בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספר הכוזרי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרסיה

י' אייר תשע"ג

מאמר שלישי י"ח- י"ט

היום נעסוק בנושא משמעותי ביותר והוא תפילה בציבור. המלך שואל מדוע אין תפילה ביחיד עדיפה מתפילה בציבור, הרי תפילת היחיד אינה בעלת מילים קבועות וקצב אחיד, ובה היחיד יכול להביא עצמו יותר לידי ביטוי. נבין מהי ערכה של התפילה בציבור ומדוע דווקא דרכה יתגשמו תפילותינו.

undefined

בשביל הנשמה

י' אייר תשע"ג
4 דק' קריאה
יח אָמַר הַכּוּזָרִי: וְלָמָּה זֶה, הַאֵין הַהִתְיַחֲדוּת עֲדִיפָה לָאָדָם, וּבָהּ תִּהְיֶה נַפְשׁוֹ יוֹתֵר זַכָּה וּמַחְשַׁבְתּוֹ יוֹתֵר פְּנוּיָה?
יט אָמַר הֶחָבֵר: אַדְּרַבָּה, הַיִּתְרוֹן לַצִּבּוּר מִכַּמָּה פָּנִים. אֶחָד מֵהֶם, כִּי הַצִּבּוּר אֵינָם מְבַקְּשִׁים מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ הֶפְסֵד לַיְּחִידִים, וְהַיָּחִיד אֶפְשָׁר שֶׁיְּבַקֵּשׁ מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ הֶפְסֵד לִיחִידִים אֲחֵרִים, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בֵּין הַיְּחִידִים הָהֵם מִי שֶׁיְּבַקֵּשׁ מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ הֶפְסֵד לוֹ, וּמִתְּנָאֵי הַתְּפִלָּה הַנַּעֲנֵית שֶׁתִּהְיֶה בְּמַה שֶּׁיּוֹעִיל לָעוֹלָם וְלֹא יַזִּיק לוֹ בְּשׁוּם פָּנִים. וּמֵהֶם, שֶׁלְּעִתִּים רְחוֹקוֹת תִּשְׁלַם תְּפִלַּת הַיָּחִיד מִבְּלִי פִּזּוּר הַנֶּפֶשׁ וְהֶסַּח הַדַּעַת, וּמִשּׁוּם כָּך נִקְבַּע לָנוּ שֶׁיִּתְפַּלֵּל הַיָּחִיד תְּפִלַּת הַצִּבּוּר, וְגַם שֶׁתִּהְיֶה תְּפִלָּתוֹ עַד כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ בְּצִבּוּר, לֹא פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁלַם בִּקְצָתָם מַה שֶּׁיֶּחְסַר בִּקְצָתָם בְּפִזּוּר הַנֶּפֶשׁ אוֹ הֶסַּח הַדַּעַת, וְתֵעָרֵך מֵהַכֹּל תְּפִלָּה שְׁלֵמָה בְּכַוָּנָה זַכָּה, וְתָחוּל הַבְּרָכָה עַל הַכֹּל, וִיקַבֵּל כֹּל אֶחָד מֵהַיְּחִידִים חֶלְקוֹ מִמֶּנָּה. היתרון לתפילה במניין

כִּי הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אָמְנָם הוּא כַּמָּטָר הַמַּקִּיף חֶבֶל אֶרֶץ מְסֻיָּם כַּאֲשֶׁר אוֹתוֹ הַחֶבֶל רָאוּי לוֹ בִּכְלָלוֹ, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּכָּלֵל בּוֹ מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ מִן הַיְּחִידִים, וְיַצְלִיחוּ בִּזְכוּת הָרֹב, וּבְהֵפֶך זֶה, יִמָּנַע הַמָּטָר מֵחֶבֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי שֶׁהַחֶבֶל בִּכְלָלוֹ אֵינוֹ רָאוּי לוֹ, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּכָּלְלוּ בּוֹ יְחִידִים שֶׁהָיוּ רְאוּיִים לוֹ וְנִמְנַע מֵהֶם בִּגְלַל הָרֹב. אֵלֶּה דִּינָיו יִתְעַלֶּה הָעוֹלָמִיִּים, וְעִמּוֹ יִתְעַלֶּה הַגְּמוּל לְאוֹתָם הַיְּחִידִים בָּעוֹלָם הַבָּא, וַאֲפִלּוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ אֲשֶׁר יְפַצֶּה אוֹתָם בְּפִצּוּי שֶׁל טוֹבָה, וְיַצִּילֵם הַצָּלָה פּוּרְתָא שֶׁיִּהְיוּ נִכָּרִים בָּהּ מִשְּׁכֵנֵיהֶם, אַך מְעַטִּים יֵצְאוּ לַחֲלוּטִין בְּשָׁלוֹם מֵהָעֹנֶשׁ הַכּוֹלֵל. השכר והעונש על פי הרוב

