ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיחה לפרשת יתרו | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות יתרו Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשמ"ט-נ"א

שיחה לפרשת יתרו


נערך מחדש על ידי
הרב ירון אונגר

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

אלפיים שנות תוהו
חז"ל מחלקים את זמן קיום העולם לשלוש תקופות: אלפיים שנות תוהו, אלפיים שנות תורה, ואלפיים שנות גאולה 1 . פרשת יתרו מהוה אם כן פרשת המעבר בין אלפיים שנות תוהו אל אלפיים שנות תורה.
מן הפסוק: "זכרו לעולם בריתו דבר ציוה לאלף דור" 2 , למדו חז"ל 3 שקדמה התורה לעולם, אלף דור. אף על פי כן, לא הופיעה התורה בעולם, בטרם תמו אלפיים שנות תוהו. העולם חייב היה להתפתח ולהכין עצמו לקראת כניסתו אל אלפיים שנות תורה. ראוי אם כן, לסקור את מהלך התקדמותו של עולם, במהלך אלפיים שנות תוהו, כהכנה לכניסתו אל אלפיים שנות תורה.

"עולם חסד יבנה" 4 . יסודו של עולם חייב לבוא מתוך תיקון המידות, בבחינת דרך ארץ שקדמה לתורה. ביסוד המידות: חפץ ההטבה לזולת. העולם הולך ומשתכלל עד שמוציא מקרבו את אברהם אבינו, אישיות שכולה חסד, השופע אל כל, ללא הגבלה, הבאה על גבי הכרת בוראו וקריאה בשם ה' בעולם, יחד עם שרה אשתו, בשיתוף מלא.

אחר מאמצים מרובים, זוכים הם להוליד בן, המשכלל את השלמות בעבודת ה', ומביאה לידי מסירות הנפש וביטול האישיות בפני הרצון האלוקי, בבחינת "עולה תמימה", הוא יצחק אבינו. גם יצחק אבינו, כאביו, רק אחר מאמצים מרובים זוכה להוליד בן, שיבטא את שיא השלמות בעבודת ה', ויאחד באישיותו את תמימותו של אביו, עם גדלות סבו, אוהב ה', הפועל בכל אישיותו לתיקון עולם, יעקב אבינו. יעקב אבינו משכלל את עבודת ה' עד השיא האנושי, עד שהוא מגיע לדרגה, שבה, הוא עומד ממעל למציאות העולם, לבדו, בדומה כביכול לאלוקיו, שעליו נאמר-"ונשגב ה' לבדו" 5 , עד שהקב"ה בעצמו, מכנהו א-ל 6 , ביטוי שאין דומה לו בעצמתו, בכל ההיסטוריה האנושית, כלפי בן אנוש. מכוח שלמות זו, זוכה יעקב לכך שתהיה מיטתו שלמה, בניגוד ליצחק אביו, שממנו נולד גם עשיו, ולאברהם סבו, ממנו נולד גם ישמעאל, זוכה יעקב להוליד שנים עשר שבטי י-ה, בהם טבועה הסגולה הרוחנית הקנויה להם מאביהם הגדול.

משפחה זו, עתידה להיות לעם, וקיים צורך להכשיר את המשפחה לקראת היותה לעם. לשם כך, מתגלגלת המשפחה למצריים, אל תוך "מעי" האומה המצרית, שם עתידה היא להיצרף, ולהזדכך בכור הברזל המצרי, כברזל המתחזק ומתחשל דווקא מכוח החום והקושי המבקש לשוברו, "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" 7 .

האומה הישראלית צריכה להכיר את קישורה לריבונו של עולם, ואת עצמת ההשגחה האלוקית בעולם. לשם כך נועדו מכות מצריים, המגלות לעולם את ההשגחה האלוקית הפרטית, המופיעה לצורך הוצאתו של עם ישראל ממצריים.

"וישמע יתרו" 8 . "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף, ומלחמת עמלק" 9 .
בקריעת ים סוף התגלה ייחוד ה', התגלה כי המציאות כולה, היא כלי הנועד לקדש שם שמים ולגלות את שלטונו של הקב"ה בעולם. קריעת ים סוף מרשימה מאוד את יתרו, וממלאת אותו שמחה על ההצלה שמציל הקב"ה את ישראל, פחד מאימת ההתגלות המרשימה של שלטונו של הקב"ה בעולמו, והכרה מלאה בייחוד ה'. כל אלה רמוזים בדברי הכתוב-"ויחד יתרו" 10 לדעת חז"ל: ששמח 11 , נעשה בשרו חידודין 12 , והכיר בייחוד ה' 13 .

כדי שיכיר עם ישראל שמכל סוג של צרה יחלצו הקב"ה, ובכל מצב עליו לשים מבטחו בה', עליו לעבור את כל סוגי הקשיים: שעבוד במצריים, מלחמה בעמלק, צמא 14 , רעב 15 , וייאוש 16 , על מנת שיכיר שבכל מצב ה' מגן ומושיע לישראל.

במדבר, כהכנה סופית לקבלת התורה, מאכיל הקב"ה את ישראל את המן. "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן" 17 . המן הוא מזון רוחני, אלוקי, המזכך את הגוף, זהו שורש המזונות, הנכנס בכל רמ"ח איברי האדם 18 , ואין בו פסולת 19 . צבעו מורכב מכל הצבעים 20 , וטעמו מכל הטעמים 21 . ותפקידו, זיכוך גופותיהם של ישראל, לקראת המעמד הגדול של נתינת התורה.
ברפידים, דרשו חז"ל 22 , רפו ידיהם של ישראל מן התורה. וכהכנה לקראת מתן התורה, ישראל עושים תשובה-"ויסעו מרפידים" 23 , הסיעו עצמם מאותה מידה של רפיון מדברי תורה 24 , התעלות נוספת.

