ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בזכות האמונה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות בשלח Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (50 ד') הורד mp3
שלח לחבר

ט"ו בשבט, תשס"ד

בזכות האמונה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
עמרם בן סולטנה

"ויקח משה את עצמות יוסף עימו"
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" 1 . בהמשך: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" 2 .

משה מקיים את ההבטחה של אחי יוסף ליוסף - שכאשר הם יעלו ממצרים יקחו את עצמותיו עמם לארץ ישראל. התורה מוצאת מקום לכתוב לנו את הדברים לא רק משום הפן ההיסטורי שבכך. אנחנו רואים שגם בימים הלחוצים שלפני יציאת מצרים משה מקדיש זמן רב ותשומת לב רבה למציאת העצמות כך שנראה שיש חשיבות גדולה להעלאת עצמות יוסף. משהו שבלעדיו אי אפשר היה לצאת. ליוסף יש תכונה מיוחדת במינה, יש לו כוח של שליטה עצמית. הוא עומד בנסיונות קשים. זו בחינה של 'צדיק', והכוח הזה מתגלה בסופו של דבר בהיותו מושל על כל ארץ מצרים. מי שיש לו את הכוח למשול על עצמו - ממילא הוא מתאים למשול על כוחות גדולים יותר, עד שהוא מגיע לשליטה בכל ארץ מצרים. ניתן לומר, שיוסף שלט לא רק על הכוחות הגשמיים של מצרים, אלא אף על הכוחות הרוחניים של מצרים.

כאשר בני ישראל יוצאים ממצרים - הם לוקחים איתם את הכוחות האלה של יוסף. התורה אומרת לנו "ויקח משה את עצמות יוסף עימו" - ומתכוונת לכך שהוא לא לוקח רק את העצמות אלא גם את המיוחדות והכוח הפנימי של יוסף, ועם זה הוא יוצא ממצרים.

"ויראו העם את ה', ויאמינו בה' "
בפרשתנו מתוארת קריעת ים סוף. "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ" 3 . יש מקום לומר שכאן מופיעה המגמה הגדולה שהיא סיבת כל גלות מצריים וכל מהות היציאה ממנה. חז"ל כבר שאלו למה נגזר על אבותינו שיגלו למצרים, הרי ידוע היה לנו מראש על הגלות הזו של מצרים והיא כבר נאמרה לאברהם.

אומרים לנו חז"ל 4 :
"אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים שנאמר "וירק את חניכיו ילידי ביתו" ", הוא יצא למלחמה והוא גייס בחורי ישיבות - ועל זה הוא נענש. אברהם היה צריך לצאת למלחמה בלא לגרום לביטול תורה. "ושמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא שנאמר "במה אדע כי אירשנה", הקב"ה מבטיח לאברהם אבינו את א"י ואברהם מבקש הוכחות. יש כאן איזה פקפוק במילוי ההבטחה האלוקית. "ורבי יוחנן אמר שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה שנאמר "תן לי הנפש והרכוש קח לך" ".


מכל ההסברים האלו אנו רואים שחכמים מסבירים שכל השיעבוד בארץ מצרים היה בגלל איזו הנהגה של אברהם אבינו שלא הייתה בשלימות. לאברהם אבינו היה חסר בשלימות האמונה, והוא שהיה גדול המאמינים נדרש לעמוד בשלימות הכי מוחלטת שאפשר, ואפילו חסר קטן באמונה הגדולה הזו - מצריך תיקון. אמנם, חז"ל כבר אמרו לנו על הפסוק "את הנפש אשר עשו בחרן" שאברהם היה מגייר את האנשים ושרה את הנשים ובכל זאת בסדום היה לו שיקול כלשהו לא לגייר אותם למרות שהוא הציל אותם ממוות והם היו משועבדים לו. על שום אי הגיור הזה - נשתעבדו בני ישראל ארבע מאות שנה במצרים.

