בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספר הכוזרי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יעקב בן זאב הכהן

י"א אייר תשע"ג

מאמר שלישי י"ט- כ'

תקציר: היום החבר יבאר את הסדר של שאר הברכות בתפילת שמונה עשרה. לפי מהלך התפילה והבנת עניינה כפי שהם משתקפים בסדר הברכות, מבין המלך מדוע איננו מזכירים בתפילה את עניין העולם הבא.

undefined

בשביל הנשמה

יא אייר תשע"ג
4 דק' קריאה
וְהָרִאשׁוֹנָה מֵהַבַּקָּשׁוֹת בָּעֲדִיפוּת — בַּקָּשַׁת הַשֵּׂכֶל וְהַהַשְׁרָאָה, הוֹאִיל וּבָהֶם יַגִּיעַ הָאָדָם אֶל הַהִתְקָרְבוּת לֵאלֹהָיו, וּלְפִיכָך הִקְדִּים "אַתָּה חוֹנֵן לָאָדָם דַּעַת", קְשׁוּרָה לְמַה שֶּׁאַחֲרֶיהָ, רְצוֹנִי לוֹמַר "הָרוֹצֶה בִּתְשׁוּבָה", כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ אוֹתָן הַחָכְמָה וְהַדַּעַת וְהַבִּינָה בְּדֶרֶך הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה, כְּאָמְרוֹ "הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ". וּמִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם מִבְּלִי חֵטְא, הִתְחַיְּבָה הַבַּקָּשָׁה עַל סְלִיחַת הַחֵטְא בְּדֵעוֹתָיו וּבְמַעֲשָׂיו בְּבִרְכַּת "חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ". וּמְחַבֵּר אֶל זֹאת הַבַּקָּשָׁה אֵת תּוֹצָאַת הַסְּלִיחָה וְסִימָנָהּ, וְהִיא הַהַרְוָחָה מִמַּה שֶּׁאֲנַחְנוּ בּוֹ, וּפוֹתֵחַ "רְאֵה נָא בְּעָנְיֵנוּ וְרִיבָה רִיבֵנוּ" וְחוֹתֵם בְּ"גוֹאֵל יִשְׂרָאֵל". אַחַר כֵּן מְבַקֵּשׁ עַל בְּרִיאוּת הַגּוּפוֹת וְהַנְּפָשׁוֹת, וְסוֹמֵך לְזֹאת הַבַּקָּשָׁה זִמּוּן מְזוֹנָם לִשְׁמִירַת כֹּחָם בְּ'בִרְכַּת הַשָּׁנִים'. אַחַר כֵּן מְבַקֵּשׁ עַל קִבּוּץ הַכְּלָל בִּ"מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל", וְסוֹמֵך לוֹ הֵרָאוֹת הַצֶּדֶק וְהִסְתַּדֵּר הַמַּצָּב בְּמַאֲמַר "וּמְלֹך עָלֵינוּ אַתָּה לְבַדֶּךָ". אַחַר כֵּן מְבַקֵּשׁ בִּעוּר הָרִשְׁעָה וְהַכְרָתַת הַכְּפִירָה בְּ'בִרְכַּת הַמִּינִים', וְסוֹמֵך לָהּ שְׁמִירַת הַסְּגֻלָּה הַטְּהוֹרָה, בְּאָמְרוֹ "עַל הַצַּדִּיקִים". אַחַר כֵּן מְבַקֵּשׁ הֲשָׁבַת שְׁבוּת יְרוּשָׁלַיִם וַעֲשִׂיָּתָהּ מָקוֹם לָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְסוֹמֵך לָהּ הַבַּקָּשָׁה עַל מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד וּפְנַאי מִן הַצְּרָכִים הָעוֹלָמִיִּים. אַחַר כֵּן הַבַּקָּשָׁה עַל קַבָּלַת הַתְּפִלָּה בְּ"שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה", וְסוֹמֵך לָהּ הַבַּקָּשָׁה לְהִמָּצֵא הַשְּׁכִינָה, נִרְאֵית בְּעַיִן, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה לַנְּבִיאִים וְלַחֲסִידִים וּלְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, וּמְבַקֵּשׁ "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ", וְחוֹתֵם "הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן". וִידַמֶּה שֶׁהַשְּׁכִינָה נִצֶּבֶת מִמּוּלוֹ וְיִשְׁתַּחֲוֶה לְנִכְחָהּ, כַּאֲשֶׁר הָיוּ יִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּחֲוִים בִּרְאוֹתָם הַשְּׁכִינָה, וְיִכְרַע כְּרִיעַת "מוֹדִים" בְּבִרְכַּת הוֹדָיָה, אֲשֶׁר הִיא כּוֹלֶלֶת הַהוֹדָאָה בְּחַסְדּוֹ יִתְעַלֶּה וְהַתּוֹדָה עָלָיו גַּם יַחַד. וְסוֹמֵך לָהּ "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם" שֶׁהִיא הַחֲתִימָה, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַפְּרִידָה מִלִּפְנֵי הַשְּׁכִינָה בְּשָׁלוֹם.