לקראת המעמד הגדול של נתינת התורה, יוצא העם אל המדבר. המדבר הוא יצירה אלוקית, שאין בה כל התערבות יד אדם. המדבר הוא המקום המתאים ביותר לביטול עצמיותו של האדם בפני הגודל האלוקי, ולהשגת מדרגת הענווה, ההכרחית לצורך קבלה שלמה של התורה 25 . מתוך מדרגה זו, מגיע העם למצב האידיאלי: "ויחן ישראל נגד ההר-כאיש אחד, בלב אחד" 26 . אומה מגובשת, המוכנה לקבל על עצמה עול מלכות שמים במעמד מתן התורה.

מכאן, לא נותרו עוד אלא כמה הכנות פרטיות, כהיטהרות של שלושה ימים, קולות וברקים שנועדו ליצור השפעה רוחנית מתאימה לקראת המעמד המהוה את תכלית בריאתו של עולם, הורדת דבר האלוקים אל עמו ישראל, ומתוך שעם ישראל בין אומות העולם הוא כַלֶב באיברים 27 , הרי זו הורדת דבר האלוקים לעולם כולו, דרך עמו ישראל.

קריעת ים סוף

כאמור, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק הם הדברים המשכנעים את יתרו באופן מוחלט כי ה' הוא האלוקים. מהו המיוחד כל-כך באירועים אלו, שמביא את יתרו אל פסגת האמונה?

בספר הזהר 28 , מובא שהמייחד את קריעת ים סוף משאר מכות מצריים היא העובדה שבקריעת הים, באירוע אחד, הושגו שתי מטרות הפוכות: הצלת ישראל מחד, והשמדת פרעה וכל חילו מאידך. מעבר לחזיון הכביר של יד ה' הפועלת בטבע ומשעבדתו למען המטרה האלוקית, מגלה יתרו את יחוד ה' בקריעת ים סוף, בראותו איך ביד ה' לפעול בטבע גם פעולות הפוכות, באותה פעולה, ביעור הרשע וישועת הצדיק, ומכאן לומד הוא בניין אב לכל מציאות העולם, שבה גם הרע וגם הטוב כאחד משרתים את המטרות האלוקיות. הביטוי "ויחד יתרו", מרמז על הגילוי של יחוד ה' בעולם שנוכח בו יתרו, מכוח קריעת ים סוף 29 .

חז"ל לימדו 30 שבמעמד קריעתו של ים סוף, זכתה גם שפחה פשוטה, לראות מראות אלוקיים, להכיר את ההנהגה האלוקית, באופן בהיר וברור כמראה העין, יותר משזכה לראות יחזקאל בן בוזי, בראותו את מראה המרכבה. אין ספק אם כן כי גדולי העם ודאי התעלו למדרגות גבוהות של הכרת ההנהגה האלוקית, הרבה מעל ומעבר למדרגה זו.

מלחמת עמלק
על הפסוק 31 : "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", דרשו חז"ל 32 שרפו ידיהם של ישראל מן התורה, ועל כן בא עמלק להלחם בהם. גם כאן, יוכל השואל לשאול: כיצד ייתכן שאומה שזכתה להתעלות רוחנית נבואית, לפני זמן לא רב, נופלת ממדרגתה במהירות שכזו?

אולם, גם כאן, עלינו לראות שגם בתוך הנפילה מרומזת התקדמותה של האומה. עמלק הוא שורש הרע בעולם. והנה, בשלב זה מזמן הקב"ה לעם ישראל את המלחמה בעמלק. אין ספק שלא היה הקב"ה מזמן לעם מלחמה זו, אילולי בטוח היה בכוחו של העם לגבור על עמלק. אם כן, עם ישראל הולך ומתעלה, ומגיע למצב בו יש ביכולתו לגבור על שורש הרע שבעולם.

יתרו חותן משה, מגיע לאמונה באלוקי ישראל, מתוך שני אירועים: קריעת ים סוף ומלחמת עמלק 33 . ממלחמת עמלק, לומד יתרו כי אין, ולא יהיה כל כוח בעולם שיוכל להתנגד למהלך אותו מוביל עם ישראל. עמלק, הוא העם המסמן את ראשית התנגדותם של הגויים לעם ישראל 34 , והוא היווה את תקוות הגויים לעצור את מהלך גאולתם של ישראל 35 . מאחר ועם ישראל מנצח את עמלק, קרס הסכר האחרון בפני גאולת ישראל, יתרו מבין כי לא יהיה כל כוח שיהיה מסוגל לעמוד בפני עם ישראל, ולכן, מייד הוא מתגייר.

מעמד הר סיני
אחר כל מהלכי ההתעלות הרוחנית של האומה, מגיעים אנו אל שיא השיאים, תכלית הבריאה, מעמד הר סיני. במצריים מתעלה העם לאמונה בדברי משה רבנו, "ויאמן העם" 36 . על ים סוף, מתעלה העם למדרגת אמונה חדשה: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" 37 , אולם עדיין אין אמונה מוחלטת בריבונו שלך עולם, ללא כל שיתוף. למדרגה זו יגיע העם במעמד הר סיני: "וגם בך יאמינו לעולם" 38 .