המהר"ל בספרו "גבורות ה' " 5 שואל: למה בגלל חוסר השלימות של אברהם אבינו נענשו כל בניו במצרים? ועונה שפגם באמונה של אברהם יש צורך לתקן אותו אצל בניו, שאברהם הוא השורש והאב של כל בני ישראל ופגם אצלו מתבטא אצל בניו ביתר חריפות, וע"י יציאת מצריים הושלמו ישראל באמונתם. הם פגשו את הגדולה האלוקית בכל תפארתה עד ששירה פרצה מגרונותיהם, וממילא הושלמו באמונתם. "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ ה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ". ישראל ראו כבר במצרים הרבה ניסים שהרי המצרים היו מומחים בכשפים. אבל כאן בני ישראל ראו את היד הגדולה של הקב"ה, ישראל היו רגילים לניסים נקודתיים כגון להפוך כוס מים לדם, אבל ניסים בגודל כזה ובעוצמה כזו - הם לא ראו. לדעה שאומרת שבמצרים לקו חמישים מכות - על הים לקו מאתיים וחמישים מכות . כך הושלמו ישראל באמונה שלימה.

"כדאי היא האמונה שהאמינו - שאבקע להם את הים"

בכל זאת שואלים חז"ל: בזכות מה נבקע הים?
במכילתא ישנה אריכות גדולה כדי לענות על השאלה הזו:
"ר' ישמעאל אומר בשביל ירושלים רקע ים שנאמר "עורי עורי לבשי עוז זרוע ה' עורי כימי קדם...", רבי בנאי אומר בשביל אברהם אני קורע להם הים שנאמר "ויבקע עצי עולה", ונאמר כאן "ויבקעו המים", בזכות המילה נבקע הים, שמעון איש כיתרון אומר בזכות עצמות יוסף נקרע הים שנאמר "וינוס החוצה", ונאמר "הים ראה וינוס":".

וודאי שאין זו רק התאמה של המילים, וודאי שחז"ל לא חשבו לומר שרק בזכות שהיה לבני ישראל דוד צדיק (יוסף) נבקע להם הים, אלא חז"ל רוצים לבאר לנו (עפ"י ביאורו של המהר"ל) שקריעת ים סוף מבטאת את זה שהרוחניות בעולם הזה - גוברת על החומר. יוסף ששלט בעזרת רוחו על כוחותיו - בזכותו נקרע הים. חז"ל מבארים שלישראל יש קדושה מיוחדת שלמדו מיוסף והיא גוברת על החומריות בעולם הזה.
"בשביל אברהם אני קורע להם הים שנאמר "ויבקע עצי עולה", ונאמר כאן "ויבקעו המים" ", אברהם אבינו שהתגבר על כל האהבה העצומה של אב כלפי בנו על מנת לקיים את רצון הקב"ה, כלומר ששלט על כוחותיו - בזכותו נקרע הים. חז"ל מספרים לנו שאברהם אבינו ביקע את העצים בבית. הוא רצה להזדרז לקיים את רצון הקב"ה. הוא קם מוקדם בבוקר בשביל זה, שהכל יהיה מוכן לקיום המצווה הגדולה, לקיום רצונו של רבש"ע. כוח האמונה והקדושה של אברהם במסירות נפשו - טמון בישראל. הזכות שיש לישראל בעקדת יצחק הם לא רק זכות אבות אלא שהכוח שהיה לאברהם טמון נמצא בהם, וכאשר הם עומדים מול הים וישראל חמושים בכח הרוחני הזה - הים לא יכול לעמוד בפניהם .

"בזכות המילה נבקע הים, שמעון איש קיטרון אומר בזכות עצמות יוסף נקרע הים שנאמר "וינוס החוצה", ונאמר "הים ראה וינוס" " - המילה מבטאת את סגולתם של ישראל, את עליונות מעל המציאות ומעל הטבע. "בזכות ירושלים", ישראל היו מוכנים כבר אז למגמה הזו לבנות את בית-המקדש, הים לא יכול לעצור בפני המגמה הזו. כאשר הולכים עם מגמה של קדושה - שום דבר לא יכול לעצור אותנו.
"אחרים אומרים כדאי היא האמונה שהאמינו שאקרע להם הים, שלא אמרו למשה האיך נצא למדבר ואין בידינו מחיה לדרך אלא האמינו והלכו אחריו עליהם מפורש בקבלה הלוך וקראת באזני ירושלים זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה מה שבח מפורש אחריו קדש ישראל לה' ראשית תבואתו ע"כ".

