בית המדרש

  • מדורים
  • שו"ת "במראה הבזק"
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

הבאת נכה לבית הכנסת, במקום שאין ערוב

undefined

רבנים שונים

ניסן התשע"ג
15 דק' קריאה
תשובה לט

(מתוך ח"ו)

ונקובר, קנדה Vancouver, Canada
אייר תשס"ג

הבאת נכה לבית הכנסת, במקום שאין ערוב

שאלה
בקהילתנו יש יהודי שבנו לוקה ר"ל בתסמונת דאון. הוא שאל אם יש איזושהי דרך להביא את בנו לבית הכנסת בכיסא גלגלים (הבן לא יוכל ללכת עד גיל 5). ההורים מרגישים עצמם מנותקים מהקהילה, והיו רוצים להשתתף במניין בשבת.

תשובה
א. אין לשאת אדם ברשות הרבים, ובמקום שאין עירוב לכתחילה אין לשאתו אף בכרמלית, ובפרט כשאינו יכול ללכת בעצמו 1 . אף-על-פי-כן המקלים לשאתו בכרמלית במקום צורך גדול אין למחות בידם 2 , ובפרט במקום שקיים חשש שלא ישמעו להחמיר, שבכגון זה מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים 3 . ועל-ידי גוי לצורך מצווה 4 מותר. לכן במקרה שלכם, כשיש חשש ניתוק מהקהילה, זו הדרך המומלצת.
ב. במקום שמותר לשאת את האדם מותר לשאתו גם בכיסא גלגלים 5 וכדו', כיוון שהוא טפל לו 6 , ויקפיד להסיר את שאר חפצים הנמצאים בתאים של הכיסא ובכיסים של האדם הנישא 7 .
ג. אם האדם מסיע את עצמו 8 בכיסא, יש המתירים אף לכתחילה 9 .
ד. במקרה שמדובר בכיסא גלגלים חשמלי, אסור 10 להפעילו בשבת. ומכל מקום ניתן להשתמש בו באופן ידני 11 .
ה. יש לציין שמכון צמ"ת 12 , המתמחה בפתרונות הלכתיים בנושאים חיוניים כעין אלו, פיתח כיסא גלגלים חשמלי שמותר להשתמש בו בשבת 13 .




^ 1. ומכל מקום, אם יכול ללכת על-ידי תמיכה ועזרה, יש המתירים לשאתו אף לכתחילה בכרמלית, עיין בהרחבה בהערה הבאה.
^ 2. במשנה (שבת צג ע"ב) מובא שהנושא אדם חי ומוציאו במיטה מרשות היחיד לרשות הרבים פטור על הוצאה זו, ומסבירה הגמרא בטעם הדבר משום ש"חי נושא את עצמו", ופטור אף על הוצאת המיטה משום שהיא טפלה לו, כמבואר להדיא במשנה. וקיימא לן שכל פטור המופיע בהלכות שבת משמעותו פטור אבל אסור (שבת קז ע"א), וכן פסק רבנו ירוחם ("תולדות אדם" נתיב יב), ש"חי נושא את עצמו" פטור אבל אסור. כך פסק גם ה"משנה ברורה" (סי' שח ס"ק קנד), והסכימו כל הפוסקים. אם כן, לפי זה לכאורה יהיה אסור להוציא אדם על כיסא גלגלים, אך נראה שיש לסייג מעט דין זה.
לשיטות רבות, רשות הרבים אינה מצויה כל-כך. אותן שיטות סוברות שתנאי לדין רשות הרבים הוא שתהיה דרך שעוברים בה שישים ריבוא אנשים – עיין בהרחבה בדיון ב"בית יוסף" על הטור ובשו"ע (או"ח סי' שמה סע' ז), וב"ביאור הלכה" (שם). ועיין עוד בשו"ת "במראה הבזק" (ג תשובה לו) על גדרי רשות הרבים וכרמלית. ועלינו לדון אם ישנו איסור לשאת אדם בכרמלית, או שמא כיוון שאף ברשות הרבים אינו אסור אלא מדרבנן (כיוון ש"חי נושא את עצמו") בכרמלית הוי גזרה לגזרה. ישנם מקורות לכך שלא אסרו להוציא לכרמלית דבר שכל איסור הוצאתו אינו אלא מדרבנן, ולהלן כמה דוגמאות:
במשנה (עירובין (ט ע"א) מובא שאסור לאדם לעמוד ברשות היחיד ולשתות ממים הנמצאים ברשות הרבים, מחשש שמא יביא את המים אליו לרשות היחיד. ובגמרא: "איבעיא להו, בכרמלית מאי? – אמר אביי היא היא. אמר רבא היא גופא גזירה, ואכן ניקום ונגזור גזירה לגזירה?" ופסק המחבר (שו"ע או"ח סי' שנ סע' א) כדעת רבא, שמותר לעמוד ברשות היחיד ולשתות ממים הנמצאים בכרמלית, שכן אף אם יביא המים אליו אינו אלא איסור מדרבנן. ועיין בתוספות (עירובין צח ע"א ד"ה אלא), שאף אביי מודה באופן עקרוני שלא גזרינן גזרה לגזרה בכרמלית, ושאני הכא דחמיר טפי.