המעמד נפתח בקול רעש גדול של ברקים ורעמים. רעש, המטיל פחד ואימה על כל העולם. חז"ל, ברצותם לתאר את המעמד הנורא, מספרים 39 שאומות העולם, כששמעו את הקולות הנוראים, סבורים היו כי הקב"ה חפץ להחריב את עולמו, כשם שעשה בימי נח, במבול. על כן, פונים הם אל בלעם ושואלים: "ה' למבול ישב?!" 40 . אולם בלעם משיב להם לא חורבן יש כאן, אלא בנין: "ה' עז לעמו יתן" 41 ואין עוז אלא תורה! 42

בהשקפה ראשונה, נדמה שמעמד נתינת התורה לישראל ראוי היה להיפתח באופן שונה, התורה עתידה לתקן עולמו של הקב"ה, מדוע אם כן לא תהא נתינתה לעולם מלווה בשמחה, ובאווירה נעימה יותר? אמנם, מוצאים אנו בדברי חז"ל גם ביטויים שונים, המתארים את נתינת התורה כמעמד שבו נתבשם עולם ומלואו מכל דיבור שיצא מפי הקב"ה 43 . אולם אף על פי כן, נותרת השאלה בעינה: מדוע היה צורך בהטלת אימה ופחד כהקדמה למעמד נתינת התורה לישראל?

תשובת השאלה נעוצה בהבנה שנתינת התורה מצריכה ביטול המציאות בפני הגודל האלוקי. עלינו להבין כי קבלת התורה בשלמות, תורה המהוה הדרכת חיי המקבל על-פי הצו האלוקי, מחייבת ביטול מוחלט של אישיות המקבל, כהכנה הכרחית לקבלה שלמה ומוחלטת של התורה.

בכמה מקומות בדברי חז"ל שמיעת עשרת הדברות מתוארת כשמיעה "מפי הגבורה" 44 . מדוע לא נקטו חז"ל בכל ביטוי אחר, כ"מפי הקב"ה" וכדומה? נדמה, שלא דבר ריק הוא. את מידת הגבורה ניתן אמנם לראות כמידה מצמצמת, האחראית לענישת החוטא, ומגבילה את רוחב האישיות של האדם. אולם במבט מעמיק מבינים אנו שדווקא מידה זו, היא המהוה מקור להופעת השפע האלוקי בעולם. אין העולם מסוגל לקבל את השפע האלוקי כפי מידתו, בצורה שבה הורידו ריבונו של עולם לעולם. אין כוח במקבל לקבל את השפע האינסופי המושפע עליו מן הנותן, הקב"ה. דומה הדבר לאדם המסתכל בשמש, ומבקש ליהנות מחומה ואורה בשלמות. אדם זה יתעוור במהרה, ולא יזכה ליהנות מן השפע המושפע עליו. כך הם הדברים ביחס לכל הופעת שפע אלוקי בעולם. לכן, נדרשת מידת הגבורה, אשר תפקידה הוא להגביל, לצמצם, ובכך ליצור את הכלים האנושיים המתאימים לקבלת השפע האלוקי. לכן, תמיד בהיפגשנו במידת הגבורה, נבחין בהגבלה וצמצום מחד, ובשפע אלוקי מאידך. בברקים ורעמים מחד, ובהתבסמותו של עולם מאידך.

שמה של הברכה שבה מבקשים אנו מריבונו של עולם שיזכנו בגשמי ברכה, הוא: " גבורות גשמים". ירידת הגשם היא הזרמת שפע חיים לעולם. יום ירידת הגשמים מושווה בדברי חז"ל ליום תחיית המתים. אולם גם הגשמים, אילולי יוקצבו למידה נכונה, עלולים הם להביא חורבן וכליה לעולם. על כן, ראויה הברכה בה אנו מבקשים גשמים להיקרא "גבורות גשמים" 45 , משום שרק באמצעות מידת הגבורה, המגבילה, ויוצרת את הכלים הנכונים לקבלת השפע האלוקי, מסוגלים אנו באמת, להפיק תועלת מן השפע האלוקי המושפע עלינו מאת ריבונו של עולם, "החותך חיים לכל חי" 46 . לכן, כאשר אנו מרגישים שמידת הגבורה של הקב"ה מתגברת בעולם, עלינו להבין שהקב"ה מבקש להשפיע רוב טובה על ישראל עמו, ועל העולם כולו, והוא מבקש להכין את הכלים לקבלת השפע. בזמן כזה, עלינו לעשות מצדנו, ולהכין עצמנו לקבלת השפע האלוקי באמצעות קיום המצוות, לימוד התורה, ועבודת התפילה.

אנכי ה'
עשרת הדיברות פותחות בדברה: "אנכי ה' אלוקיך" 47 , דיברה השונה מכל הדיברות שאחריה, בכך שאין בה לשון ציווי. אין כאן ציווי שמשמעו: "אני מצווה אותך שתעשני אלוקים לך", ואכן, התחבטו הפרשנים בשאלה, האם ציווי יש כאן, או לא? למעשה, יש בדיברה זו קביעת עובדה, הכרזה על מציאות, שאינה תלויה במעשי האדם. ה' הוא אלוקינו, והדבר היחיד הנדרש מאתנו הוא להפנים בקרבנו את ההכרה הזו.

