- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר הכוזרי
י"ד ניסן
ספר כוזרי מאמר שני כ"ז- ל"ג
מי באומה נמשל לראש האדם? מהי ההתייחסות הנכונה לאומה כאשר חסרים בה חלקים יסודיים? איך נכון להסתכל על עם ישראל בגלות? מה היחס בין עם ישראל לבין שאר אומות העולם? התשובה לכל אלו, לפי החבר, היא גם התשובה לקיום הנצחי של עם ישראל.
כז אָמַר הַכּוּזָרִי: הִפְלֵאתָ הֶחָבֵר בְּמַה שֶּׁדִּמִּיתָ, אֶלָּא שֶׁהָרֹאשׁ וְחוּשָׁיו לֹא שָׁמַעְתִּי לָהֶם דִּמּוּי, וְלֹא לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה.
כח אָמַר הֶחָבֵר: הִנֵּה עִקַּר הַחָכְמָה מֻפְקָד בָּאָרוֹן, אֲשֶׁר הוּא בְּמַדְרֵגַת הַלֵּב, וְהֵם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וְעַנְפֵיהֶם, וְהִיא הַתּוֹרָה, לְצִדּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וְשַׂמְתֶּם אוֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם", וּמִשָּׁם מִסְתָּעֲפוֹת שְׁתֵּי הַחָכְמוֹת: חָכְמַת הַתּוֹרָה, וְנוֹשְׂאֶיהָ הַכֹּהֲנִים, וְחָכְמַת הַנְּבוּאָה, וְנוֹשְׂאֶיהָ הַנְּבִיאִים. וְהֵם הָיוּ בְּמַדְרֵגַת הַיּוֹעֲצִים הַמַּבְחִינִים הַמַּזְהִירִים לָאֻמָּה, הַכּוֹתְבִים אֵת תּוֹלְדוֹתֶיהָ, וְהֵם רֹאשׁ הָאֻמָּה.
כט אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אַתֶּם הַיּוֹם גּוּף בְּלֹא רֹאשׁ וּבְלֹא לֵב.
ל אָמַר הֶחָבֵר: יָתֵר עַל כֵּן, הִנֵּה אֲנַחְנוּ כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ, וַאֲפִלּוּ לֹא גוּף, אֶלָּא אֵיבָרִים מְפֻזָּרִים, בְּמַדְרֵגַת הָעֲצָמוֹת הַיְּבֵשׁוֹת אֲשֶׁר רָאָה אוֹתָן יְחֶזְקֵאל. אֲבָל, מֶלֶך כּוּזָר, אֵלּוּ הָעֲצָמוֹת אֲשֶׁר נִשְׁאַר לָהֶן טֶבַע מִטִּבְעֵי הַחַיִּים, וּכְבָר הָיוּ כֵּלִים לְלֵב וְרֹאשׁ וְרוּחַ וְנֶפֶשׁ וְשֵׂכֶל, טוֹבִים מִגּוּפִים מְצֻיָּרִים מִן הַשַּׁיִשׁ וְהַגֶּבֶס בְּרָאשִׁים וְעֵינַיִם וְאָזְנַיִם וְכֹל הָאֵיבָרִים, וְלֹא הִתְחַבְּרָה בָּהֶם מֵעוֹלָם רוּחַ חַיִּים, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁתָּחוּל בָּהֶם, וְאֵינָם אֶלָּא דִּמּוּי וְצִיּוּר שֶׁל אָדָם, וְאֵינָם אָדָם.
לא אָמַר הַכּוּזָרִי: כִּדְבָרְךָ כֵּן הוּא.