המשנה (עירובין קא ע"א) מביאה שרבי מאיר אוסר על אדם לעמוד ברשות היחיד ולקחת מפתח המונח ברשות הרבים כדי לפתוח דלת הנמצאת ברשות הרבים, מחשש שמא יביא המפתח אצלו. וממשיכה המשנה שאמרו לו לרבי מאיר שבירושלים היו נוהגין לעשות כן, ושלא כדבריו, ושואלת כיצד מביאים ראיה מירושלים, הרי דינה ככרמלית (כיוון שדלתותיה ננעלות בלילה). ומסביר רש"י שמשום כך נהגו היתר בירושלים, שאינו אלא גזרה לגזרה.
ה"משנה ברורה" (סי' רנב ס"ק נב) כתב בשם ה"מגן אברהם" שעל אף שאסור לצאת לרשות הרבים בחפץ שבידו סמוך לכניסת שבת מחשש שמא ישכח ויוציא, מכל מקום מותר לצאת לכרמלית בחפץ שבידו, שאינו אלא גזרה לגזרה.
ועיין עוד בתוספות (עירובין צח ע"ב ד"ה ניחוש), וכן בהגהות אשר"י (שבת פרק א סי' ה וסי' כז), וב"עבודת הקודש" לרשב"א ("בית נתיבות" שער ג סי' ה); וכן במה שכתב ה"באר היטב" (סי' שמז ס"ק ב) בשם שו"ת "עבודת הגרשוני" (סי' קד).
למרות האמור, רבים אוסרים נשיאת אדם בכרמלית על אף ש"חי נושא את עצמו", וכתבו שמה שמצינו שאין גוזרים גזרה לגזרה בכרמלית (כמבואר במקורות הנ"ל) הוא דווקא בדבר שמצד עצמו אינו אסור כלל (כמו שתייה ממים ברשות הרבים), ורק חששו שמא יבוא לעשות מעשה האסור (שיביא את המים אליו) – זאת בניגוד לנשיאת אדם, שעצם המעשה אסור; ואף שמדאורייתא אינו נחשב למשא, חכמים החשיבוהו למשא. וכיוון שנחשב למשא, ממילא אסור לשאתו אף בכרמלית. כן כתב ר' עקיבא אייגר בשו"ת (תשובה כח) בהסבר דברי ה"מגן אברהם" (סי' שח ס"ק עא), שאסר לשאת אדם חי אף בכרמלית. כעין חילוק זה מובא גם ב"ביאור הלכה" (סי' שח סוף ד"ה "שלא"), ופסק כן להלכה. וכן ה"חיי אדם" (נב, ח) אסר נשיאת חי אף בכרמלית.
וניתן להביא מקור וראיה לחילוק זה מדברי הרמב"ן ב"תורת האדם" (עניין "מי שמתו מוטל לפניו"), שכתב לחלק כך (אף שלא דיבר על "חי נושא את עצמו"), משום שהוקשה לו מהגמרא (שבת צד ע"ב), שמשמע מדבריה שאף לר' שמעון היה אסור להוציא את המת לכרמלית אלמלא כבוד הבריות. וקשה, הרי לר' שמעון הוצאת המת אינה אסורה אלא מדרבנן, שכן היא מלאכה שאינה צריכה לגופה? אלא על כורחך, כיוון שעצם הוצאת המת היא איסור. לפיכך, אף שמדאורייתא הוצאה זו אינה נחשבת להוצאה חכמים החשיבוה להוצאה; וכדבריו ב"תורת האדם" מובא גם בחידושיו (שבת צד ע"ב), וכן כתב הריטב"א בחידושיו (שם).