ישראל הולכים אחרי משה רבינו, וסומכים ובוטחים ברבש"ע ללא ידיעה איך יתקיימו שם - זו האמונה שלימה ברבש"ע. האמונה הזו התחילה באברהם אבינו ונתחזקה ע"י יוסף ומבוטאת במילה - והיא זו שקרעה לישראל את ים סוף.

"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" 6 , חז"ל אומרים לנו בזה שאפילו שפחה שהיא במדריגה הנמוכה יותר - ראתה יותר מיחזקאל, אבל מי שהיה יותר גדול משפחה - ראה יותר, וכן הלאה - ככל שאדם היה גדול יותר הוא ראה יותר. דברי חז"ל הם גם כפשוטם - שבני ישראל ראו שם מראות אלוקים ממש, ובני ישראל לא רצו לעזוב את זה. משה היה צריך לכפות אותם ללכת. ישנו פירוש בחז"ל שהם רצו לקחת שלל ולכן לא רצו ללכת, אבל הזוהר אומר שהם ראו את רבש"ע ויראו ממנו והם לא רצו לעזוב את המעלה הזו.

אפשר גם להסביר שיחזקאל ראה מראה נבואי, אלוקי, לא מציאותי, הוא ראה מציאות מופשטת עליונה מאוד, אבל על הים בני ישראל ראו את הקב"ה בטבע. יחזקאל ראה את מעשה מרכבה, ובני ישראל כשעמדו על הים ראו את מרכבות פרעה טובעות בים וכנראה שאם מרכבות פרעה טבעו בים - היו מרכבות אלוקית שהטביעו אותם. יחזקאל לא ראה את זה במציאות אלא רק בצורה מופשטת.

"לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן בלבד"
ישראל ממשיכים בדרכם, והפרשה שלנו מספרת לנו על ה"מן" שיורד לישראל ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת. בחודש אלול למדנו את פרק "יום הכיפורים" 7 ושם למדנו על מעלות המן. הגמרא שם אומרת שהמן היה "לחם אבירים" שנבלע ברמ"ח האיברים - ולא היה נשאר ממנו דבר. בכל מאכל שלנו יש מעט שנספג בגוף ועוד הרבה פסולת. אבל המן היה אוכל איכותי מושלם. חז"ל מפרשים שזה היה כדי לא להטריח את ישראל.

"לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן בלבד" 8 . אפשר לפרש שרק אוכלי המן שלא היה עליהם עול פרנסה - יכלו ללמוד תורה בשלימות. אפשר גם להבין אחרת: רק אנשים שאכלו אוכל זך, אוכל מקודש - רק הם זכו לקבל את התורה. מי שאכל את המן לא היו לו ספיקות באשר לנותן האוכל. הוא לא חשב אולי שמא אוכל בא מהטבע, או מכח האדם - היה לו ברור שהאוכל הוא מתנה אלוקית. ממילא לימוד התורה נעשה מתוך עליונות נפלאה ומתוך זכות גדולה, ולימוד התורה כזה נספג בכל גופו של האדם. באותו האופן מבואר שהכהנים שהיו לומדים תורה היה אוכלים את התרומה. כי ככל שאדם מתקדש יותר באכילתו ויותר נזהר שלא לאכול מתוך תאווה או מתוך נטייה גשמית - ממילא לימוד התורה שלו מתעלה. לכן אומר הקב"ה למשה שיקח צנצנת מן וישמור אותה לדורות. אפשר אולי להבין שבני ישראל רצו להקים בא"י כעבור שנים מוזיאון שבו ישתמרו כל הניסים שנעשו לישראל (המטה, המן, וכו').

אבל צריך להעמיק יותר ולומר שהצנצנת באה להראות לנו לדורות שכל מה שאנחנו אוכלים זה מרבש"ע. ר' נחום מטשרנוביל אומר שהצנצנת היתה שקופה ולא הייתה מכוסה כדי לומר לנו שלעומת האוכל שאנחנו אוכלים כיום שהקב"ה מכוסה בו, כלומר לא רואים באוכל הזה בצורה ישירה איך הקב"ה נתן לנו אותו - במן הקב"ה רצה שנראה אותו, שהוא יהיה גלוי, שכמו שבמדבר היה גלוי ומפורש שכל האוכל של האדם הוא בצורה ישירה מהקב"ה - כך כל האוכל בכל הדורות הוא בעצם כלי לאוכל האלוקי שאנחנו מקבלים מהקב"ה גם אם נראה לנו שאנחנו עובדים בשבילו.