לב אָמַר הֶחָבֵר: הִנֵּה הָאֻמּוֹת הַמֵּתוֹת אֲשֶׁר רָצוּ לְהִדַּמּוֹת לָאֻמָּה הַחַיָּה, לֹא יָכְלוּ לְהַשִּׂיג יוֹתֵר מִדִּמְיוֹן חִיצוֹנִי, הֵקִימוּ בָּתִּים לֵאלֹהִים, וְלֹא נִרְאָה בָּהֶם לֵאלֹהִים אוֹת, פָּרְשׁוּ וְהִתְנַזְּרוּ כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה עֲלֵיהֶם הַנְּבוּאָה, וְלֹא נִרְאֲתָה, וְחָטְאוּ וּמָרוּ וְהִרְשִׁיעוּ, וְלֹא יָרְדָה עֲלֵיהֶם אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם אוֹ מַגֵּפַת פִּתְאוֹם כְּדֵי שֶׁיִּתְאַמֵּת שֶׁהוּא עֹנֶשׁ מֵאֵת הָאֱלֹהִים עַל אוֹתוֹ הַמֶּרִי. נִפְגַּע לִבָּם, רְצוֹנִי לוֹמַר אוֹתוֹ הַבַּיִת אֲשֶׁר הֵם מְכַוְּנִים אֵלָיו, וְלֹא הִשְׁתַּנָּה מַצָּבָם, אֶלָּא מַצָּבָם מִשְׁתַּנֶּה לְפִי רֻבָּם וּמִעוּטָם, וְכֹחָם וְחֻלְשָׁתָם, וּפֵרוּדָם וְהִתְחַבְּרָם, עַל דֶּרֶך הַטֶּבַע וְהַמִּקְרֶה. וַאֲנַחְנוּ כַּאֲשֶׁר נִפְגַּע לִבֵּנוּ, אֲשֶׁר הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ — אָבַדְנוּ, וְכַאֲשֶׁר יְתֻקַּן — נְתֻקַּן אֲנַחְנוּ, בֵּין שֶׁנִּהְיֶה רַבִּים אוֹ מְעַטִּים, וְעַל אֵיזֶה מַצָּב שֶׁיִּהְיֶה. כִּי מְאַחֲדֵנוּ הוּא הָאֵל הַחַי, וְהוּא מְנַהֲגֵנוּ וּמַחֲזִיק בְּיָדֵנוּ בַּמַּצָּב הַזֶּה שֶׁאֲנַחְנוּ בּוֹ בְּפֵרוּד וּבְפִזּוּר.
לג אָמַר הַכּוּזָרִי: אָכֵן לֹא יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁאֻמָּה תִּתְפָּרֵד כָּך וְלֹא תִּשְׁתַּנֶּה לְאֻמָּה אַחֶרֶת, כָּל שֶׁכֵּן עִם אֹרֶך הַזְּמָן הַזֶּה, וְכַמָּה אֻמּוֹת שֶׁהָיוּ אַחֲרֵיכֶם אָבְדוּ וְלֹא נִשְׁאַר לָהֶן זֵכֶר, אֱדוֹם וּמוֹאָב וְעַמּוֹן וַאֲרָם וּפְלֶשֶׁת וְכַשְׂדִּים וּמָדַי וּפָרַס וְיָוָן וְהַבְּרָהְמִינִים וְהַצָּאבִּיִּים, וְזוּלָתָם הַרְבֵּה.
___________________________
דמוי – מה שמקביל להם במשכן וכליו. בלא ראש ובלא לב – בלא נביאים ובלא ארון. לא תשתנה לאומה אחרת – לא תתבולל.