מאידך גיסא, לדעת ה"פרי מגדים" (בפתיחה להל' שבת) כל איסור דרבנן הותר בכרמלית, וראייתו מדברי השו"ע (או"ח סי' שמט סע' ה) שכתב שאסור לטלטל פחות פחות מד' אמות אף בכרמלית, ובטעם הדבר כתב הט"ז (שם ס"ק א) שבנקל יבוא לטלטל ד' אמות בבת אחת, ואם כן משמע ששאר איסור דרבנן לא נאסר בכרמלית. וקצת צריך עיון בדבריו, שכן לפי זה אם נאמר שחצי שיעור אסור מדרבנן יהיה מותר להוציאו לכרמלית, כפי שכתב בעצמו, וזה סותר להדיא את דברי הרמב"ן (שבת צד ע"ב), שאסר הוצאת חצי שיעור לכרמלית, אף אם נסבור שחצי שיעור אסור מדרבנן. ועוד יש להעיר שאין ראייתו אלא לפירוש הט"ז בדברי השו"ע, אך הגר"א סובר שאדרבה, זהו עקרון כללי לאסור שבות אף בכרמלית – עיין ב"משנה ברורה" (סי' שמט ס"ק יט); וכן על עצם דינו של השו"ע (שם) פקפקו האחרונים, עיין ב"ביאור הלכה" (שם). וכן דעת ר' עקיבא אייגר בתשובה (שם) לחלוק על ה"מגן אברהם" ולהתיר נשיאת חי בכרמלית, ולא הזכיר את דברי הרמב"ן והריטב"א הנ"ל.
ועדיין עלינו לדון אם בנדון דידן אכן יש לו דין של חי נושא את עצמו:
בגמרא (שבת קכח ע"ב) מובא: "אשה מדדה את בנה, אמר ר' יהודה אימתי? בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת, אבל אם היה גורר אסור". ובפירוש הדברים כתב הר"ן (שבת נא ע"ב) שמותר לסייע בהילוכו של קטן, לאחוז בזרועותיו וכיו"ב, שכבר יודע מעט להרים רגליו וללכת אף שהולך ברשות הרבים, כיוון שאינו נושאו; וגם לא חיישינן שמא יגביה את הקטן בידיו, שכן גם אם יגביהנו לא יעבור אלא על איסור דרבנן, שהרי "חי נושא את עצמו". אך אם הוא קטן מזה, שאף אינו יודע להרים רגליו וללכת בכגון זה, אין אומרים "חי נושא את עצמו". ומשמע שכל שאינו יכול ללכת לא אמרינן בו "חי נושא את עצמו". ואף אם נרצה לדחוק בדברי הר"ן, שאין כוונתו שאי יכולת ההליכה היא הגורם לאיסור, אלא היא סימן לקטנותו של התינוק, ולפי זה אם אינו קטן כל-כך, ומסיבה אחרת כגון מום וכיו"ב כבנדון דידן אינו יכול להלך, יחשב כ"חי הנושא את עצמו"; מכל מקום מדברי הרשב"א (שבת קמא ע"ב) מוכח שאי יכולת ההליכה איננה רק סימן בעלמא, אלא היא הגורם הקובע בהגדרת "חי נושא את עצמו". וכן כתב הרמב"ן בחידושיו (שבת קמא ע"ב), שלא כ"ביאור הלכה" (סי' שח ד"ה שלא), שציין לדברי הרמב"ן (בריש פרק ר"א דמילה) שמשם אינו מוכרח לכאורה. ולדעת המאירי (שבת קכח ע"ב) יש להחמיר אף יותר, שכל שאינו יודע לגמרי ללכת, ולא מספיק שאפשר לדדותו, לא אמרינן ביה "חי נושא את עצמו". וכן פסקו ר' עקיבא אייגר (תשובה כח) וה"ביאור הלכה" (שם) להלכה כדעת הר"ן והרשב"א הנ"ל, וכן דעת רוב הפוסקים.
