יום ד' כ"ג ניסן ה'תשע"ד
Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אור לט"ז שבט תש"ס

השירה והמוסיקה ביהדות


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר". אנחנו נמצאים בשבת שירה, ונבאר בכמה מילים את ענין השירה בכללה.

עיקר שירה בפה או בכלי?
מקור הקודש של השירה, הוא בשירת הלוויים בבית המקדש. הגמרא 1 מבררת את ענינה של שירת הלויים, ודנה האם עיקר שירה בכלי, או עיקר שירה בפה. נחלקו בזה התנאים, ופסק הרמב"ם 2 שעיקר שירה בפה. יכול להיות שהמחלוקת היא, על מה לשים את הדגש, האם על המנגינה - ועיקר שירה בכלי, או על התוכן של המילים - ועיקר שירה בפה. יתכן גם שהמחלוקת היא, האם עיקר הביטוי של האדם צריך להיות בפיו, או שעליו להשתמש בכלים. המסקנה ההילכתית היא, שעיקר שירה בפה.

הגמרא שדנה בענין 3 , אומרת נפקא-מינה להלכה, שאם עיקר שירה בפה, אז בשבת לא היו מנגנים בכלים, שהם רק תוספת, והנגינה בהם אינה דוחה את השבת, אבל אם עיקר שירה בכלי, אז כך צריכה להיות עבודת בית המקדש, והיא דוחה שבת. בענין זה פוסק הרמב"ם 4 להלכה, שגם בשבת היו מנגנים בכלי הנגינה, אע"פ שהוא פסק שעיקר שירה בפה. האחרונים דנים בקושיה זו, ומביאים תרוצים שונים.
הרב סולוביצ'יק מתרץ ואומר, שאמנם, נכון, שעיקר שירה בפה, והכלים זה לא העיקר, אלא הם באים רק 'לבסומי קלא', כלומר, לבשם ולהוסיף עוד הידור בשירה, אבל הם עדיין 'הידור מצוה', וגם הידור מצוה דוחה את השבת. דוגמא לכך מצינו במצות מילה, שציצים שאינם מעכבים את המילה, מותר בשבת לחתוך גם אותם, מכיון שזה הידור מצוה לחתוך בצורה כזאת, שלא ישאר שום דבר. ז"א, כשעושים את המצוה בצורה מהודרת, ההידור הוא חלק מעצם המצווה, וגם הוא דוחה את השבת.
הוא הדין גם בענין השירה. הניגון בכלים הוא הידור מצוה, ומכיון שהידור המצוה הוא חלק מעצם המצוה, הוא דוחה את השבת.

מנין לעיקר שירה מהתורה
בהמשך הסוגיא, דנה הגמרא מניין לעיקר שירה מן התורה - מהו המקור מהתורה לשירת הלוויים? אומרת הגמרא: "שנאמר: 'ושרת בשם ה' אלוקיו' (דברים יח, ז). איזהו שרות שהוא בשם, - שמזכירים בו שם שמים, - הוי אומר זה שירה". זהו המקור לעבודת השירה של הלויים. שואלת הגמרא: "ואימא נשיאות כפיים - אולי זה ברכת כהנים? עונה הגמרא, שכתוב בתורה 'לשרתו ולברך בשמו' (דברים י, ח), זאת אומרת, שהברכה זה דבר בפני עצמו, והשרות זה דבר בפני עצמו, והשרות - 'ושרת בשם ה' אלוקיו', זו השירה.

ממשיכה הגמרא ואומרת: "רב מתנה אמר מהכי: דכתיב 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב' (דברים כח, מז). איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב... זה שירה". אומר על כך רש"י: "אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב, דכתיב 'הנה עבדי ירונו מטוב לב' (ישעיה סה, יד)". כולם מכירים את הדברים, אבל לא יודעים שאלו דברי רש"י במסכת ערכין. זו הרגשה מיוחדת כאשר יודעים את מקור הביטוי הזה, ולא שרים סתם. כאשר יש שמחה - שרים. השירה היא ביטוי לשמחה פנימית, שנאמר "עבדי ירונו מטוב לב". א"כ, איזו היא עבודה שיש בה שמחה - זה שירה. שואלת הגמרא: "ואימא דברי תורה דכתיב: 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב' (תהילים יט, ט)" - מי אמר ש'בשמחה' זה דווקא שירה? ועונה הגמרא, שלגבי דברי תורה כתוב 'משמחי לב', אבל לא כתוב 'טוב'.

