בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספר הכוזרי
לחץ להקדשת שיעור זה
י"ב אדר

ספר הכוזרי מאמר ראשון נ"ג- ס"א

ריה"ל ממשיך להפגיש אותנו עם הופעת העניין האלוהי דרך מוצא הלשונות, שבעת ימי השבוע והספירה העשרונית, מהם מתגלה שישנו מקור אחד משותף לכל המציאות. החבר מתעלם מאנשי הדת ההודית ה'מוזנחת', שלדבריהם יתפתה רק חלוש הדעת. בהערה זו מראה החבר שההופעה האלוקית מסכמת עם הדעת ותפיסת האמונה אמורה לחולל חיים וממילא ברור שההופעה הבריאה אינה עוברת דרך ההודים.

undefined

בשביל הנשמה

י"ב אדר תשע"ג
4 דק' קריאה
נג אָמַר הֶחָבֵר: הַאִם אַתָּה סָבוּר שֶׁהַלְּשׁוֹנוֹת קְדוּמוֹת, אֵין רֵאשִׁית לָהֶן?
נד אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא כִי, אֶלָּא הֵן חֲדָשׁוֹת, מֻסְכָּם עֲלֵיהֶן, מוֹרֶה עַל זֶה חִבּוּרָן מִן הַשֵּׁמוֹת וְהַפְּעָלִים וְהַמִּלּוֹת, וְאֵלֶּה מִן הָאוֹתִיּוֹת הַלְּקוּחוֹת מִמּוֹצָאֵי הַדִּבּוּר.
נה אָמַר הֶחָבֵר: הֲרָאִיתָ בּוֹדֶה לָשׁוֹן מִלִּבּוֹ אוֹ שָׁמַעְתָּ עָלָיו?
נו אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא רָאִיתִי וְלֹא שָׁמַעְתִּי, וְאֵין סָפֵק שֶׁהֵן הִתְהַוּוּ בְּדוֹר מִן הַדּוֹרוֹת, וְלֹא הָיְתָה לִפְנֵי כֵן לָשׁוֹן שֶׁמֻּסְכָּם עָלֶיהָ, מֵהַסְכָּמַת עַם זוּלַת עַם עַל לָשׁוֹן.
נז אָמַר הֶחָבֵר: הֲשָׁמַעְתָּ עַל אֻמָּה הַחוֹלֶקֶת בַּשָּׁבוּעַ הַיָּדוּעַ, שֶׁהַתְחָלָתוֹ מִיּוֹם רִאשׁוֹן וְהַשְׁלָמָתוֹ בְּשַׁבָּת? וְהַאִם יִתָּכֵן שֶׁיֻּשְׁווּ בָּזֶה אַנְשֵׁי סִין עִם אַנְשֵׁי הָאִיִּים הַמַּעֲרָבִיִּים מִבְּלִי הַתְחָלָה וַאֲסֵפָה וְהַסְכָּמָה?
נח אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא יִתָּכֵן זֶה אֶלָּא בְּהַסְכָּמָה מִן הַכֹּל, וְזֶה רָחוֹק, אוֹ שֶׁיִּהְיוּ הָאֲנָשִׁים כֻּלָּם בְּנֵי אָדָם, אוֹ בְּנֵי נֹחַ, אוֹ אַחֵר זוּלָתָם, וְיִהְיֶה הַשָּׁבוּעַ מְקֻבָּל אֶצְלָם מֵאֲבִיהֶם.