אם כן בנדון דידן, שאינו יכול ללכת בעצמו, לכאורה יש לאסור לנשאו אף בכרמלית לכולי עלמא; אך נראה שתליית הגדרת "חי נושא את עצמו" ביכולת הליכתו אינה מוכרחת כל-כך:
המשנה (שבת קל ע"א) מביאה את דברי ר' אליעזר, שאם לא הביאו איזמל של מילה מערב שבת לבית התינוק יביאו את האיזמל בשבת עצמה (שכן צרכי מילה דוחין את השבת), ומקשים התוספות (שם ד"ה רבי) שהדין נותן שצריך להביא התינוק אל האיזמל ולא להיפך, שהרי אין בזה איסור תורה, שהחי נושא את עצמו; ומשמע מכאן שאף תינוק בן שמונה ימים נקרא "חי נושא את עצמו". אמנם העירו האחרונים שלכאורה דבריהם של התוספות סותרים את מה שכתבו במקום אחר (שבת צד ע"א, עיין שם. וכעין זה משמע גם בחידושי הריטב"א (שם) שכתב שתינוק כל שמונה ימים נחשב חולה מפירוק אבריו בשעת לידה, ולפיכך אין אומרים בו "חי נושא את עצמו". וכן נראה דעת רבנו ירוחם (נתיב א ח"א יג ע"ג) שכתב: "...ואותם שאומרים שמותר לישא תינוק כשגורר שתי רגליו, דהחי נושא את עצמו – טעות הוא בידם, דלא אמרו חי נושא את עצמו אלא לפוטרו מחטאת, אבל אסור". ומשמע מדברי ה"בית יוסף" (או"ח סי' שח סע' מא) שדעת רבנו ירוחם, כדעת הר"ן, כבר יישבו האחרונים דבריו. וכן יש לדייק מדברי רש"י (שם קכח ע"ב ד"ה במקפיא נפשה) שהסביר בטעם ההיתר לאישה לדדות את בנה ברשות הרבים דלא חיישינן שתגביהנו, שאף אם תגביהנו אינו אסור אלא מדרבנן, שכן "חי נושא את עצמו"; ובטעם האיסור כאשר גורר רגליו כתב משום "שנושאתו", ולכאורה רש"י אינו סובר שכשגורר רגליו לא אמרינן "חי נושא את עצמו" – ומדוע נצרך לומר שגרירה דינה כנשיאה, והרי אפילו אלמלא היה דינה כנשיאה, מכל מקום חיישינן שמא תגביהנו ותעבור על איסור תורה?
לאור כל האמור, נראה שישנו מקום לומר שדין "חי נושא את עצמו" שייך גם במי שאינו יכול ללכת.
אך גם אם נסמוך להקל בשני הנדונים הנ"ל, היינו שנאמר שבאדם "חי הנושא את עצמו" מותר אף לכתחילה לטלטלו בכרמלית, וגם נאמר שאף מי שאינו יכול להלך נחשב כ"חי הנושא את עצמו", עדיין יש להעיר על כך. בגמרא (יומא סו ע"ב) מבואר שבחולה לא אמרינן "חי נושא את עצמו", וכן פסק הרמב"ם (שבת פרק יח הל' טז), והסכימו עמו שאר ראשונים. וטעם הדבר הוא כיוון שאינו נושא את עצמו מחמת מחלתו ותשישותו, ואדרבה מכביד עצמו. אך נראה שישנו מקום לחלק בין חולה לנדון דידן, שכן במקרים רבים אינו מרגיש חולי ותשישות, ורק התפתחותו אטית יותר משל אדם רגיל, ואם כן לא גרע מתינוק שיש המחשיבים אותו כ"חי הנושא את עצמו" (כמבואר לעיל) – ומכל מקום יש לדון כל מקרה לגופו.
ובדומה לזה יש לדון במקרה שקושרים את התינוק לכיסא, שלכאורה בכהאי גוונא אינו נחשב כ"חי הנושא את עצמו", וכפי שמבואר בגמרא (שבת צד ע"א) של"כפות" אין דין של "חי נושא את עצמו", והובא להלכה ברמב"ם (שם). אך גם בזה נראה שניתן לחלק בין סוגי קשירה שונים, שייתכן שכוונת הגמרא לכפיתה גמורה, הגורמת להגבלת התנועה של האדם, וממילא אובדת ממנו התכונה הטבעית של הנשיאה העצמית. סמך לזה ניתן ללמוד מדברי הגהות רש"ל (שבת צד ע"א) על דברי רש"י (שם ד"ה "דבי וייאדן"), שחילק בין קשירה לכפיתה. עיין שם. ומסתבר שהגדרת "כפות" תלויה בטעמי הפטור השונים שנאמרו בדין "חי נושא את עצמו", עיין בתוספות (שם ד"ה שהחי) בתוספות רא"ש (שם) וב"פני יהושע" (שם), ועוד עיין בשו"ת "אגרות משה" (או"ח ד סי' צ; ויו"ד א סי' ב).