וּמְשַׁל מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל לְצֹרֶך עַצְמוֹ, כִּמְשַׁל מִי שֶׁהִשְׁתַּדֵּל לְתַקֵּן אֵת בֵּיתוֹ לְבַדּוֹ, וְלֹא רָצָה לַעֲזֹר וּלְהִשְׁתַּתֵּף עִם אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה בְּחוֹמוֹתֵיהֶם, הֲרֵי הוּא מוֹצִיא הַרְבֵּה וְעוֹמֵד בְּסַכָּנָה, וּמִי שֶׁמִּשְׁתַּתֵּף עִם הַצִּבּוּר, מוֹצִיא מְעַט וְעוֹמֵד בְּבִטְחָה, כִּי מַה שֶּׁיִּבָּצֵר מֵאֶחָד יַשְׁלִים הָאַחֵר, וְתִתְקַיֵּם הַמְּדִינָה בָּאֹפֶן הַיּוֹתֵר שָׁלֵם שֶׁאֶפְשָׁר, וְיִהְיוּ אֲנָשֶׁיהָ מַשִּׂיגִים כֻּלָּם בִּרְכָתָהּ בְּהוֹצָאָה מֻעֶטֶת עִם הַחֲלֻקָּה בְּצֶדֶק וְהַהִשְׁתַּתְּפוּת. וּכְגוֹן זֶה קוֹרֵא אַפְּלָטוֹן לְמַה שֶּׁמּוֹצִיאִים מִצַּד הַחֹק 'חֵלֶק הַכֹּל'. וּבְכֹל עֵת שֶׁיַּזְנִיחַ הַיָּחִיד אֵת חֵלֶק הַכֹּל, וְהוּא מַה שֶׁיְּתֻקַּן בּוֹ הַצִּבּוּר אֲשֶׁר הוּא חֵלֶק מִמֶּנּוּ, וְיַחְשֹׁב כִּי יַחְסְכֶנּוּ לְעַצְמוֹ, הֲרֵי הוּא חוֹטֵא לַכֹּל, וְחוֹטֵא לְנַפְשׁוֹ יוֹתֵר, כִּי הִנֵּה הַיָּחִיד בְּתוֹך קְהָלוֹ כָּאֵיבָר הָאֶחָד בִּכְלָל הַגּוּף. אִלּוּ הָיְתָה הַזְּרוֹעַ חוֹסֶכֶת אֵת דָּמָהּ כַּאֲשֶׁר יֵשׁ צֹרֶך בְּהַקָּזָה, הָיָה נִפְסָד הַגּוּף וְנִפְסֶדֶת הַזְּרוֹעַ בְּהִפָּסְדוֹ. אֶלָּא רָאוּי לַיָּחִיד לִסְבֹּל הַצַּעַר, וַאֲפִלּוּ הַמָּוֶת, לְמַעַן תַּקָּנַת הַכֹּל. וְהַיּוֹתֵר חָשׁוּב מִמַּה שֶּׁיָּשִׂים הַיָּחִיד לֵב אֵלָיו הוּא חֵלֶק הַכֹּל, שֶׁיִּתְּנֶנּוּ וְלֹא יִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ. וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא הָיָה הַהֶקֵּשׁ מַשִּׂיג אוֹתוֹ, צִוָּה בּוֹ ה', בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַמַּתָּנוֹת וּבַקָּרְבָּנוֹת וְזוּלַת זֶה, וְהוּא חֵלֶק הַכֹּל מִן הַמָּמוֹנוֹת. וּבַאֲשֶׁר לַמַּעֲשִׂים — הַשַּׁבָּתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים וְהַשְּׁמִטּוֹת וְהַיּוֹבְלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וּבַאֲשֶׁר לַדִּבּוּרִים — הַתְּפִלּוֹת וְהַבְּרָכוֹת וְהַתִּשְׁבָּחוֹת. וּמִן הַמִּדּוֹת — הָאַהֲבָה וְהַיִּרְאָה וְהַשִּׂמְחָה. עיקרון 'חלק הכול'
___________________________
ההתיחדות – שיתפלל בהתבודדות ועל צרכיו הפרטיים. הגמול לאותם יחידים – הצדיקים שהקב"ה לא נתן שכרם בעולם הזה בגלל עוון הציבור. מוציא הרבה – הוצאות כספיות. שיבצר – שיחסר. אפלטון – מחשובי הפילוסופים. למה שמוציאים וכו' – הממון שהיחיד מוציא לטובת המדינה.