נט אָמַר הֶחָבֵר: זֶה רָצִיתִי. וְכֵן גַּם מִנְיַן הָעֲשָׂרָה, מַסְכִּימִים בְּנֵי הָאָדָם עָלָיו בַּמִּזְרָח וּבַמַּעֲרָב. אֵיזֶה טֶבַע מֵבִיא לַעֲמֹד בַּעֲשָׂרָה, אִם לֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקֻבָּל מִמִּי שֶׁהִתְחִיל בּוֹ?
ס אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵיך אֵין מַפְרִיעַ לֶאֱמוּנָתְךָ זוֹ מַה שֶּׁמְּסֻפַּר עַל אַנְשֵׁי הֹדּוּ כִּי יֵשׁ אֶצְלָם שְׂרִידִים וּבִנְיָנִים, שֶׁבָּרוּר לָהֶם כִּי הֵם בְּנֵי אֶלֶף אֲלָפִים מִן הַשָּׁנִים?
סא אָמַר הֶחָבֵר: הָיָה זֶה מַפְרִיעַ לֶאֱמוּנָתִי אִלּוּ נִמְצְאָה דֵּעָה מְדֻיֶּקֶת, אוֹ סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים שֶׁמַּסְכִּימִים עָלָיו הֲמוֹן עַם בְּלִי מַחְלֹקֶת. וְלֹא יִמָּצֵא זֶה, אֶלָּא הֵם אֻמָּה מֻזְנַחַת, וְאֵין אֶצְלָם דָּבָר בָּרוּר, וְהֵם מַכְעִיסִים אֵת אַנְשֵׁי הַדָּתוֹת בִּכְגוֹן אֵלֶּה הַדְּבָרִים, כְּמוֹ שֶׁהֵם מַכְעִיסִים אוֹתָם בְּצַלְמֵיהֶם וְטָלִסְמָאוֹתֵיהֶם וְתַחְבּוּלוֹתֵיהֶם וְאוֹמְרִים שֶׁהֵם מוֹעִילִים לָהֶם, וְלוֹעֲגִים לְמִי שֶׁאוֹמֵר כִּי יֵשׁ אֶצְלוֹ סֵפֶר מֵאֵת אֱלֹהִים. וְהַנָּחָה זוֹ מְצוּיָה בִּסְפָרִים מְעַטִּים, חִבְּרוּם יְחִידִים מִבְּנֵי אָדָם, יִתְפַּתֶּה לָהֶם חֲלוּשׁ הַדַּעַת, כִּקְצָת סִפְרֵי הָאִצְטַגְנִינִים שֶׁמַּנִּיחִים בָּהֶם תַּאֲרִיכִים שֶׁל עַשְׂרוֹת אַלְפֵי שָׁנִים, אוֹ כְּמוֹ סֵפֶר הָעֲבוֹדָה הַנַּבָּטִית שֶׁקּוֹרְאִים בּוֹ שְׁמוֹת יַנְבּוּשָׁאר וְצַגְרִית וְדוּאָנִי, חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם הָיוּ לִפְנֵי אָדָם, וְשֶׁיַּנְבּוּשָׁאר הוּא מוֹרוֹ שֶׁל אָדָם, וְהַדּוֹמֶה לָזֶה.