כדי לזכור את כל זה - משה שומר מן בצנצנת. ולעתיד לבא, "וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ" 9 , כלומר ההופעה האלוקית לא תהיה מכוסה בכנפיים אלא תהיה גלויה. לעתיד לבוא ידעו כולם שכל האוכל וכל המציאות היא כולה מרבש"ע. כשהתבוננתי קצת בדבר וראיתי את דברי ה"מאור עיניים" חשבתי שלבוש יש לו תפקיד של הסתרה אבל יש לו גם תפקיד של מעלה. לבוש חגיגי מוסיף יופי לאדם, הוא לא רק מסתיר את האדם ויוצר חייץ אלא הוא מוסיף עוד בהופעה השלימה לכן כשמתעלים למדריגה עליונה - הלבוש הוא לכתחילה, ולעתיד לבא אין להבין שלא יהיו לבושים, אבל אז ידעו שזה לבושים. אז ידעו שרבש"ע הוא זה שמנהל את הטבע.

המן במדבר ירד ישר מן השמים. אבל כאשר הגיעו ישראל לא"י, לכאורה במקום קדוש כמו א"י וירושלים עוד יותר מתאים שירד מן ושנאכל אוכל קדוש. אלא היא הנותנת: במדבר לא היה שום כלי שדרכו נקבל את המן, אבל בא"י יש פירות אלוקיים, יש תבואה קדושה, בהכל יש מציאות אלוקית - ואנחנו אוכלים את הטבע שמופיע בצורה מולבשת אבל אנחנו יודעים שזה לבוש ומתוך כך יודעים שכל המציאות, גם מה שלבוש - הכל ממנו יתברך. כמובן, הדברים מתאימים ליום הזה: ט"ו בשבט, ר"ה לאילנות שבו יש לעסוק במעלותיה ובשבחה של ארץ ישראל.

"אין עמידה אלא תפילה"
ישראל ממשיכים בדרך ואין להם מים והם מתלוננים. ומתוך שהבאנו דברי חסידות, נביא את דברי הקדושת לוי (ר' לוי יצחק מבדריצ'ב), על הפסוק "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן משֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" 10 הוא שואל: איך יכול להיות שנאמר שהקב"ה עמד שם - הרי הקב"ה נמצא בכל מקום. כדי לבאר את זה הוא שואל עוד שאלה. חז"ל לומדים מהפסוק "ויעמוד פנחס ותפלל" - "אין עמידה אלא תפילה" 11 , והוא שואל: וכי אין עמידה שהיא לא תפילה? אלא הוא מתרץ שצדיקים אינם עומדים במקום. הם כל הזמן מתקדמים. כל הזמן הם מוצאים דברים חדשים והבנות חדשות. "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" 12 . אבל מתי בכל זאת הם עומדים? בתפילה.

גם סדר התפילה הוא כזה, בתחילה יושבים בפסוקי דזמרה וכל הזמן מתקדמים, הולכים מעולם לעולם. המקובלים מסבירים שסדר התפילה מחולק למדריגות: פסוקי דזמרה הם מדרגה אחת, ברכות קריאת שמע זו עוד מדרגה, השיא של העליה זו העמידה מול רבש"ע - זה עניינה של התפילה. רק אז - עומדים. אבל חוץ מהתפילה - אף פעם לא עומדים, והקב"ה שנאמר עליו "הנני עומד לפניך על הצור", והצור הזה הוא "צור ישראל", כלומר כשישראל עומדים לפני הקב"ה סדר הדברים הוא שהקב"ה עומד כנגדם והוא עומד על השורש של ישראל ('צור') ומשם נמשך השפע אל כל העולם, וזו הרי הסיבה שמשה הכה בסלע - כדי שהקב"ה יעמוד על הצור ויתן לנו שפע (מים).

"כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק" 13
"נכון כסאך מאז מעולם אתה" 14 - מתי כסאך נכון? מ" אז ישיר", כלומר בשירה הזו נתבססה מלכותו של הקב"ה בעולם. מקובל שמלך קטן מציירים אותו עומד, ומלך גדול מציירים אותו יושב. כלומר התגלותו של הקב"ה בעוה"ז בצורה של ישיבה היא מ" אז ישיר". כך אנו גם רואים בסוף הפרשה: "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק" - כלומר עד שלא ננצח את עמלק אין כסאו של הקב"ה שלם (לכן נאמר 'כס' ולא 'כסא', ולכן שמו של הקב"ה מופיע בשתי אותיות ולא בארבע).

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ" - יהושע הוא זה שמנהל את המלחמה בעמלק. כל עניינה של המלחמה בעמלק - מסביר אותה ה"קדושת לוי", וזה המשך לדברים שאמרנו קודם. הניסים שעשה איתנו הקב"ה מצרים היו גלויים. אבל הנס בזמן מרדכי ואסתר הניסים היו נסתרים. לכאורה, הכל היה שם טבעי ומקרי. בזמן המגילה גם היתה מלחמה בעמלק. ה"קדושת לוי" מסביר שעמלק לא התרגש כלל מהניסים במצרים. הוא ראה את יציאת מצרים ובכ"ז הוא נלחם מיד אחרי כן בישראל. כולם פחדו מהקב"ה ורק הוא "קרר" את ישראל ("אשר קרך בדרך" 15 ). עמלק לא ראה את רבש"ע בתוך הטבע . הוא אמנם יודע שהקב"ה יכול להלחם בטבע, ולפעמים הקב"ה אפילו מנצח, אבל הוא לא מבין שהקב"ה הוא בתוך הטבע. ולכן הוא נלחם בישראל, ומתוך כך ישראל נלחמים איתו בתוך המציאות. ישראל מראים לו את הקב"ה בתוך הטבע. כך נלחמים בעמלק. כל מהלכיו של משה רבינו הם מהלכים על-טבעיים, משה רבינו מוליך את בני-ישראל במהלכים אלוקיים, לכן יהושע הוא זה שנלחם בעמלק - כדי לנצח את עמלק בהסתכלות שלו.

ישנו עוד ביאור למה הקב"ה לא מוחה בעצמו את עמלק. בפרשתנו נאמר: "מחה אמחה את זכר עמלק" 16 - כלומר הוא בעצמו, ובפשת זכור נאמר: " תמחה את זכר עמלק", כלומר חייבים לפרש ש הקב"ה מוחה את עמלק ע"י עם-ישראל. וכשעם ישראל מוחה זה בעצם הקב"ה מוחה. מסביר עוד ר' לוי יצחק מברדיצ'ב: כל מה שעושה הקב"ה - זה לטובה. הם לומדים לקח ממעשי הקב"ה, ומזה אח"כ יוצאים גרים ובסופו של דבר כל העמים יפנו לעבוד את ה' - ומכאן יוצא שכל המכות הם לטובה. אבל אצל עמלק: שום דבר לא יעזור. עמלק לא ישתנה. הסיבה היחידה להכות את עמלק היא נקמה, ורבש"ע לא עושה דברים כאלה. הוא לא עושה דברים לא טובים. נקמות הוא עושה ע"י שליחים ולכן את עמלק צריכים למחות ישראל שהם שליחים שלו.

למדנו מכאן רעיון גדול: עניינו של עמלק הוא, כביכול, זה שלא מכיר בהיות הקב"ה בתוך המציאות. לגלות את הדבר הזה - שהטבע הוא אלוקי - זה עניינה של המלחמה לאורך כל הדורות בעמלק. לא לחשוב שלפעמים יש הופעות אלוקיות של הקב"ה בטבע אלא כל הטבע הוא מהקב"ה. יש לנצח את עמלק - מתוך המציאות. לא ע"י ניסים אלא דווקא ע"י הטבע. ומתוך המציאות יכלה המהלך הרוחני הזה של עמלק שכופר בהכרת ה' בתוך המציאות. על זה אנחנו מתפללים שיתגשם במהרה בימינו בקרוב, "כי יד על כס י-ה", שיהיה הכסא שלם, ושמו שלם, "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" 17 .


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il