^ 3. עיין בשו"ת ר' עקיבא אייגר (סוף תשובה כח) שכתב כך. ועיין עוד בשו"ע (או"ח סי' שג סע' יח), שכתב כך בהקשר דומה.
^ 4. עיין ב"משנה ברורה" (סי' שח ס"ק קנד), שכתב בשם ה"פרי מגדים" שקטן שאינו יכול להלך בעצמו מותר לטלטלו בכרמלית על-ידי גוי, ולא כתב שהוא דווקא במקום מצווה. אך כבר העירו הפוסקים שה"פרי מגדים" ("אשל אברהם" סי' שח ס"ק עג) דיבר במקום מצווה, לגבי תינוק שמוליכים למילה. וכן בדין, שכן לא הותר שבות דשבות אלא במקום מצווה.
^ 5. בגמרא (ביצה כה ע"ב) מובא ש"אין יוצאין בכסא, אחד האיש ואחד האשה", וכתב הר"ן שדרכם היה להוציא אנשים חשובים על גבי כיסא, שלא ידחפום האנשים בשוק וכיוצא בזה, ואסור לעשות כן ביום טוב משום עובדין דחול. אך כבר הובא בפוסקים שאין לאסור משום כך כיסא גלגלים, שכיוון שזוהי דרכו ואינו יכול לנוע בדרך אחרת אין שייכת כאן זילותא דיום טוב.
^ 6. כמבואר בפירוש במשנה (שבת צג ע"ב).
^ 7. כמבואר בגמרא (שבת קמא ע"ב), שאם מוציא תינוק וכיס תלוי לו בצווארו חייב על הוצאת הכיס; ולא דמי למוציא את החי במיטה, שהמיטה טפלה לו כיוון שהיא משמשת את האדם. עיין שם.
^ 8.במקרה שמדובר בקטן המסיע את עצמו, נראה שבלא כל ההיתרים המוזכרים בתשובה מותר לו להסיע את עצמו, שכן קטן כלל אינו מחויב במצוות. אמנם קטן שהגיע לכלל הבנה וחינוך חייב אביו לחנכו, אך לדעת הר"ן והרשב"א (הובאו דבריהם ב"ביאור הלכה" סי' שמג) כשעושה הקטן איסור דרבנן לצורך עצמו, כמו בנדון שלנו (שכן מדובר בכרמלית) מותר אף לתת לו את האיסור בידיים, וכל שכן שאין צורך להפרישו מהאיסור. ואף לדעת המחבר (שם סי' שמג) שלא קיבל זאת להלכה, מכל מקום בנדון שלנו, שמדובר בקטן שסובל מליקוי, נראה שאין לאסור, על-פי המובא ב"פרי מגדים" ("פתיחה כוללת" ב אות ט) שבקטן שהוא חרש או שוטה אין אביו מצווה לחנכו. וכמובן, יש לדון כל מקרה של פגיעה לגופו של עניין.
^ 9. עיין בשו"ת "אגרות משה" (או"ח ד סי' צ), שכתב להתיר מצד שנחשב כמנעל שלו, כמו חיגר שאינו יכול להלך ללא מקל, שכתב הרא"ש (ביצה פרק ג סי' ה) שנחשב כמנעל, ומותר לצאת בו. והובא להלכה בשו"ע (או"ח סי' שא סע' יז), ומכל מקום לא הקל ה"אגרות משה" אלא במקרה שאף בביתו אינו הולך אלא בעזרת מקל וכיו"ב. מאידך גיסא, בשו"ת "הר צבי" (או"ח א סי' קע) וכן בשו"ת "מנחת יצחק" (ב סי' קיד) כתבו שאינו דומה למקל, כיוון שעל-ידי המקל מצליח ללכת, אך כאן גם על-ידי הכיסא אינו הולך אלא נושא את עצמו.
