד שֶׁיֵּדַע אֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ כְּמָה שֶׁהִיא. וֶהֱשִׁיבוֹ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין כֹּחַ בְּדַעַת הָאָדָם הַחַי, שֶׁהוּא מְחֻבָּר מִגּוּף וָנֶפֶשׁ, לְהַשִּׂיג אֲמִתַּת דָּבָר זֶה עַל בֻּרְיוֹ.*
י2 וְהוֹדִיעוֹ בָּרוּךְ הוּא* מַה שֶּׁלֹּא יָדַע אָדָם לְפָנָיו וְלֹא יֵדַע לְאַחֲרָיו, עַד שֶׁהִשִּׂיג מֵאֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ דָּבָר שֶׁנִּפְרָד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדַעְתּוֹ מִשְּׁאָר הַנִּמְצָאִין, כְּמוֹ שֶׁיִּפָּרֵד אֶחָד מִן הָאֲנָשִׁים שֶׁרָאָה אֲחוֹרָיו וְהִשִּׂיג כָּל גּוּפוֹ וּמַלְבּוּשׁוֹ בְּדַעְתּוֹ מִשְּׁאָר הָאֲנָשִׁים. וְעַל דָּבָר זֶה רָמַז הַכָּתוּב וְאָמַר: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי, וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שם לג,כג).

סיכום לביאור מקראות התורה
יא1 וְכֵיוָן שֶׁנִּתְבָּרֵר שֶׁאֵינוֹ גּוּף וּגְוִיָּה, יִתְבָּרֵר שֶׁלֹּא יֶאֶרְעוֹ וְלֹא אֶחָד מִמְּאֹרְעוֹת הַגּוּף: לֹא חִבּוּר וְלֹא פֵּרוּד, וְלֹא מָקוֹם וְלֹא מִדָּה, וְלֹא עֲלִיָּה וְלֹא יְרִידָה, וְלֹא יָמִין וְלֹא שְׂמֹאל, וְלֹא פָּנִים וְלֹא אָחוֹר, וְלֹא יְשִׁיבָה וְלֹא עֲמִידָה. וְאֵינוֹ מָצוּי בַּזְּמַן* עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רֵאשִׁית וְאַחֲרִית וּמִנְיַן שָׁנִים. וְאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה, שֶׁאֵין לוֹ דָּבָר שֶׁיִּגְרֹם לוֹ שִׁנּוּי.
יא2 וְאֵין לוֹ לֹא מָוֶת וְלֹא חַיִּים כְּחַיֵּי הַגּוּף הַחַי, וְלֹא סִכְלוּת וְלֹא חָכְמָה כְּחָכְמַת הָאִישׁ הֶחָכָם; לֹא שֵׁנָה וְלֹא הֲקִיצָה, וְלֹא כַּעַס וְלֹא שְׂחוֹק, וְלֹא שִׂמְחָה וְלֹא עַצְבוּת, וְלֹא שְׁתִיקָה וְלֹא דִּבּוּר כְּדִבּוּר הָאָדָם. וְכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין לְמַעְלָה לֹא יְשִׁיבָה וְלֹא עֲמִידָה, לֹא עֹרֶף וְלֹא עִפּוּי.*
יב וְהוֹאִיל וְהַדָּבָר כָּךְ הוּא, כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַּתּוֹרָה וּבְדִבְרֵי נְבִיאִים – הַכֹּל מָשָׁל וּמְלִיצָה הֵן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק"* (תהילים ב,ד), "כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם"* (דברים לב,כא), "כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יי" (שם כח,סג), וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – עַל הַכֹּל אָמְרוּ חֲכָמִים: דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים?"* (ירמיה ז,יט) – הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "אֲנִי יי לֹא שָׁנִיתִי"* (מלאכי ג,ו), וְאִלּוּ הָיָה פְּעָמִים כּוֹעֵס וּפְעָמִים שָׂמֵחַ – הָיָה מִשְׁתַּנֶּה. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֵינָן מְצוּיִין אֶלָּא לַגּוּפִים הָאֲפֵלִים הַשְּׁפָלִים, "שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם" (איוב ד,יט), אֲבָל הוּא בָּרוּךְ הוּא יִתְעַלֶּה וְיִתְרוֹמַם עַל כָּל זֶה.
___________________________________
הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ – בקשת משה במעמד הנשגב של התגלות ה' אליו. ותשובת ה' הייתה: "וַיֹּאמֶר [ה'] לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי [להבין את מהותי], כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי [כי כל זמן שהאדם חי, הוא אינו יכול להבין את ה' עד תום]. וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם [נקודת מבט] אִתִּי, וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר [אז תבין את מקור הדברים]. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר, וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ [אגן עליך מפני עצמת הגילוי הזה] עַד עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי [תבין את דרך הנהגתי בעולם], וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ [אך מהותי לא תובן]" (הביאורים פזורים במו"נ). עַל בֻּרְיוֹ – לאמתו, בשלמותו. כל עוד יש תפיסה כלשהי של הקב"ה במושגי "שאר הנמצאים", הרי ההבנה אינה מושלמת (כדבריו באריכות במו"נ על תארי השלילה). וְהוֹדִיעוֹ בָּרוּךְ הוּא וכו' – משה ביקש הבנה של מציאות ה' והפרדתו "משאר מציאת הנמצאים", בדומה לראיית פנים, בו הזיהוי החד מבדיל אותו משאר האנשים. ה' עונה לו שאין יכולת באדם להבין את מציאות ה' הבנה ברורה ומבדלת, והוא יכול "להשיג פחות מזה מעט" (פה"מ הקדמה לאבות, ז), בדומה לראיית איש מאחור שאפשר להבין איך נראה שאר גופו ומלבושו בהשוואה לשאר בני אדם. וְאֵינוֹ מָצוּי בַּזְּמַן – שהרי ממד הזמן נברא. לֹא עֹרֶף וְלֹא עִפּוּי – אין לו פירוד או חיבור (פה"מ סנהדרין י,א). יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק – ה' לועג לניסיונות לפגוע בו. כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם – כאן הרמב"ם מביא דברים קשים שנאמרו במקרא על עובדי עבודה זרה: "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל [החליפו אותי בעבודה זרה, שאינה אל], כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם [ בעבודה זרה, שאינה ולא כלום]". "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יי עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם". וְכֵן הוּא אוֹמֵר – על עובדי עבודה זרה: "הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים נְאֻם ה' הֲלוֹא אֹתָם, לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם". הטיפשות שלהם פוגעת בהם ולא בי. ועל כגון דברים אלו כתב הרמב"ם: "כל המלעיג על דברי חכמים, נידון בצואה רותחת. ואין צואה רותחת חמורה מן הסכלות שגרמה לו להלעיג" (הקדמה לפה"מ עמ' כא). לֹא שָׁנִיתִי – לא השתניתי.