ביאורים
אחד היסודות שעליהם עמדנו לעיל בעבודתו של החסיד הוא עינו הטובה על העולם. "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו". בדרך זו החסיד מתבונן על העולם וכך הוא גם פועל באופן מעשי. המבט החיובי על כלל העולם מביא את החסיד לבקש תמיד את טובת הכלל. לא רק את טובתו הפרטית – האישית. בכך מחקה החסיד את דרכי פעולת בוראו – 'טוב ה' לכל...'. בפסקה זו מבאר ריה"ל שבקשת ההטבה לכלל, מביאה בסופו של דבר לכך שגם הפרטים ייהנו מטובה זו. מסיבה זו, תפילת החסיד איננה בלשון פרטית. ככל שאדם מתעלה יותר במדרגתו הרוחנית הוא מסוגל יותר לחשוב בצורה כללית. המבט הכללי כולל בתוכו גם את הפרטים, אך לא מתמקד רק בהם, כדי לשמור על הערך הכללי. כדי להבהיר את העיקרון הזה משתמש ריה"ל במשל לגוף האדם. הגוף הוא אורגניזם שלם – מערכת גדולה וכוללת. כל פרט במערכת אמור לתפקד בצורה מיטבית אך גם לשרת את המערכת בכללותה. היד למשל צריכה לתפקד היטב כדי שתוכל לשמש את הצרכים השונים של הגוף. כאשר הגוף בריא גם היד זוכה לבריאות. ולהיפך, כאשר הגוף חולה, גם היד תהיה פחות חיונית. מן המשל הזה ניתן להבין עד כמה דאגה לצורכי הכלל תביא תמיד ברכה גדולה יותר מאשר הרצון להיטיב לפרט מסוים. ככל שההטבה כללית ומקיפה יותר כך היא תצליח להועיל גם לפרטים רבים יותר. כאשר זוהי נקודת המבט, ייתכנו פעמים שהיחיד יהיה אפילו מוכן לוותר על טובתו הפרטית למען הכלל. ממש כשם שכדי להציל את הגוף, יש צורך לעתים להסיר איבר פגוע. הבנה כזו יכולה להיווצר רק כאשר ישנו מבט רחב וכללי.

הרחבות
* תפילה בציבור
אַדְּרַבָּה, הַיִּתְרוֹן לַצִּבּוּר מִכַּמָּה פָּנִים. החבר מונה כאן מספר סיבות שבגללן עדיפה תפילת הציבור על תפילת היחיד.
תפילת הציבור נתקנה לאחר חורבן בית ראשון. קודם לכך, כל אדם היה מתפלל על צרכיו בעצמו. אם היה לו כושר ביטוי טוב, היה מתפלל זמן רב. אם לא, היה מתפלל כעילג זמן מועט. גם מספר התפילות היומיות לא היה קבוע. יכול היה אדם להתפלל תפילה אחת ביום ויכול היה להתפלל תפילות רבות.
לאחר שבא נבוכדנצר וגלו ישראל לבין האומות עמדו עזרא ובית דינו וקבעו תפילה קבועה [הי"ד החזקה לרמב"ם, הלכות תפילה ונשיאת כפים א, ד].
ספר "נפש החיים" מביא סיבה נוספת לכך על פי הקבלה: " כי כל תיבה מהתפלה או של איזה ברכה. היא העולה למעלה מעלה ע"י מארי קלין וגדפין דנטלין לה. לפעול פעולתה בשרשה העליון המיוחד לה. והוא נעשה בזה כביכול שותפו של יוצר בראשית. לבנות ולנטוע כמה וכמה עולמות... והמשכיל יבין מדעתו שלא לחנם הוצרכו לתיקון תחנה קטנה ותפלה קצרה כזו מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים. אלא שהמה השיגו ברוח קדשם והשגת נבואתם העליונה ונהירא להו שבילין דכל סדרי בראשית ופרקי המרכבה..." [נפש החיים ד, י].
למרות האמור לעיל, ישנם יתרונות מסוימים גם לתפילת יחיד מזדמנת. יתרון אחד מביא ר' נחמן מברסלב: "על התפילות והברכות הסדורות מכבר כבר יודעים מהם כל המקטרגים והם אורבים על הדרכים של אלו התפילות. כמו למשל דרך כבושה הידועה ומפורסמת אורבים שם רוצחים וגזלנים תמיד, אבל שהולכים בדרך חדש שלא נודע עדיין שם אין יודעים לארוב כלל" [השתפכות הנפש ה].

שאלות לדיון
החבר אומר כי "לעיתים רחוקות תשלם תפילת היחיד" למה כל כך קשה לנו לכוון בתפילה?
מה היתרונות בהשתתפות עם הציבור, האם יש מעלות גם בהתבודדות?



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il