עוד כתב ה"מנחת יצחק" (שם) שאינו נחשב הוצאה כשמסיע את עצמו, שכן העגלה טפלה לאדם, כמבואר במשנה (שבת צג ע"ב); ואם כן כשם שמותר לכתחילה לאדם "להוציא את עצמו" לרשות הרבים, כך גם דין הכיסא. אך הגרש"ז אוירבך (הובאו דבריו ב"שמירת שבת כהלכתה" פרק לד הערה קג) פקפק בסברה זו, שכן כל דין טפל לא נאמר כי אם בנושא שני משאות שאחד טפל לחברו, כגון כשאחר נושא אדם היושב בכיסא גלגלים; אך כשנושא את עצמו הוא עצמו כלל אינו משא, והרי זה כנוטל משא בידו. ואף על-ידי אחרים פקפק בדבר, דשמא דווקא במיטה וכיוצא בזה אמרינן שטפלה לאדם, כיוון שהיא כבית אחיזה לאדם, אך בכיסא אין שייך לומר שהוא טפל לאדם. ומכל מקום כתב שמסתימת הפוסקים משמע שבכל גוונא נחשב טפל לאדם.
^ 10.לגבי שימוש בחשמל בשבת, ישנם ארבעה איסורים מרכזיים הנדונים בפוסקים:
מבעיר – כאשר ישנו גוף חימום או גוף המתלהט ומאיר (פלטה, חוט להט בנורה וכיו"ב).
בונה או מכה בפטיש – על-פי ה"חזון איש" (סי' נ, ט), בכל מערכת המופעלת על-ידי זרם שייך איסור זה. ונרחיב מעט בשיטת ה"חזון איש", על-פי שו"ת "מנחת שלמה" (ט, ו-יא), שם מוזכר דיון בין ה"חזון איש" והגרש"ז אוירבך בעניין זה. על-פי מה שכתב ה"חזון איש" (שם), כוונתו היא שכאשר אנו מכניסים זרם למערכת אנו למעשה מתקנים כלי, כיוון שקודם לכן לא היה אלא "גרוטאה", ועל-ידי הזרם נעשה כלי שימושי ויעיל, ואין לך תיקון כלי גדול מזה. מובן שגם הגרש"ז אוירבך מסכים שהוא תיקון כלי, אך הוא סובר שכיוון שהוא מיועד להדלקה ולכיבוי באופן תדיר הרי זהו שימושו, ואין שייך בזה איסור מתקן מנא. וכן מובא ב"מגן אברהם" ובט"ז (שו"ע או"ח סי' שיג), שכיסויי כלים מותר להבריגם על הכלי, אף שהברגה נחשבת כ"תקיעה" – שאסורה מדין "מכה בפטיש", משום שהם מיועדים לפתיחה ולסגירה באופן תדיר. גם ה"חזון איש" מודה לדין זה של כיסויי כלים, אך הוא סובר שההיתר נובע מכך שפירוק הכלי והרכבתו הם חלק מהשימוש בכלי, שכן קדרה שמכוסה בתמידות אי אפשר להשתמש בה, וממילא כשמכסה הקדרה אין לזה חשיבות של "תיקון מנא", שכן בהכרח עומד גם לפירוק מחמת עצם השימוש בכלי – זאת בניגוד לכלי שעצם פירוקו אינו מהווה חלק משימושו, כמו דין "מיטה של פרקים" (שבת מז ע"א), וממילא בהרכבתו נחשב כמתקן הכלי, שכן פירוקו אינו אלא מסיבות צדדיות, ולא מצד שעל-ידו יהיה שימוש טוב יותר בכלי.
איסור מוליד זרם – ("בית יצחק" יו"ד ב סי' לא במפתחות) כשם שמצינו איסור מוליד בהקשרים מסוימים (מוליד ריח, מוליד אש ביום טוב וכו'), גם כאן ישנו איסור להוליד זרם. יש לציין שהאיסור הנו חד-כיווני (בניגוד לשאר האיסורים), שכן מסתבר שאין איסור מעיקר הדין להפסיק להוליד זרם, שהרי אינו עושה דבר. וכתב הגרש"ז אוירבך (שם סי' ט), שכשם שבמוליד ריח אין איסור להוסיף ריח (עיין ביצה כג ע"א), הוא הדין שבמערכת שכבר עובר בה זרם רשאי להוסיף זרם; נפקא מינא, בין השאר, לטלפון שכבר הורם בשבת (לצורך פקוח נפש וכיו"ב), שאין צורך כל-כך למעט בדיבור, אף-על-פי שמוסיף זרם בדיבורו – עיין ב"שמירת שבת כהלכתה" (פרק לב הל' מא).