ביאורים
לאור המסקנה הברורה על נבדלות ה' מהמציאות הגשמית, מעלה הרמב"ם קושיה נוספת על הכתוב בתנ"ך. איך משה מבקש לראות את ה', והרי לא ניתן לראות אותו? אלא שמשה לא ביקש לראות אותו בעין גשמית אלא בעין השכל, כלומר לדעת אותו. הראייה היא ביטוי לידיעה ברורה שלא ניתן להכחיש אותה. ההשגה של חוש הראייה היא ברורה וחד משמעית, ומשה ביקש לדעת את ה' בשכלו באותה רמה של הכרה וודאות. אולם ה' השיב לו שהשכל האנושי לא יכול לדעת את ה' באמת, כי זה מעבר לתחום הקליטה שלו. כפי שהעין האנושית לא רואה גוונים מסוימים (אולטרא סגול, אינפרא אדום) והאוזן האנושית לא שומעת טונים מסוימים, כך גם השכל האנושי לא יכול להשיג ידיעה לא אנושית. ובכל זאת, משה אמנם לא היה יכול לראות את הפנים של ה', אבל היה יכול לראות את האחור של ה'. הרמב"ם מסביר את המונחים הללו כמשל לראיית אדם אחר. בראיית אדם אחר, מאחוריו, איננו פוגשים את האדם בצורה הטובה והמוחלטת ביותר. עם זאת אנו אכן מקבלים מושג מסוים על האדם ועל תוארו. כך משה רבנו, השיג השגה מסוימת אם כי מוגבלת, במציאות ה'. ועל ידי השגה זו, היה יכול להבחין ולהבדיל בין הבורא לשאר הנבראים. למשה ניתנה הזכות לדעת בבירור שה' לא דומה למציאות המוכרת לנו בעולם. אנחנו מגיעים למסקנה הזו בעזרת כללי ההיגיון, אולם משה הבין את זה באופן מוחלט.
כפי שהסביר הרמב"ם את התיאורים הגופניים שמיוחסים לה' בתנ"ך כמשל, ממשיך הרמב"ם באופן שיטתי להסביר בצורה דומה את שלל התיאורים הגשמיים שמיוחסים לה', כמו פעולות אנושיות של עמידה וישיבה, וכמו רגשות אנושיים של כעס ושמחה. בתחילת חלק א' של 'מורה נבוכים' מאריך הרמב"ם בפירוט הנמשל של כל התיאורים השונים.

הרחבות
 חשיבותה של הרחקת ההגשמה
אֲבָל הוּא בָּרוּךְ הוּא יִתְעַלֶּה וְיִתְרוֹמַם עַל כָּל זֶה. לדעת הרמב"ם הרחקת ההגשמה מהבורא אינה עניין ששייך למדרגות גבוהות בידיעת ה', אלא ידיעה שמוכרחים ללמֵד ולשנן אותה גם למי שאינו מסוגל להבין דברים עמוקים "ואִילו שלילת ההגשמה והֶעְדֵּר הדַמְיוּת וההיפעלויות הם דבר שמן הראוי לדבר עליו במפורש ולהבהירו לכל אחד לפי תפישׂתו, ולמסרו בקבלה לילדים, נשים, כסילים ולפגומים מלידה, (שאינם מסוגלים לחדור לעומק הדברים) כמו שמוסרים להם בקבלה שהוא אחד ושהוא קדום ושאין לעבוד את זולתו, מכיוון שאין ייחוד אלא בהֶעְדֵּר הגשמות" [מורה נבוכים א, לה]. עולה מדברי הרמב"ם שהרחקת ההגשמה היא עניין עקרוני ובסיסי בעבודת ה' של כל אדם באשר הוא. הרב קוק מסביר שמי שמייחס גשמיות לבורא, ואפילו הערך העליון ביותר אינו נתפס אצלו באופן מופשט, מרגיל את עצמו להתייחס לכל המציאות בצורה חומרנית ומגושמת ולא לראות את ערכה ותכליתה הפנימית. מתוך כך האדם רואה בעולם רק עניין שימושי לתועלתו האישית והגשמית [עין איה, ברכות ב, 275-276]. מדברי הרב קוק אפשר ללמוד שככל שנרומם את יחסנו לבורא נוכל להעלות את כלל התפיסות והשאיפות שלנו למקום גבוה ומרומם יותר.

לרפואת נועם בת שרה חגית הי"ו
לזכרון רבנו הרמב"ם ביום פטירתו
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il