הביטוי "אנוכי", מרמז על עצמותו של הקב"ה. הקב"ה בעצמו, הוא אלוקי ישראל, ללא כל תיווך. ובאופן זה גם: "אנכי אנכי הוא מנחמכם" 48 , ו - "ואנכי לא אשכחך" 49 .
אחר הכרזה זו, פונה אלינו הקב"ה, ואומר: "אשר הוצאתיך מארץ מצריים, מבית עבדים". רק על ידי קבלת אלוקותו, ועול מלכותו יתברך, ניתן לצאת מכל הצמצומים, מכל המֵצרים הרמוזים במילה "מצריים", שבהם נתקל האדם במהלך חייו, ומכל השעבודים לאנשים, ולהשקפות זרות.

בדברי חז"ל מוצאים אנו שלוש דעות על המעלה לה זכו ישראל בעת מתן תורה:
"רבי יהודה אומר... חירות מן גליות, ר' נחמיה אומר חירות ממלאך המות, ורבותינו אומרים חירות מן היסורין" 50 .

שלושתם לדבר אחד נתכוונו, על-ידי הדבקות המוחלטת בקב"ה, בנצחי, והבלתי מוגבל, שהוא מקור הכל, ממילא מסולק האדם מכל הצמצומים, על כל צורות הופעותיהם, כייסורין, שעבוד מלכויות, ומיתה.

חז"ל לימדו 51 ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". לדבריהם משמעות עמוקה, שהדָבק בתורה, שהיא דבר ה', דָבק בקב"ה שהוא בלתי מוגבל, וממילא נעשה אף הוא בלתי גבולי, מסולק מצמצומים, ובן חורין. אולם, מעבר למשמעות זו, קיימת גם משמעות פשוטה יותר, שמלמדת אותנו שלומד התורה, לומד להכיר את המציאות מתוך מבט של תורה, מבט של אמונה ובטחון בנותן התורה, מבט השולל את הייאוש, ומשחרר את האדם מכל מיני מועקות ולחצים, והופכו לבן חורין אמיתי.

נעשה ונשמע
על הפסוק: "כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל" 52 , דרשו חז"ל:
"כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים...ותגיד לבני ישראל אלו האנשים...ולמה נשים תחילה, שהם מזורזות במצוות" 53 .


המהר"ל 54 מבקש לבאר מדוע פונה הקב"ה בעת נתינת התורה דווקא אל הנשים בתחילה, באמצעות הבחנה בין האופי הנשי לאופי הגברי.
הנשים, מטבען, נוחות יותר לקבל. הגבר הוא יותר שכלתן, כיון שהוא אינו מוכן לקבל הדרכה, אלא כשזו עוברת דרך הבנתו האישית. זו גם הסיבה להיות הגבר יותר פעיל בכיבושו של עולם מן האישה. בנישואין, האיש הוא המקדש, פועל בנישואין. תפקיד האישה לעומתו הוא סביל: הסרת המניעה מן הנישואין, אך לא יצירת הנישואין. וזו גם הסיבה להיות הנשים מטבען, נוטות יותר אל האמונה בבורא עולם, ונוחות יותר לקבל את התורה מאשר הגברים. לכן, הפניה הראשונית של הקב"ה בעת נתינת התורה היא דווקא אל הנשים 55 .

למעשה, בכל אדם קיימים שני הצדדים, רוחני וגשמי, פועל ונפעל. בהשקפה ראשונה, שטחית, נדמה כי מעולה הפועל מן הנפעל. הפועל הוא יוצר ומחדש, בעל אישיות רחבה, דברים שלכאורה, אינם מצויים אצל הנפעל. אולם במבט מעמיק יותר למדים אנו להכיר ביתרונות הנפעל על הפועל. ערך רב יש ליכולת להתרשם מדברים גדולים, ולקבלם ללא כל היסוס וסייג. השכלתן, צריך עדיין לבדוק ולברר בטרם יקבל את האמת, מחסומים רבים עליו לעבור בדרכו המסובכת אל קבלת האמת בכל לב. אצל השכלתן, תהיה קבלת האמת קשה יותר ואיטית יותר. לכן, בתחילה: "כה תאמר לבית יעקב", אמירה קלה ופשוטה, ללא כל סיבוכים. רק אחר כך, "תגד לבני ישראל" אלו הגברים, עבורם תהיה השמיעה קשה כגידים 56 .

קודם שניתנה תורה לישראל, כבר הכריזו בני ישראל: "כל אשר דיבר ה' נעשה" 57 . חז"ל 58 רואים בהכרזה זו אות לתכונתו של עם ישראל הנמשל לתפוח המקדים פריו לעליו. אומות העולם אינן מבינות את התופעה של הקדמת נעשה לנשמע. בעיניהן זוהי פזיזות וחוסר אחריות. הד להשקפה זו מוצאים אנו בדברי אותו מין, הרואה את רבה בעת לימוד התורה יושב על אצבעותיו, והן שותתות דם מבלי שירגיש, ומתריס לעברו: "עמא פזיזא, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו" 59 . במתן תורה הייתם פזיזים וקבלתם על עצמכם תורה שלא ידעתם את פשרה ודרישותיה, ובמידה זו מוסיפים אתם לדבוק בעת לימוד התורה.