ניצוץ – במקרים מסוימים, פתיחה וסגירה של מעגל חשמלי מלווה בניצוץ הנראה לעין (איסור הבערה). במקרה שאין ניצוץ זה נראה לעין, מסתבר שאין שייך איסור מבעיר. בדרך-כלל, במכונות ובמכשירים המצויים כיום אין ניצוץ (הערת הרב נ"א רבינוביץ), ואף אם קיים ניצוץ נראה שניתן להקל בדבר, שכן האיסור ליצור ניצוץ (כעין זה) הנו מדרבנן, כיוון שהוא אש שאינה מתקיימת, כמבואר ב"פרי מגדים" ("משבצות זהב" סי' תקב ס"ק א). ואם כן כשאינו מתכוון, אף שהוא פסיק רישא, שרי באיסור דרבנן לשיטת המחבר (עיין בשו"ע או"ח סי' שיד סע' א וב"משנה ברורה" שם). ועיין ב"שער הציון" (שם סי' שלו ס"ק לט), וצ"ע. גם לשיטת הרמ"א (שם) ניתן להקל בפסיק רישא בתרי דרבנן, עיין ב"שער הציון" (שם סי' שטז ס"ק יח). ויש לדון גם מדין גרמא, עיין בשו"ת "יחוה דעת" (א סי' לב), שהביא את דעת "ערוך השולחן" בתשובה (נדפסה בקובץ "בית ועד לחכמים", חוברת א) שבכעין הנדון דידן נחשב גרמא. ועיין עוד בשו"ת "הר צבי" (או"ח א סי' קמג), שדן גם הוא בהדלקת מתג כדין גרמא. ואף שיש מקום לבעל דין לחלוק שאינו נחשב גרמא בכהאי גוונא, שכן זוהי דרך פעולתו הטובה ביותר ואין לך מעשה בידיים גדול מזה, וכן דעת הרב נ"א רבינוביץ והרב ישראל רוזן, שאין לדון מתג חשמלי כדין גרמא; ובכל אופן נראה שבנדון דידן יש למקל על מי שיסמוך, שכן ניתן לומר שהדלקה זו אינה בכלל הבערה שאסרה תורה. ועיין עוד בעניין זה בשו"ת "יביע אומר" (ה כז), וב"שמירת שבת כהלכתה" (פרק טו סע' עב ובהערה). ובשו"ת "אגרות משה" (ח עמ' מו) אסר להדליק ניצוץ, כיוון שהוא חמור אף מפסיק רישא, והוי כמתכוון ממש, כיוון שאי אפשר בלא זה; וראייתו מה"מגן אברהם" (או"ח סי' שג ס"ק כב), שכתב על דברי השו"ע (שם סע' כז) שאסר לסרוק במסרק בשבת (כיוון שוודאי יתלשו שערות) שבדין זה אף למאן דאמר "פסיק רישא" דלא ניחא ליה מותר כאן חייב, כיוון שאי אפשר בלא תלישת שערות, והרי הוא בכלל פעולת הסירוק. ואם כן הוא הדין כאן, שאי אפשר לסגור מעגל חשמלי ללא ניצוץ, ואינו רק בכלל "פסיק רישא". ולכאורה אינו דומה, שכן תלישת השערות היא לצורך הפרדת השערות, ואינה דומה כל-כך לניצוץ. ומלבד זאת, מלשון ה"מגן אברהם" משמע שרק רצה לומר שדבר זה נחשב לפסיק רישיה דניחא ליה, כפי שכתב להדיא "שער הציון" (שם ס"ק עד), וצריך עיון.
במקרה שקיים צג אלקטרוני, החששות האפשריים הם:
א. הדלקת אור.
ב. כתיבה – גם במספרים חייב משום כותב – "תוספות יום טוב" (שבת פי"ב מ"ג).
