בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספר הכוזרי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרסיה

ז' אייר תשע"ג

מאמר שלישי י"ג- י"ז

לעיתים נדמה שהחובה לעשות משהו מגבילה אותנו ומונעת ממנו להנות מעשיית הדבר. החבר מחדש היום שדווקא הגבולות והחובות יוצרות את העונג, כיצד? ואיך הברכה אותה עלינו לברך לפני שאנו אוכלים מוסיפה לנו עונג באכילה עצמה?

undefined

בשביל הנשמה

ז' אייר תשע"ג
3 דק' קריאה
יג אָמַר הֶחָבֵר: וּמַה שֶּׁיְּחַזֵּק עֲרֵבוּתוֹ וִיבַסְּסֶנָּה, וְיוֹסִיף לוֹ עֲרֵבוּת עַל עֲרֵבוּת, חִיּוּב הַבְּרָכוֹת עַל כֹּל מַה שֶּׁהוּא פּוֹגֵשׁ מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וְעַל כֹּל מַה שֶּׁנּוֹפֵל בְּחֶלְקוֹ מִמֶּנּוּ.
יד אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיך זֶה, וְהַבְּרָכוֹת טִרְחָה יְתֵרָה?
טו אָמַר הֶחָבֵר: הַאֵין הָאָדָם הַשָּׁלֵם יוֹתֵר רָאוּי שֶׁיְּתֹאַר בְּהַרְגָּשַׁת הָעֲרֵבוּת בְּמַה שֶּׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה, מִן הַתִּינוֹק וְהַבְּהֵמָה, כְּמוֹ שֶׁהַבְּהֵמָה יוֹתֵר רְאוּיָה לָעֲרֵבוּת מֵהַצֶּמַח, אַף עַל פִּי שֶׁהַצֶּמַח בַּהֲזָנָה תְּמִידִית?
טז אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּן הוּא, לְיִתְרוֹן הַתְּחוּשָׁה וְהַהַרְגָּשָׁה בָּעֲרֵבוּת, שֶׁהֲרֵי אִם הָיוּ מְבִיאִים לְשִׁכּוֹר כֹּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה וְהוּא בְּמַצַּב הַשִּׁכְרוּת, וְיֹאכַל וְיִשְׁתֶּה וְיִשְׁמַע הַנִּגּוּנִים, וְיִפָּגֵשׁ עִם מִי שֶׁיֹּאהַב וּתְחַבְּקֵהוּ אֲהוּבָתוֹ, וְאַחַר כָּך יְסֻפַּר לוֹ כֹּל זֶה כְּשֶׁיִּתְפַּכֵּחַ, הָיָה מִצְטָעֵר עַל זֶה, וְהָיָה מַחְשִׁיב הַכֹּל לְהֶפְסֵד וְלֹא לְרֶוַח, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּאוּ לְיָדוֹ אוֹתָן הַהֲנָאוֹת בְּמַצָּב שֶׁל הַשָּׂגָה וּתְחוּשָׁה שְׁלֵמוֹת. ההנאה שבברכות

יז אָמַר הֶחָבֵר: הַהֲכָנָה לַהֲנָאָה וְהַהַכָּרָה בָּהּ, וְדִמּוּי הֵעָדְרָהּ לִפְנֵי כֵן, כּוֹפְלִים אֵת הֲנָאוֹתֶיהָ. וְזוֹ מִתּוֹעָלוֹת הַבְּרָכוֹת לְמִי שֶׁמְּקַיְּמָן בְּכַוָּנָה וְהַשָּׂגָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצַיְּרוֹת סוּג הַהֲנָאָה בַּנֶּפֶשׁ, וְהַשֶּׁבַח עָלֶיהָ לְמִי שֶׁנְּתָנָהּ, וּכְבָר הָיָה צָפוּי לְהֵעָדְרָהּ, וּלְפִיכָך תִּגְדַּל הַשִּׂמְחָה בָּהּ, כְּאָמְרְךָ "שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ" וּכְבָר הָיִיתָ צָפוּי לָמוּת, וְתוֹדֶה עַל חַיֶּיךָ, וְתִרְאֵם רֶוַח, וְיֵקַלּוּ בְּעֵינֶיךָ הֶחֳלִי וְהַמָּוֶת כַּאֲשֶׁר יָבוֹאוּ, מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה, אִם כֵּן, עָשִׂיתָ חֶשְׁבּוֹן נַפְשְׁךָ וְרָאִיתָ שֶׁהִרְוַחְתָּ לִפְנֵי רִבּוֹנְךָ, לְפִי שֶׁאַתָּה רָאוּי לְהֶעְדֵּר כֹּל טוֹבָה בְּטִבְעֲךָ, כִּי עָפָר אַתָּה, וְהֵיטִיב לְךָ בַּחַיִּים וּבַהֲנָאָה, וְעַל כֵּן תּוֹדֶה. וְכַאֲשֶׁר יִקָּחֵם מִמְּךָ, תְּשַׁבֵּחַ וְתֹאמַר: "ה' נָתַן וה' לָקָח, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ", וְתִשָּׁאֵר נֶהֱנֶה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק בַּדֶּרֶך הַזֹּאת, לֹא תֵּחָשֵׁב הֲנָאָתוֹ לַהֲנָאָה אֱנוֹשִׁית, אֶלָּא לַהֲנָאָה בַּהֲמִית שֶׁאֵינוֹ מַשִּׂיגָהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ בַּשִּׁכּוֹר. וְכָך יַשִּׂיג הֶחָסִיד בְּנַפְשׁוֹ עִנְיַן כָּל בְּרָכָה, וִיצַיֵּר בְּלִבּוֹ כַּוָּנָתָהּ וּמַה שֶּׁתָּלוּי בָּהּ. ההכרה בהנאה – מכפילה אותה
___________________________
ערבותו – הנאתו מהעולם. בהזנה תמידית – על ידי הגשם. ודמוי העדרה – כאשר מדמה מה הייתה הרגשתו אילו חסרה לו ההנאה. היית צפוי למות – לולא ה' המחיה אותך.