ביאורים
המקדש הוא גוף בלא ראש. יש בו חיים, אבל אין בו תוכן רעיוני שאפשר לקחת ולכוון את החיים על פיו. התורה, שבה מודיע לנו ה' את רצונו, סוללת לנו את הדרך לחיים נכונים וקדושים. התורה הזו, הראש, מתגלם בקבוצת האיכות של העם – הכהנים והנביאים, אנשי הרוח העליונים – הם חלק מעם ישראל והם גם הראש של המקדש. הם מהווים את הגשר המחבר בין המקדש בירושלים לבין המון העם. בדומה לעניין התארים שהעלה המלך, שמהם גִלגל החבר את הדברים לארץ ישראל, גם כאן מתוך המקדש עובר החבר לדבר על עם ישראל בגלות, ועל היחס לעמים ודתות אחרים. גם בסוגיות רוחניות מופשטות, כמו תארי ה' ועבודת המקדש, מראה החבר איך הן קשורות בקשר אמיץ ללאומיות הישראלית מצדדים שונים. לשיטתו של ריה"ל, 'סגולת ישראל' היא עמוד השדרה של היהדות, ולכן הכרח הוא שתהיה לו השקה לכל נושא ועניין. למרות החשיבות החיונית של ארץ ישראל והמקדש, לעם ישראל יש חיות פנימית משלו. הארץ והמקדש הם כלים שנועדו לאפשר לו למצות את הפוטנציאל הרוחני שגלום בו, אבל הקיום הבסיסי של העם לא תלוי בהם, אלא בהשגחה אלוהית מיוחדת. החבר מוסיף, שמצבו השפל של עם ישראל עדיף על מצבם השלם של הדתות, כיוון שהוא חי בכוח ואילו הם מתים גם בפועל. הדתות, כשמם כן הם, מנהלות טקסי דת מלאכותיים כדי להביע את אמונתם, אבל מלבד תפאורה מרשימה אין להם שום השפעה ממשית. היהדות לא עורכת טקסים, כי היא איננה דת, אלא חיים. המצוות, ועבודת המקדש מזרימים לנו אנרגיה, וכאשר הם נעדרים – החיסרון משתקף מיד במצב הלאומי. העמים האחרים מתנהלים על פי כוחות הטבע בלבד, אבל בישראל הקיום הגשמי תלוי ויונק במצב הרוחני, לטוב ולמוטב. גם העונש, כמו השכר, מלמד על הקשר ההדוק שבין האמונה לבין החיים בעם ישראל.
הרחבות
1. רגישות האומה המושגחת
וְחָטְאוּ וּמָרוּ וְהִרְשִׁיעוּ, וְלֹא יָרְדָה עֲלֵיהֶם אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם אוֹ מַגֵּפַת פִּתְאוֹם כְּדֵי שֶׁיִּתְאַמֵּת שֶׁהוּא עֹנֶשׁ מֵאֵת הָאֱלֹהִים עַל אוֹתוֹ הַמֶּרִי... אצל האומות ה'מתות' (בתרגום אבן תיבון "אומות עכו"ם" בסתם) אין ההצלחה או הכישלון קשורה לקשר עם האלוהים אלא ליד המקרה בלבד. אצל ישראל, לעומת זאת, נאמר: "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם" [עמוס ג, ב; ועיין במפרשים שם]. בעל הקול יהודה מציע שריה"ל כאן נוקט לשון משולשת ("וחטאו ומרו והרשיעו") כדי לרמוז על שלוש עבירות שעשו ישראל במדבר בזה אחר זה ונענשו על כך (עיין שם).
2. חורבן הבית
וַאֲנַחְנוּ כַּאֲשֶׁר נִפְגַּע לִבֵּנוּ, אֲשֶׁר הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ — אָבַדְנוּ. הגר"א , בליקוטים שמופיעים בסוף פירושו לספרא דצניעותא, כותב דברים ברוח דומה: "כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו, עטרת ראשנו, ונשארנו רק אנחנו, הוא גוף שלה בלא נפש. ויציאה לחוץ לארץ – הוא הקבר, ורימה מסובבת עלינו ואין בידינו להציל – הם הגויים האוכלים בשרנו...". בית המקדש, מקום השראת השכינה, הוא ה'נשמה' שלנו, של עם ישראל. בלעדיה, אנו כאותה בקעה מלאה עצמות אשר בחזון יחזקאל, שבויים באותו הקבר, באותה הגלות מלאת הרימה.
שאלות לדיון
לאור דברי המחבר, מהו היחס בין התורה לנבואה?
מדוע 'האומות המתות' תמיד רוצות להידמות לעם ישראל?