שואל התוס' 5 : בתורה לא כתוב "טוב"? והרי כתוב "כי לקח טוב נתתי לכם" (משלי ד, ב), וכתוב "טוב לי תורת פיך" (תהילים קיט, עב). יש הרבה פסוקים שמדברים על התורה במילה 'טוב'?! עונה התוס': אמנם כתוב 'טוב', וכתוב גם 'משמחי לב', אבל 'טוב לב' לא כתוב! זה ביטוי מיוחד, השמור לדבר מיוחד. "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" זוהי השירה.
לומדים מכאן שיש בשירה משהו מיוחד במינו. אין כל ספק, שהתורה ג"כ משמחת מאד את הלב - "פיקודי ה' ישרים משמחי לב". העוסק בתורה מתמלא בשמחה, בסיפוק, ובאושר פנימי רוחני, אבל בשירה יש יחודיות מיוחדת במינה. כאשר אדם שר שירה, זה מוכרח להיות מתוך שמחה פנימית, מתוך אושר פנימי מיוחד, מתוך נופח מיוחד שמביא את האדם לידי שירה.

לא בכדי אומר המדרש 6 : "מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, ועד שעמדו ישראל על הים, לא מצינו אדם, שאמר שירה לקדוש ברוך הוא, אלא ישראל ...כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם, מיד אמרו שירה לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'אז ישיר משה ובני ישראל". שירת הים זהו דבר מיוחד במינו.

גדלותו של הגר"א וחכמת המוסיקה

בהקדמה לספר "פאת השולחן", מספר ר' ישראל משקלוב, שכאשר הגאון מוילנא סיים את פרושו על שיר השירים, הוא שמח שמחה גדולה מאד, וכך הוא מתאר את הארוע:
"וצוה לסגור חדרו, והחלונות סוגרו ביום, והדליקו נרות הרבה. וכאשר סיים פרושו, נשא עיניו למרום בדביקות עצומה, בברכה והודאה לשמו הגדול יתברך שמו, שזיכהו להשגת אור כל התורה בפנימיותה וחוצותיה.
כה אמר: כל החוכמות נצרכים לתורתינו הקדושה וכלולים בה, וידעם כולם לתכליתם. והזכירם: חכמת האלגברה, המשולשים וההנדסה, וחוכמת מוסיקה, ושיבחה הרבה. הוא היה אומר אז, כי רוב טעמי תורה וסודות שירי הלויים, וסודות תיקוני הזהר, אי אפשר לידע בלעדה - בלי חכמת המוזיקה אי אפשר ללמוד סודות התורה - ועל ידה יכולים בנ"א למות, בכלות נפשם בנעימותיה, ויכולים להחיות מתים בסודותיה הגנוזים בתורה. הוא אמר כמה ניגונים וכמה מידות הביא משרע"ה מהר סיני - המקור של הניגונים הוא גם כן מהר סיני - והשאר מורכבים .
וביאר איכות כל החוכמות ואמר שהשיגם לתכליתם - כי הוא חשב שהכל הכרחי להבנת התורה. רק לגבי חכמת הרפואה הוא אמר: ידע חכמת הניתוח, והשייך אליה, אך מעשה הסמים ומלאכתם למעשה, רצה ללמדם מרופאי הזמן, וגזר עליו אביו הצדיק שלא ילמדנה, כדי שלא יבטל מתורתו, שיצטרך ללכת להציל נפשות כשידע לגומרה".

תארו לעצמכם, איזה תור היה אצל הגר"א אם הוא היה לומד גם את חכמת הרפואה, ואי-אפשר להתחמק מזה, מפני שזה פיקוח נפש.

"וכן - ידע הגר"א - חכמת הכישוף אשר ידעוה הסנהדרין והתנאים, והזהירו שצריך ללומדה, כמוזכר בש"ס על ר' אליעזר ור' יהושע בנטיעת קישואים ועקירתם, וידעה. רק היה חסר לו מעשה העשבים וכל גמר מעשיהם, מפני שהם ביד גויים הכופרים, לא היה יכול ללמוד גמר מעשיהם מרוב מפנקותיה. ועל חכמת הפילוסופיה אמר, שלמדה לתכליתה ולא הוציא ממנה רק שני דברים טובים... והשאר צריך להשליכה החוצה. אח"כ אמר, כי ב"ה כל התורה כולה שניתנה בסיני ידעה לתכליתה, וכל הנביאים וכתובים, והמשניות, והתורה שבע"פ האיך גנוזים בה, ולא נשאר לו שום ספק באיזה הלכה וסוגיה בכל התורה וכו'".