ביאורים
בפסקה זו יוצר ריה"ל מהפכה של ממש המחזקת את העיקרון שעליו עמד לעיל ולפיו התורה אינה רואה בפרישות יעד המבוקש מעובד ה'. בדבריו עומד ריה"ל על תפקיד הברכות במסגרת עבודת החסיד. במבט ראשוני, נדמה לנו שהאכילה היא צורך אנושי נמוך. כדי לרומם את הצורך הזה, לבל נשקע בו לחלוטין, אנו מברכים וזוכרים מי העניק לנו את השפע. דברים אלה נכונים כמובן, אלא שזו אינה התמונה המלאה. לו היינו צועדים עם תפיסה זו בלבד, היינו מוצאים ערך רק לשעת הברכה, אך לא לאכילה עצמה. ריה"ל מלמד אותנו מגמה נוספת ומחודשת העומדת בייסוד הברכות. תפקיד הברכה הוא להעצים את חוויית ההנאה והעונג בשעת האכילה! כלומר, אדם שלא מברך על האוכל נהנֶה פחות מאדם שכן מברך! כיצד ניתן להבין את העיקרון הזה? הברכה מביאה את האדם לשים לב ולהתבונן לקראת מה הוא 'הולך', מה הוא עומד לאכול? האם זה פרי, ירק, לחם או סוג אחר של מזון או של שתייה? כאשר שמים לב מה עומדים לאכול, יש אפשרות להתרכז וליהנות יותר מהאכילה. תפקיד הברכה, אפוא, הוא לא רק להזכיר לנו מי נתן את השפע. הברכה מסייעת לנו גם ליהנות מן השפע הזה בצורה טובה יותר. הנחת היסוד העומדת בבסיס דברים נפלאים אלה היא שהפגישה עם העולם, על הנאותיו השונות, לא חייבת להרחיק את האדם מן האל. אדרבה, גם ההנאה היא חלק מן הרצון האלוהי. הוא רוצה שנהנֶה ושנשים לב לסוגי ההנאה השונים הקיימים בעולם: לטעמו השונה של כל פרי וירק. ההנאה עוזרת לאדם להיפגש עם טוב ה' שקיים בבריאה, בבחינת "טעמו וראו כי טוב ה' ", במובן הפשוט ביותר.

הרחבות
* מהותם של ברכות הנהנין
חִיּוּב הַבְּרָכוֹת עַל כֹּל מַה שֶּׁהוּא פּוֹגֵשׁ מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וְעַל כֹּל מַה שֶּׁנּוֹפֵל בְּחֶלְקוֹ מִמֶּנּוּ. החבר כאן מטעים ומסביר מדוע אנו חייבים לברך את ברכות הנהנין לפני ואחרי האוכל. לפי דבריו, האדם צריך לאכול מתוך מודעות. לכן האדם צריך להכין את עצמו קודם לכך, ולדמיין לעצמו שאין לו את המאכל שהוא אוכל כעת, ורק אחר כך לברך. מתוך כוונה זו האדם יכול להודות לקב"ה על כל מה שהוא נותן לו.
גם הרמח"ל , בספר 'דרך ה'', מביא טעם זה: "ואולם עוד הוסיפו ז"ל לתקן ברכות קודם ההנאה, להגדיל זה העניין, והוא, שגם קודם שישתמש האדם מן העולם יזכיר שמו יתברך עליו ויברכהו, ויתכווין שממנו יתברך בא לו הטוב ההוא, ויתכווין באמיתת הטוב ההוא שאינו עניין גופני והנאה חומרית בלבד, אלא שבאמת הוא עניין מוכן ממנו יתברך למה שיוצא ממנו תועלת לטוב האמיתי כמו שכתבתי." הרמח"ל מסביר שמתוך אותה המודעות אני יכול להיזכר מדוע בכלל אני אוכל. אינני אוכל רק בשביל ההנאה הגופנית. הסיבה שאני אוכל היא כדי שיהיה לי כוח לעבוד את ה'. רק מתוך מודעות כפולה זו האדם יכול באמת להוציא תועלת טובה מהאוכל [דרך ה' ד, ט].
בסיס הדברים הם הגמרא בברכות: "אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העוה''ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים" [ברכות לה, א]. באמצעות הברכה יוצא האוכל מרשות שמים ועובר לרשותנו, לרשות הדיוט.

שאלות לדיון
החבר מדגיש מאוד את הנאות החסיד, האם אנו עובדים את ה' בשביל ליהנות? למה הנאות אלו תופסות מקום כל כך חשוב אצל ריה"ל?
מה ההבדל בין הנאת הבהמה להנאה האנושית, על פי דברי החבר?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il