גם בדורות האחרונים, שומעים אנו את טענת המין כלפי רבה מושמעת על גבי במות שונות, מפי מינים רבים אחרים, הטוענים אל עבר אנשי האמונה, כיצד יכולים אתם לקבל דתיות פנאטית ללא כל בדיקה ובקורת שכלית רצינית, בעולם מפותח, ששכלל כבר את כלי החקירה שלו?! העובדה שטענה זו מושמעת גם כלפי מאמינים משכילים, המכירים את כל פלפולי הכפירה ה"מדעיים" ובכל זאת דבקים באמונתם, אינה מורידה לדידם מעצמת הטיעון.

ביסוד הטענה, מונחת ההנחה הגורסת שאמונה ושכל הם מושגים שאינם דרים בכפיפה אחת. שכל, פירושו חופש המחשבה והדעה האישית. כל אלו, אינם שייכים לפי השקפתם לאמונה. תשובתנו כלפי אותם מינים היא, שדווקא האמונה היא ביטוי לשיא החכמה. האמונה נובעת מן ההכרה הפנימית שקיימים דברים בעולם אשר הם ממעל לשכל, בגדר 'שכל עליון' 60 , אשר לא יוכל להיות נתפס בכלי השכל התחתון. אל השכל העליון עלינו להתרומם, והתרוממות זו אפשרית, רק מכוח האמונה. "תומת ישרים תנחם, וסלף בוגדים ישדם" 61 , הסתבכויות מיותרות אינן מעידות על חכמה רבה. תמימותנו, אינה שטחית, אלא היא מבטאת את הדבקות בריבונו של עולם, מקור השכל, המשחרר מכל הלבטים וההסתבכויות הנובעות מן השעבוד לשכל התחתון, המוגבל. זוהי תפארתנו, שעבוד השכל למה שמעל לשכל, המביא לידי קבלת הגודל האלוקי בשלמותו.

מקורה של האמונה אינו בא מתוכנו, מתוך חקירתנו בכלי שכלנו המצומצמים "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" 62 , מקור האמונה הוא אלוקי. לכן, ממילא כאשר רואה העם את הקולות האלוקיים, ונפגש בגודל האלוקי בכל עצמתו, אך טבעי הוא שיכריז: "נעשה". במצב זה, לא שייך כלל לומר "נשמע". כאשר נפגש האדם בדבר שברור לו שנכון וראוי לעשותו, מעל כל ספק, ראויה ומשובחת הפזיזות, ומגונה המתינות. אומות העולם, אין בהן היכולת לתפוס את עצמתו של מעמד מתן תורה, ולכן רואות הן בהקדמת "נעשה" ל"נשמע" פזיזות. אולם אנו, שזכינו לקבל את הגודל האלוקי בכל עצמתו רואים באי הקדמת נעשה לנשמע בטלנות.
מתוך המפגש עם הגודל האלוקי, מקבל העם על עצמו עול מלכות שמים באופן מוחלט, כללי: "נעשה", שמתפרט מאוחר יותר לשמיעת ציווים פרטיים - "נשמע".

בדבר אופן הביטוי של עשרת הדברות דורשים חז"ל:
"אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב 'ה' יתן אומר המבשרות צבא רב'? כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות" 63 .
ובמקרא: 'וידבר אלוקים את כל הדברים' וגו'. כל הדברים בדבור אחד נאמרו, מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כך... אם כן מה תלמוד לומר אנוכי ולא יהיה לך? שאמר הקב"ה עשרת הדברות, וחזר ופירשן דבור ודבור בפני עצמו" 64 .

למעשה, גם כאן, נפגשים אנו בבחינת הקדמת נעשה לנשמע. בתחילה ישנה הופעה אלוקית שלמה ומאוחדת, ללא כל התפרטות, אם כי בלתי מובנת, בבחינת "נעשה". רק מאוחר יותר מתפרט הדיבור לכלל ענפים, פרקים, וסעיפים. אולם מתחילה באה שלמות ההופעה האלוקית הכללית, האחדותית, המביאה לתגובה הטבעית: "נעשה", ורק אחריה תבוא עת ההתפרטות וההבנה השכלית, בבחינת "נשמע".

כיוצא בדבר, מוצאים אנו בדברי חז"ל בתיאור אופן הופעת הקול האלוקי בעולם בעת מעמד הר סיני:
"'ירעם אל בקולו נפלאות', מהו ירעם? אלא בשעה שנתן הקב"ה את התורה בסיני הראה בקולו לישראל פלאי פלאים. כיצד? הקב"ה היה מדבר, והיה הקול יוצא ומחזיר בכל העולם, וישראל שומעין את הקול בא להם מן הדרום, והיו רצים לדרום לקבל את הקול משם, וכן לכל ד' רוחות, והיה הקול נהפך להם מן השמים, והיו תולין עיניהם לשמים, והיה הקול נהפך להם מן הארץ, שנאמר: 'מן השמים השמיעך ה' את קולו ליסרך, ועל הארץ'. והיו ישראל אומרים זה לזה: 'והחכמה מאין תמצא'. 'וכל העם רואים את הקולות', שהיה הקול נהפך לשבעה, ומשבעה לשבעים לשון, כדי שישמעו אומות העולם. והיתה כל אומה שומעת קולו של הקב"ה, אבל ישראל לא היו ניזוקים. והוא שמשה אמר בסוף מ' שנה - 'כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי', אתה היית שומע וחיה, אבל אומות העולם שומעים ומתים" 65 .