כח אָמַר הֶחָבֵר: הִנֵּה עִקַּר הַחָכְמָה מֻפְקָד בָּאָרוֹן, אֲשֶׁר הוּא בְּמַדְרֵגַת הַלֵּב, וְהֵם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וְעַנְפֵיהֶם, וְהִיא הַתּוֹרָה, לְצִדּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וְשַׂמְתֶּם אוֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם", וּמִשָּׁם מִסְתָּעֲפוֹת שְׁתֵּי הַחָכְמוֹת: חָכְמַת הַתּוֹרָה, וְנוֹשְׂאֶיהָ הַכֹּהֲנִים, וְחָכְמַת הַנְּבוּאָה, וְנוֹשְׂאֶיהָ הַנְּבִיאִים. וְהֵם הָיוּ בְּמַדְרֵגַת הַיּוֹעֲצִים הַמַּבְחִינִים הַמַּזְהִירִים לָאֻמָּה, הַכּוֹתְבִים אֵת תּוֹלְדוֹתֶיהָ, וְהֵם רֹאשׁ הָאֻמָּה.
כט אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אַתֶּם הַיּוֹם גּוּף בְּלֹא רֹאשׁ וּבְלֹא לֵב.
ל אָמַר הֶחָבֵר: יָתֵר עַל כֵּן, הִנֵּה אֲנַחְנוּ כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ, וַאֲפִלּוּ לֹא גוּף, אֶלָּא אֵיבָרִים מְפֻזָּרִים, בְּמַדְרֵגַת הָעֲצָמוֹת הַיְּבֵשׁוֹת אֲשֶׁר רָאָה אוֹתָן יְחֶזְקֵאל. אֲבָל, מֶלֶך כּוּזָר, אֵלּוּ הָעֲצָמוֹת אֲשֶׁר נִשְׁאַר לָהֶן טֶבַע מִטִּבְעֵי הַחַיִּים, וּכְבָר הָיוּ כֵּלִים לְלֵב וְרֹאשׁ וְרוּחַ וְנֶפֶשׁ וְשֵׂכֶל, טוֹבִים מִגּוּפִים מְצֻיָּרִים מִן הַשַּׁיִשׁ וְהַגֶּבֶס בְּרָאשִׁים וְעֵינַיִם וְאָזְנַיִם וְכֹל הָאֵיבָרִים, וְלֹא הִתְחַבְּרָה בָּהֶם מֵעוֹלָם רוּחַ חַיִּים, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁתָּחוּל בָּהֶם, וְאֵינָם אֶלָּא דִּמּוּי וְצִיּוּר שֶׁל אָדָם, וְאֵינָם אָדָם.
לא אָמַר הַכּוּזָרִי: כִּדְבָרְךָ כֵּן הוּא.
לב אָמַר הֶחָבֵר: הִנֵּה הָאֻמּוֹת הַמֵּתוֹת אֲשֶׁר רָצוּ לְהִדַּמּוֹת לָאֻמָּה הַחַיָּה, לֹא יָכְלוּ לְהַשִּׂיג יוֹתֵר מִדִּמְיוֹן חִיצוֹנִי, הֵקִימוּ בָּתִּים לֵאלֹהִים, וְלֹא נִרְאָה בָּהֶם לֵאלֹהִים אוֹת, פָּרְשׁוּ וְהִתְנַזְּרוּ כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה עֲלֵיהֶם הַנְּבוּאָה, וְלֹא נִרְאֲתָה, וְחָטְאוּ וּמָרוּ וְהִרְשִׁיעוּ, וְלֹא יָרְדָה עֲלֵיהֶם אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם אוֹ מַגֵּפַת פִּתְאוֹם כְּדֵי שֶׁיִּתְאַמֵּת שֶׁהוּא עֹנֶשׁ מֵאֵת הָאֱלֹהִים עַל אוֹתוֹ הַמֶּרִי. נִפְגַּע לִבָּם, רְצוֹנִי לוֹמַר אוֹתוֹ הַבַּיִת אֲשֶׁר הֵם מְכַוְּנִים אֵלָיו, וְלֹא הִשְׁתַּנָּה מַצָּבָם, אֶלָּא מַצָּבָם מִשְׁתַּנֶּה לְפִי רֻבָּם וּמִעוּטָם, וְכֹחָם וְחֻלְשָׁתָם, וּפֵרוּדָם וְהִתְחַבְּרָם, עַל דֶּרֶך הַטֶּבַע וְהַמִּקְרֶה. וַאֲנַחְנוּ כַּאֲשֶׁר נִפְגַּע לִבֵּנוּ, אֲשֶׁר הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ — אָבַדְנוּ, וְכַאֲשֶׁר יְתֻקַּן — נְתֻקַּן אֲנַחְנוּ, בֵּין שֶׁנִּהְיֶה רַבִּים אוֹ מְעַטִּים, וְעַל אֵיזֶה מַצָּב שֶׁיִּהְיֶה. כִּי מְאַחֲדֵנוּ הוּא הָאֵל הַחַי, וְהוּא מְנַהֲגֵנוּ וּמַחֲזִיק בְּיָדֵנוּ בַּמַּצָּב הַזֶּה שֶׁאֲנַחְנוּ בּוֹ בְּפֵרוּד וּבְפִזּוּר.