את כל הדברים הללו הבאנו, כמובן, בגלל דברי הגר"א על חכמת המוסיקה.

מספרים שהאר"י הקדוש אמר על ר' ישראל נג'ארה, שחיבר את השיר "י-ה ריבון עלם", ועוד הרבה שירים, שכשהוא היה יושב בשבת ושר, היו כיתות של מלאכים באות לשמוע את השירים שלו. זה היה דבר כ"כ מרומם, שהיו מלאכי עליון באים לשמוע.

דברי זהר בגדלות השירה
לדברי הגר"א במעלתה של חכמת המוסיקה, יש מקור בזהר 7 , הדן באריכות גדולה במעלתה של השירה:
"יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עימי" (תהילים מב, ט). הקב"ה ברא מלאכים הממונים בחסדו ביום, וברא מלאכים הממונים לומר שירה בלילה [- מלאכים מיוחדים שענינם לשיר]. ותנא: אלו האומרים שירה בלילה, אלו השׂרים על כל בעלי השיר, וכשפותחים החיים שירה, מוסיפים העליונים כח, לדעת ולהשיג מה שלא השיגו. שמים וארץ מוסיפים כח בהאי שירה.
אמר ר' נחמיה: אשרי הזוכה לדעת באותם שירים, דתניא: הזוכה באותו השיר ידע בעניני התורה והחוכמה, ויאזין ויחקור ויוסיף כח וגבורה במה שהיה ובמה שעתיד להיות. ובזה זכה שלמה לדעת [- כלומר, חוכמתו של שלמה היתה מבוססת על כך שהוא ידע את השירים]. תני ר' שמעון: דוד ע"ה ידע בזה, ותיקן שירים ותשבחות הרבה, ורמז בהם העתידות לבא, והוסיף כח וגבורה ברוח הקודש. ידע בעניני התורה והחכמה ואיזן וחיקר והוסיף כח וגבורה בלשון הקודש. ושלמה זכה יותר באותו השיר, וידע החכמה, ואיזן וחיקר ותיקן משלים הרבה, ועשה ספר באותו השיר ממש, והינו דכתיב "עשיתי לי שרים ושרות" (קהלת ב, ח). כלומר, קניתי לי לדעת שיר מאותם השירים עליונים [- כלומר שיר של אותם השירים של מעלה, שיר שכולל כל עניני התורה והחוכמה, בכח וגבורה, במה שהיה ובמה שעתיד להיות - והיינו דכתיב "שיר השירים". אח"כ ממשיך הזהר לבאר, שזה היה גם ענינם של הלויים].


יש בענינה של השירה מעלה מיוחדת במינה. כמובן, השירה המדוברת כאן, זו השירה המקורית, אבל באופן כללי אנחנו מבינים, שיש עוד תחום מיוחד, של התרוממות רוח שבאה ע"י השירה. כפי שראינו ברש"י במסכת ערכין, השירה היא ביטוי של שמחה. כלומר, כדי להגיע לידי שירה צריך להיות במצב מיוחד במינו, שאדם מגיע להתרוממות נפש, לגובה רוחני מיוחד, ואז מתוך ראיה עליונה פנימית הוא בא לידי שירה, וכשהוא בא לידי שירה הוא מתעלה עוד יותר, ואז הוא משיג השגות עוד יותר גבוהות, ועוד יותר עליונות, והוא יכול להגיע לכל הסודות היותר גדולים והיותר עמוקים שיכולים להיות.


^ 1 ערכין יא, א.
^ 2 הלכות כלי המקדש ג, ג.
^ 3 סוכה נ, ב.
^ 4 הלכות כלי המקדש ג, ו. "חליל של קרבן עבודה הוא ודוחה את השבת"
^ 5 ערכין יא, א. ד"ה "משמח לב"
^ 6 שמות רבה כג, ד.
7שמות יח, ב. ד"ה "וילך איש מבית לוי".

חזרה למעלה