תחילת ההופעה האלוקית על ישראל היא שלמה, מוחלטת, על כל המציאות לכל צדדיה. רק אחר-כך, מתפרט הדבור האלוקי לשבע, ושבעים לשון, באופן שיוכל להיות מובן גם לאומות העולם. אולם, אומות העולם אינן מסוגלות לקבל את שפע החיים שבתורה, ולכן הן שומעות את הקולות, אולם אין הן מסוגלות להפנים קולות אלו, ולהפכם להדרכת חיים. על כן הן נותרות ללא התורה, ללא חיים. לא כן חלק ישראל, השומעים את הקולות, ומקבלים חיות חדשה מקולות אלה, "כי מי אשר שמע קול אלוקים... ויחי".

ועוד שם:
"כל דבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצאת נשמתן של ישראל, שנאמר: 'ונפשי יצאה בדברו'. ומאחר שבדבור ראשון יצאת נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? הוריד הקב"ה טל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים, והחיה אותם".

הפער בין דבר ה' הנישא, הנצחי והבלתי מוגבל, לאדם, הוא עצום, בלתי ניתן לגישור. ולכן כאשר נפגש עם ישראל עם דבר ה' נוצר מצב של "ונפשי יצאה בדברו". אולם, הקב"ה הוא כל יכול, ואף זאת כשרצה עשה, והוריד תורה רוחנית, בלתי גבולית, אל עולם חומרי ומוגבל. לשם כך, היה קיים צורך בהחייאה מיוחדת לנשמות ישראל, למען יוכלו לקבל את התורה.

על רקע זה יש להבין את דברי חז"ל הדורשים 66 : "התעיף עיניך בו ואיננו", "דברי תורה נאבדים בהיסח הדעת", "קלים לאבדם ככלי זכוכית". מאחר והתורה היא רוחנית, נבדלת מאתנו, וחיבור האדם בתורה אינו טבעי, רק אחיזה איתנה ודבקות מוחלטת בתורה, מאפשרת חיבור אמיתי של האדם עם התורה. מאחר ודבר ה' הוא נצחי ובלתי מוגבל, נדרש מן האדם המעונין להיות מחובר בו, שתהיה דבקותו בתורה נצחית ובלתי מוגבלת, מתוך ביטול מוחלט של כל רצונות האדם בפניה, בהתמדת יום ולילה. אי אפשר לאדם לקנות את התורה, למחצה, לשליש, ולרביע. רק מתוך קבלת התורה באופן מוחלט, ללא פשרות, ניתן לזכות לקניין בתורה.

במבט ראשון, ההכרה ברוממות ערך התורה, ובנדרש מן הלומד על מנת לקנותה, עלולה להרתיע אדם מלבקש להיות מקושר לתורה. אולם, חז"ל לא נתכוונו בדבריהם להרתיע את הלומד, אלא להצביע על רוממות ערך התורה, וממילא על רוממות ערכו של הדבק בה, אשר הוא דבק בנצח, ונעשה בעצמו נצחי. על כן, נדרש מן הלומד, שעם תחילת עיסוקו בתורה, יקבל על עצמו באופן מוחלט, ללא תנאים את השאיפה להיות דבק בכל מאודו בדבר ה'. אל יאמר הלומד: אנסה זמן מה לעסוק בתורה, ואראה, אם יצליח לימודי אמשיך, ואם לאו, אפרוש. גישה כזו, אין ביכולתה להביא הצלחה בלימוד התורה. רק כאשר תהיה קבלת התורה מוחלטת, ללא כל פשרות, יזכה הלומד לראות הצלחה בלימודו.

על דרך זו, נוהג הייתי גם להדריך בחורים בענייני הנישואים. יכול בחור להתלבט, ולעורר ספקות בדבר שידוך שהוצע לו, כל עוד לא קיבל החלטה להינשא לבחורה מסוימת. אולם, מרגע שנתקבלה החלטה, על הבחור לדעת באופן ברור, שמנקודה זו, אין דרך חזרה. קבלת ההחלטה מוכרחת להיות מוחלטת. אם יתעוררו קשיים, ודאי שיש לטפל בהם, אבל רק מתוך הגישה שהקשיים הם חלק ממערכת היחסים בין הזוג, ובכל מקרה, אין בהם בכדי לערער את ההחלטה הברורה שהחליטו בני הזוג להינשא. מרגע שהחליט בחור להינשא עם בחורה, עליו להרגיש שכבר עתה היא עצם מעצמיו, וכמו שלא שייך שיאמר אדם "אני מאוכזב מן הרגל שלי", כך לא ייתכן שתהיה הרגשת אכזבה אחר ההחלטה להינשא. רק מתוך גישה כזו, ניתן בסופו של דבר למצוא פתרונות לקשיים, ולהתגבר עליהם.

עם ישראל, הולך ומתקרב למצב שבו יזכה לשוב למעלת הקדמת הנעשה לנשמע, יזכה לשוב לתפיסה הכוללת, העולה מעבר לכל הסיבוכים וההסתבכויות, שבה השכל הוא כלי שרת לאמונה. חזרתו של עם ישראל לארצו מקרבת אותו למצב זה.