לג אָמַר הַכּוּזָרִי: אָכֵן לֹא יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁאֻמָּה תִּתְפָּרֵד כָּך וְלֹא תִּשְׁתַּנֶּה לְאֻמָּה אַחֶרֶת, כָּל שֶׁכֵּן עִם אֹרֶך הַזְּמָן הַזֶּה, וְכַמָּה אֻמּוֹת שֶׁהָיוּ אַחֲרֵיכֶם אָבְדוּ וְלֹא נִשְׁאַר לָהֶן זֵכֶר, אֱדוֹם וּמוֹאָב וְעַמּוֹן וַאֲרָם וּפְלֶשֶׁת וְכַשְׂדִּים וּמָדַי וּפָרַס וְיָוָן וְהַבְּרָהְמִינִים וְהַצָּאבִּיִּים, וְזוּלָתָם הַרְבֵּה.
___________________________
דמוי – מה שמקביל להם במשכן וכליו. בלא ראש ובלא לב – בלא נביאים ובלא ארון. לא תשתנה לאומה אחרת – לא תתבולל.
ביאורים
המקדש הוא גוף בלא ראש. יש בו חיים, אבל אין בו תוכן רעיוני שאפשר לקחת ולכוון את החיים על פיו. התורה, שבה מודיע לנו ה' את רצונו, סוללת לנו את הדרך לחיים נכונים וקדושים. התורה הזו, הראש, מתגלם בקבוצת האיכות של העם – הכהנים והנביאים, אנשי הרוח העליונים – הם חלק מעם ישראל והם גם הראש של המקדש. הם מהווים את הגשר המחבר בין המקדש בירושלים לבין המון העם. בדומה לעניין התארים שהעלה המלך, שמהם גִלגל החבר את הדברים לארץ ישראל, גם כאן מתוך המקדש עובר החבר לדבר על עם ישראל בגלות, ועל היחס לעמים ודתות אחרים. גם בסוגיות רוחניות מופשטות, כמו תארי ה' ועבודת המקדש, מראה החבר איך הן קשורות בקשר אמיץ ללאומיות הישראלית מצדדים שונים. לשיטתו של ריה"ל, 'סגולת ישראל' היא עמוד השדרה של היהדות, ולכן הכרח הוא שתהיה לו השקה לכל נושא ועניין. למרות החשיבות החיונית של ארץ ישראל והמקדש, לעם ישראל יש חיות פנימית משלו. הארץ והמקדש הם כלים שנועדו לאפשר לו למצות את הפוטנציאל הרוחני שגלום בו, אבל הקיום הבסיסי של העם לא תלוי בהם, אלא בהשגחה אלוהית מיוחדת. החבר מוסיף, שמצבו השפל של עם ישראל עדיף על מצבם השלם של הדתות, כיוון שהוא חי בכוח ואילו הם מתים גם בפועל. הדתות, כשמם כן הם, מנהלות טקסי דת מלאכותיים כדי להביע את אמונתם, אבל מלבד תפאורה מרשימה אין להם שום השפעה ממשית. היהדות לא עורכת טקסים, כי היא איננה דת, אלא חיים. המצוות, ועבודת המקדש מזרימים לנו אנרגיה, וכאשר הם נעדרים – החיסרון משתקף מיד במצב הלאומי. העמים האחרים מתנהלים על פי כוחות הטבע בלבד, אבל בישראל הקיום הגשמי תלוי ויונק במצב הרוחני, לטוב ולמוטב. גם העונש, כמו השכר, מלמד על הקשר ההדוק שבין האמונה לבין החיים בעם ישראל.