אך נראה שיש למקל על מי שיסמוך, שכן הן לגבי הדלקת האור והן לגבי הכתיבה הוי פסיק רישא באיסורי דרבנן, שהרי אינו מתקיים. אם מצד שדעתו לנתקם, אם מצד שברגע שירפה אחיזתו מהקפיץ יחזור הג'ויסטיק למקומו, ואם מצד שהמצבר עתיד להיגמר. הדבר דומה לסברת הגרש"ז אוירבך לגבי פנס ("תחומין" כרך ח עמ' 42). וכן יש לדון מדין גרמא (עיין לעיל). גורם נוסף להקל בהדלקת האור הוא העובדה שבמרבית הצגים כלל אין איסור תורה בהדלקתם, כיוון שאינם מורכבים על נורות עם חוט להט אלא על נורות led, הפועלות בתהליך אלקטרו-כימי, ואין בזה אלא איסור דרבנן לכל היותר, ולעתים כלל אין שם נורות כמו בשעון דיגיטלי וכד'. וכן לגבי כתיבה יש לצרף לקולא את העובדה שאין זו דרך כתיבה כל-כך. יש להעיר שדעת הרב נ"א רבינוביץ שבכתיבה כגון זו אין שייך איסור כתיבה כלל, ואם הדלקת האור והכתיבה נעשית בשינוי יש עוד מקום להקל, שאז מצד נוסף הוא מדרבנן.
לגבי הטענה שהנכה נחשב כחולה שאין בו סכנה, ובשל כך ניתן יהיה להתיר איסורים מסוימים, אין ברור שהנכה נחשב לחולה שאין בו סכנה ("חולה שנפל מחמת חוליו למשכב"), וייתכן גם שלא יועיל להגדירו כך, משום שאין ברור שהסעתו נחשבת לצורך רפואתו. אמנם מצד כבוד הבריות, נראה שניתן יהיה להקל במקרים מסוימים, וכל מקרה לגופו.
^ 11.גם האוסר שימוש בכיסא במצב החשמלי, מכל מקום אין הכיסא אסור בטלטול (מצד כלי שמלאכתו לאיסור) במצב הידני, מכמה טעמים:
אם לעתים דרך להשתמש בו גם באופן ידני, גם כשקיימת אפשרות להשתמש במצב החשמלי – אף שרוב שימושו במצב החשמלי, אינו נחשב ככלי שמלאכתו לאיסור, עיין ב"ביאור הלכה" (סי' שח ד"ה קרדום).
איסור השימוש בכיסא, על-פי המבואר לעיל, הנו בגדר חומרא (אם לא נסביר כ"חזון איש"), ואף אם משום כך נאסר בשימוש בשבת, מכל מקום אין לו דין כלי שמלאכתו לאיסור, על-פי ה"לבוש" (סי' שח סע' מט), שכתב לגבי מטאטא שאינו נחשב כלי שמלאכתו לאיסור כיוון שראוי לטאטא קרקע מרוצפת – על אף שנהגו לאסור לטאטא גם בקרקע מרוצף אטו שאינו מרוצף, מכל מקום לעניין טלטול לא מקרי כלי שמלאכתו לאיסור. וה"משנה ברורה" פסק שלא כ"לבוש" (סי' שח, ס"ק קסג).
גם אם נחשיב את הכיסא ככלי שמלאכתו לאיסור, ישנה מחלוקת ראשונים אם מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור על-ידי ככר או תינוק, והובאה שיטת המתירים בשו"ע (שם סי' שח סע' ה); ואם כן, כשהנכה נמצא בכיסא מותר לטלטל את הכיסא.
ישנו מקום לומר שנחשב כמניח בכלי דבר המיוחד לו, כמו תבשיל בקדרה וכדו', עיין ב"משנה ברורה" (שם ס"ק כו).
יש להחשיב את הדבר כשימוש "לצורך גופו", המותר בכלי שמלאכתו לאיסור.
לפי שלושת הטעמים האחרונים אין לטלטל את הכיסא בשעה שאינו יושב עליו (אלא אם צריך למקומו).
^ 12.כתובתם: מכון צמ"ת, אלון שבות גוש עציון. טלפון: 972-2-9931442+, פקס: 972-2-9931889+. דואר אלקטרוני: zomet@netvision.net.il
^ 13.הפתרונות ההלכתיים מבוססים (באופן כללי) על כך שהמיתוג הראשי נעשה על-ידי גרמא הלכטכנית. ישנו סידור מיוחד שבו הג'ויסטיק גם במצבו האמצעי לא ימתג את הזרם, יבוטל הקשר בין הבלם לג'ויסטיק, ועוד כמה סידורים שמטרתם להפחית את חילול השבת.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il