הזהר 67 מעיר על כך שמשה רבנו משתמש כמה פעמים בביטוי "ה' אלוקיכם ", ביטוי זה, נראה תמוה. בהגדה של פסח אנו רואים בשאלת הבן: "מה העבודה הזאת לכם " אות להשקפת הרשע, המוציא עצמו מכלל מקיימי המצוות. לכן, הביטוי "ה' אלוקיכם", היוצא מפי משה רבנו נראה מוזר. הזהר הקדוש מחדש שמאחר ומשה לא נכנס לארץ, ו"כל הדר בחוץ לארץ, דומה כמי שאין לו אלוה" 68 , יש לו כביכול חיסרון בקבלה המוחלטת של ההופעה האלוקית. דברים אלו, אילו לא היו יוצאים מפיהם של התנאים בזהר הקדוש, אי אפשר היה לאומרם. משה רבנו, הוא ראש וראשון לנביאים, אשר אין לנו התחלה של תפיסה בגודל מדרגתו, ובכל זאת, קיים אצלו חיסרון בקבלת האלוקות, הואיל ולא זכה להיכנס לארץ ישראל.
בארץ ישראל, האמונה בה' היא שונה באופן מהותי מן האמונה בה' בחוץ לארץ. כאן, קיימת הופעה אלוקית שלמה, גלויה, המתגלה בפועל, במציאות החומרית של העולם הזה. אמנם, ייתכן ששלמותה של הופעה זו דורשת מצב שכל עם ישראל, או לכל הפחות רובו, יהיה בארץ ישראל, אך מכל מקום, גם שיבתנו זו לארצנו, מדרגה נכבדה היא.

רבי זירא, כאשר ביקש להיכנס לארץ ישראל, מסכן עצמו, וקופץ על חתיכת עץ שבירדן על-מנת להיכנס לארץ 69 . גם שם, בא אותו המין בטענה המוכרת: "עמא פזיזא", מדוע אתם ממהרים, ומסתכנים? ומשיב רבי זירא: "אתרא דמשה ואהרן לא זכו, מי יימר דאנא קא זכינא?" מעלת קבלת עול מלכות שמים בשלמות הקיימת בארץ ישראל, היא מדרגה עליונה, מדרגה לה לא זכו גם הגדולים שבענקים, כמשה ואהרן. על כן, צריך "לחטוף", למהר ולזכות, ללא עשיית חשבונות".

חז"ל 70 דנו בשאלה: מה יש להעדיף, זריז, או מהודר? האם יש למהר בעשיית המצוות, אף שזריזות זו, עלולה לפגום בהידור העשייה? או שמא יש להמתין, כדי שתיעשה המצווה באופן המהודר ביותר? חז"ל לומדים מיציאת מצריים, שזריז עדיף. משה רבנו ביקש להשהות את הגאולה, כדי שהגלות תסתיים במלואה, ומתוך כך, תהיה גם הגאולה שלמה, וניתן יהיה להימנע מן הצורך בגלויות נוספות. אולם הקב"ה מלמד את משה שהשקפתו אינה נכונה, מייד כשניתן לגאול יש להביא גאולה, אף שלכאורה, זריזות זו, פוגמת בהידור של הגאולה.

כך היה גם בעת מתן תורה, כאשר למרות כל ההכנות שעשה עם ישראל לקראת מעמד נתינת התורה, עדיין מצבו של עם ישראל לא היה שלם, ונתינת התורה לישראל לא באה כדבר פשוט וברור מאיליו. הקב"ה אוחז בלוחות מצד אחד, ומשה מצד אחר 71 , וכביכול קיימת התלבטות באשר ליכולתו של עם ישראל לקבל תורה, ובכל אופן, מאחר וקיים רגע שבו, קיימת אפשרות לכך שעם ישראל יקבל את התורה, מייד ניתנת התורה.

מתוך קבלת עול מלכות שמיים בשלמות, בארץ ישראל השלמה, נוכל לזכות שוב באותם כתרים שזכינו להם בעת אמירת נעשה ונשמע, ואיבדנום בעוונותינו בחטא העגל, כדרשת חז"ל 72 על הפסוק "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם", שהכוונה לכתרים של נעשה ונשמע שזכה להם עם ישראל במעמד הר סיני.