הרחבות
1. רגישות האומה המושגחת
וְחָטְאוּ וּמָרוּ וְהִרְשִׁיעוּ, וְלֹא יָרְדָה עֲלֵיהֶם אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם אוֹ מַגֵּפַת פִּתְאוֹם כְּדֵי שֶׁיִּתְאַמֵּת שֶׁהוּא עֹנֶשׁ מֵאֵת הָאֱלֹהִים עַל אוֹתוֹ הַמֶּרִי... אצל האומות ה'מתות' (בתרגום אבן תיבון "אומות עכו"ם" בסתם) אין ההצלחה או הכישלון קשורה לקשר עם האלוהים אלא ליד המקרה בלבד. אצל ישראל, לעומת זאת, נאמר: "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם" [עמוס ג, ב; ועיין במפרשים שם]. בעל הקול יהודה מציע שריה"ל כאן נוקט לשון משולשת ("וחטאו ומרו והרשיעו") כדי לרמוז על שלוש עבירות שעשו ישראל במדבר בזה אחר זה ונענשו על כך (עיין שם).
2. חורבן הבית
וַאֲנַחְנוּ כַּאֲשֶׁר נִפְגַּע לִבֵּנוּ, אֲשֶׁר הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ — אָבַדְנוּ. הגר"א , בליקוטים שמופיעים בסוף פירושו לספרא דצניעותא, כותב דברים ברוח דומה: "כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו, עטרת ראשנו, ונשארנו רק אנחנו, הוא גוף שלה בלא נפש. ויציאה לחוץ לארץ – הוא הקבר, ורימה מסובבת עלינו ואין בידינו להציל – הם הגויים האוכלים בשרנו...". בית המקדש, מקום השראת השכינה, הוא ה'נשמה' שלנו, של עם ישראל. בלעדיה, אנו כאותה בקעה מלאה עצמות אשר בחזון יחזקאל, שבויים באותו הקבר, באותה הגלות מלאת הרימה.
שאלות לדיון
לאור דברי המחבר, מהו היחס בין התורה לנבואה?
מדוע 'האומות המתות' תמיד רוצות להידמות לעם ישראל?
מאמר חמישי כ' חלק ב
ב' תמוז תשע"ג
בשביל הנשמה | ב' תמוז תשע"ג
ספר הכוזרי לימוד יומי מאמר ראשון ה'- י'
ז' אדר
בשביל הנשמה | ז' אדר תשע"ג
מאמר חמישי כ"ד- כ"ח
ו' תמוז תשע"ג
בשביל הנשמה | ו' תמוז תשע"ג
מאמר חמישי י"ט- כ'
כ"ו סיוון תשע"ג
בשביל הנשמה | כ"ו סיוון תשע"ג
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
דווקא בשעות (הכי) חשוכות של הלילה - מתחיל להשתפר
שבועות מעין עולם הבא!
איך עושים קידוש?
האם מותר לפנות למקובלים?
אוצרות בלב הים
טעינה למחשבה
ריסוק קרח בשבת- סוחט או מוליד?
איך השבת היא זכר ליציאת מצרים?
למה ללמוד גמרא?
השלמת התמונה