___________________________
מוסכם עליהם – בני אדם המציאו מילים וסיכמו ביניהם, כדי לבטא את דעתם ורצונם. מוצאי הדיבור – הלשון, הגרון, החיך וכדו' המפיקים את צלילי האותיות. בודה – ממציא. מהסכמת עם זולת עם – הסכמה של כל עם ועם על לשונו. החולקת בשבוע – המונה באופן שונה את הזמן ללא חלוקה לשבועות (של שבעה ימים). מניין העשרה – הספירה העשרונית שאנו מורגלים בה. איזה טבע מביא מהו הגורם. לאמונתך זו – המסורת של הדורות מבריאת אדם הראשון וממילא שנות קיום העולם. טלמסאותיהם – קמעות או פסלים קטנים.


ביאורים
שלוש הסוגיות המתבררות בסעיפים אלה ממשיכות את הקו היסודי שאותו למדנו בסעיף הקודם.
למדנו על כך שהדרך שאנו מונים את ימי האנושות קשורה באדם המתבונן. בהקשר שלנו, המדובר הוא על עם ישראל, הוא המגלה את תמונת העל ההיסטורית; הוא החושף את הקו האחד החורז בין הדמויות השונות שאליהם מתגלה העניין האלוהי במהלך ההיסטוריה. (מעניין לציין בנוגע לעובדה זו, שההיסטוריה העברית לא נרשמה בצורה מסודרת מן הרגע שבו פסקה הנבואה. כלומר, נקודת המבט על ההיסטוריה קשורה בעם ישראל באופן ישיר להתגלות האלוהית). שלוש הנקודות הנלמדות כאן הן: התגבשות הלשונות, חלוקת הזמן לשבוע והמניין העשרוני. מהו הקו המאחד בין שלוש הנקודות האלה? החבר מסב את תשומת ליבו של המלך אל העובדה המעניינת שבכל שלושת התחומים הללו ישנה מעין הסכמה אוניברסאלית שבשתיקה. כאילו מישהו קבע מראש שכך העולם יתנהל ויתקיים. מה רוצה החבר ללמד לאור העובדה הזאת? החבר מלמד אותנו לשים לב לכך שישנם עקרונות המוסכמים כיום על האנושות כולה אך נראה שאינם מתחילים ממעשי בני האדם. מקורם של עקרונות אלה הוא מיוׂצר האדם. ידיעה זו היא מעין מדרגת מעבר המסייעת בידינו להבין שישנה מדרגה עולמית שלא מתחילה ממעשי בני האדם וכשרונה המיוחד הוא להיות קשורים ודבוקים לאלוהים – 'ואתם הדבקים בה' אלוהיכם...' זוהי הבחירה בעם ישראל. בחירה שאיננה מתחילה ממעשינו. לסיום, מקשה הכוזרי ממקורות חיצוניים הודיים – אנו יודעים כיום שאין רצף כרונולוגי בהיסטוריה ההודית. גם בינם לבין עצמם קיימות שיטות שונות לתיארוך ספריהם. כך גם מתוכן הספרים עולה תחושה של חוסר עקביות וחוסר רצינות. מדברים אלה מלמד החבר שישנן קושיות שאין טעם להתייחס אליהן.

הרחבות
1. נושאי הפִּסְקה
נראה שהחבר סוטה מהנושא המרכזי של בחירת עם ישראל ונוגע במספר נושאים שנראים צדדיים; א. התפתחות הלשונות. ב . שבוע בן שבעה ימים. ג. המניין של עשרה. אך כל אלו מרגילים את אוזנו של מלך כוזר לכך שיש "עניינים שהשתרשו בעולם באופן התפתחותי בתהליך ארוך... אין לנו שליטה על מהלכים אלה אך דרך ההתבוננות בהם אני מתרגלים לראות ולהבין את המשמעות של הופעת שם ה' בעולם לאט לאט ובהדרגה" [הרב שלמה אבינר, פירוש לכוזרי א, עמוד 173] ומכאן להבנה על מציאות עם קדוש כחלק מהופעת שם ה' בעולם.

2. התפתחות הלשונות
הַאִם אַתָּה סָבוּר שֶׁהַלְּשׁוֹנוֹת קְדוּמוֹת. הכוזרי אומר שמצד אחד נראה לו שהשפות התפתחו במהלך השנים אך מצד שני אינו רואה אף שפה שנוצרת, אלא כל השפות בימינו התקבלו מהדורות הקודמים. את התופעה הזאת אומר החבר אפשר להסביר בכך שהייתה פעם שפה אחת לכולם, לשון הקודש, השפה העברית. בשפה זו דיבר כל העולם. לאחר דור הפלגה התרחקו העמים זה מזה ונוצרו הלשונות. השפות לא יכלו להתפתח אם לא הייתה לפני כן שפה שבה התקשרו. הדבר מעיד שהבורא חידש את העולם וברא אותו, נתן את שפת הקודש לאדם הראשון וצאצאיו ולבסוף הגיעה לאברהם אבינו.[ועיין מלחמות ה' לרלב"ג מאמר ו חלק א פרק טו שמאריך בעניין זה].

3. המספר עשר
אֵיזֶה טֶבַע מֵבִיא לַעֲמֹד בַּעֲשָׂרָה. במאמר ד פסקה כז החבר ממשיך לדבר על מספר זה וכותב: "לא תגיע אלי בדרכים האלה, אך במי ששמתיו שליח ביני ובין ברואי, רוצה לומר הנביאים והתורות האמיתיות. והוגדר בספר הזה (ספר יצירה) בסוד העשרה האחדים שמסכימים עליהם במזרח ובמערב, מבלתי שיביא אל זה טבע ולא יכריעם שכל, אבל סוד אלהי".

שאלות לדיון

החבר מתייחס כאן לסוגיית קדמות הלשונות. מה משמעות השפה לחיינו? מה אנחנו מנסים להביע כשמדברים ב'סלנג'?
החבר מזכיר נתונים תרבותיים בסיסיים המשותפים לכל בני האדם. מה המשמעות של השיתוף בין שונים? האם ישנה השפעה חיובית מהיותנו 'כפר גלובלי'?
להצלחת הדר בת רבקה


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il