^ 1 ראה; סנהדרין צז ע"א, ע"ז ט ע"א, אליהו רבה פרשה ב.
^ 2 תהלים קה, ח; דברי הימים א, טז, טו.
^ 3 בראשית רבה, כח, ד, קהלת רבה א,ב, ועוד.
^ 4 תהלים פט, ג.
^ 5 ע"פ בראשית רבה עז, א.
^ 6 שם.
^ 7 שמות א, יב.
^ 8 שמות יח, א.
^ 9 ע"פ פירוש רש"י שם. אמנם, רש"י מרכיב שתי דעות נפרדות ועושה מהן אחת. בזבחים קטז ע"א ר' יהושע סבר ששמע מלחמת עמלק ובא (וכן הוא במכילתא דרשב"י יח, א, ובמדרש משלי בהוצ' בובר, כא,כב, ודלא כבירושלמי מגילה פרק א הלכה יא, לפיו ר' יהושע סבור שבא בעקבות קריעת י"ס, וכך סבור חזקיה, ר' לוי סבור שבא בעקבות מלחמת עמלק, ויהודה בי ר' סבור שבא בעקבות מתן תורה), ר' אלעזר המודעי סבר שבא בעקבות מתן תורה, ור' אליעזר בן יעקב סבור שבא בעקבות קריעת ים סוף. הדעה שבא בעקבות קריעת ים סוף נזכרה רק בירושלמי, בשם חזקיה, ור' יהושע. וראה על כך בחומש הרא"ם, ושאר פרשני רש"י.
^ 10 שמות יח, ט.
^ 11 ע"פ פירוש רש"י שם.
^ 12 ע"פ סנהדרין, צד ע"א.
^ 13 ע"פ דברי המגיד למרן ר' יוסף קארו בספרו 'מגיד מישרים' פרשת בשלח.
^ 14 במסה ומריבה, שמות יז, ג.
^ 15 במן, דברים ח,ג.
^ 16 במעמד קריעת ים סוף, ויעוין לעיל בפרשת 'בשלח' בענין זה.
^ 17 תנחומא בשלח, כ, כ; מכילתא דר' ימעאל א, ב; מכילתא דרשב"י טז, ד.
^ 18 ראה; יומא עה ע"ב; מכילתא דר' ישמעאל בשלח ג; נכילתא דרשב"י טז טו; ספרי במדבר פח, פח; תנחומא(בובר) בשלח, כב,כב.
^ 19 שם.
^ 20 צבעו של המן לבן הוא כעדות הכתוב (שמות טז, לא), והלבן, הינו צבע הכולל בתוכו את כל גווני הצבעים.
^ 21 ראה במקורות שבהערה 18.
^ 22 ע"פ פסיקתא דרב כהנא ג, ח. [בתנחומא(בובר) יתרו ג, ג - שריפו ידיהם מן המצוות, ושם בתנחומא (ורשא) - מן התורה ומן המצוות].
^ 23 שמות יט, ב.
^ 24 כך פירש גם ה'אור החיים' הקדוש לשמות שם. נדמה שפירוש זה מבוסס על לימוד חז"ל בפסוק -"ויהי בנסעם מקדם" (בראשית יא,ב)- "שהסיעו עצמם מקדמונו של עולם" (בראשית רבה, לח, ז). אולם בפירוש רש"י שם, מביא דברי המכילתא הלומדת שהנסיעה מרפידים הייתה מתוך תשובה ע"פ ההיקש לביאה למדבר סיני בפסוק-"ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני", ובידוע שהביאה למדבר סיני הייתה בתשובה (וראה גם ב'שפתי חכמים', שם).
^ 25 ע"פ דברי המהר"ל בספרו 'נתיבות עולם' א, פרק ב.
^ 26 לשון רש"י לשמות יט, ב, ע"פ מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו פרשה א, ומכילתא דרשב"י יתרו יט,ב.
^ 27 ע"פ 'כוזרי' מאמר שני, אות מד.
^ 28 זהר, שמות, תרומה דף קע ע"ב.
^ 29 ראה לעיל, הערה 13.
^ 30 מכילתא דר' ישמעאל בשלח ג, מכילתא דרשב"י לשמות טו,ב.
^ 31 שמות יז, ח.
^ 32 בכורות ה ע"ב.
^ 33 עיין לעיל הערה 9.
^ 34 ראה; פסיקתא רבתי פרשה יב, ותנחומא כי תצא ט,ט.
^ 35 שם.
^ 36 שמות ד, לא
^ 37 שם, יד לא.
^ 38 שם, יט, ט.
^ 39 יומא עה ע"ב
^ 40 תהלים כט, י.
^ 41 שם, שם, יא.
^ 42 מכילתא דרשב"י יט, יז, ספרי דבגרים פיסקא שמג, שיר השירים רבה ב, ג, ועוד
^ 43 ?
^ 44 ראה; שבת פח ע"ב, עירובין נד ע"ב, מגילה לא ע"ב, ועוד.
^ 45 וראה בתענית, ב ע"א, על דבר טעם שם הברכה "גבורות גשמים". והקשו שם התוספות בד"ה "וכתיב", מדוע לא ייאמר "כוח גשמים" או "גדולות גשמים". ראה בתירוצם שם, ובתירוצו של המהרש"א.
^ 46 מתוך תפילת "וכל מאמינים" לראש השנה
^ 47 שמות כ, ב.
^ 48 ישעיה נא, נב.
^ 49 שם מט, טו.
^ 50 שמות רבה, מא, ז.
^ 51 ע"פ במדבר רבה י, ח, ועוד.
^ 52 שמות יט, ג.
^ 53 שמות רבה כח, ב.
^ 54 ע"פ תפארת ישראל, פרק כח.
^ 55 ראה גם בדברי המהר"ל, ב-דרשות על התורה והמצוות, דרוש על התורה, עמ' כז-כח. (מופיע בסוף ספר באר הגולה).
^ 56 רש"י, שמות יט, ג (ע"פ מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, פרשה ב. ראה גם בשבת, פז ע"א, שם מבואר שאמנם ההגדה מבטאת "דברים הקשים כגידים", אבל לא ברור שהדברים הקשים כגידים נאמרו דווקא לגברים).
^ 57 שמות יט, ח.
^ 58 ראה; שיר השירים רבה ב, ב, ופסיקתא דרב כהנא יב, י.
^ 59 שבת פח ע"א.
^ 60 ראה 'אורות הקדש' א, ריח-ריט.
^ 61 משלי יא, ג.
^ 62 מתוך הגדה של פסח.
^ 63 שבת פח ע"א.
^ 64 רש"י, שמות כ, א.
^ 65 שמות רבה ה, ט.
^ 66 שמות רבה, ה, ט.
^ 67 זהר שמות, פרשת יתרו, דף סז ע"א.
^ 68 כתובות, קי ע"ב.
^ 69 שם, קיב ע"א.
^ 70 ?
^ 71 שמות רבה, מז, ו.
^ 72 שבת, פח ע"א.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il