כ אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא נִשְׁאַר לִי מְקוֹם קוּשְׁיָה, הוֹאִיל וַאֲנִי רוֹאֶה כֹּל הָעִנְיָנִים מְסֻדָּרִים וַעֲשׂוּיִים כְּתִקּוּנָם. וּמַה שֶּׁהָיִיתִי מְבַקֵּר אוֹתוֹ, וְהוּא מִעוּט מַה שֶּׁאֲנִי רוֹאֶה בִּתְפִלּוֹתֵיכֶם מֵהַזְכָּרַת הָעוֹלָם הַבָּא, כְּבָר טָעַנְתָּ לִי בּוֹ כִּי מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ הַדְּבֵקוּת בָּאוֹר הָאֱלֹהִי בְּחַיָּיו, עַד שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִרְאוֹתוֹ בְּעֵינוֹ, וּמְבַקֵּשׁ מַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה — וְאֵין לָאָדָם קִרְבָה אֶל ה' יוֹתֵר מִמֶּנָּה — הֲרֵי אֵין סָפֵק שֶׁהוּא כְּבָר בִּקֵּשׁ עַל מַה שֶּׁהוּא יוֹתֵר מֵהָעוֹלָם הַבָּא, וְאִם יַשִּׂיגוֹ יֻשַּׂג לוֹ הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי מִי שֶׁדָּבְקָה נַפְשׁוֹ בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי וְהִיא טְרוּדָה בְּמִקְרֵי הַגּוּף וּמַכְאוֹבָיו, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּדְבַּק בּוֹ כְּשֶׁתִּפָּרֵד וְתַעֲזֹב אֵלֶּה הַכֵּלִים הַמְטֻנָּפִים. ___________________________
בעדיפות – מחמת חשיבותה. ההרוחה ממה שאנחנו בו – הישועה מהצרות. הסגולה הטהורה – הצדיקים שבישראל. לנכחה – למולה. ההודאה בחסדו – ההכרה בטוב ה'. מבקר אותו – מלשון ביקורת. כשתפרד – לאחר מיתתו. הכלים המטנפים – הגוף, לעומת מעלת הנפש.



ביאורים
סיבות שונות מונעות מאיתנו את הכוונה בתפילה. שתי הבולטות שבהן הן חוסר ההבנה של משמעות מילות התפילה וחוסר הבנת התהליך שהתפילה בונה, קומה על גבי קומה. בדבריו כאן מבאר ריה"ל את הסדר והשיטתיות הקיימים בתפילת העמידה. מעניין לשים לב לכך ששלוש הברכות הראשונות (לאחר שלוש הברכות הפותחות – אבות, גבורות וקדושה) בתפילה קשורות בדעת – שימת לב לכך שמחשבתו של האדם תהיה לפי התורה ולא תהיה בה טעות. בקשת הדעת, התשובה על התורה ועל העבודה, והסליחה שהיא בקשת ההתיישרות לאחר הנפילה. את תוצאת הברכות הללו אנו מבקשים בברכה הבאה – הרווחה ממצבנו הנוכחי הנרדף והבזוי, בקשת הגאולה והפדות. לאחר מכן אנו מבקשים בריאות הגוף והתמדת המצב הזה על ידי ברכת הארץ והגשמים. בברכה הבאה אנו מבקשים על השבת נדחי ישראל. הבקשה הבאה היא המלכת ה' עלינו. לאחר מכן וכפועל יוצא מכך – הכרתת הרשעה מן העולם. הבקשה הבאה היא קיום הצדיקים – הסגולה שנשארה לאחר ביעור הסיגים. בקשת בניין ירושלים מבטאת את הכמיהה להשבת מקום זה למקום השראת הנבואה כאשר מיד לאחר מכן מגיעה הבקשה על ביאת המשיח. בקשת שומע תפילה היא בקשה כללית על התפילה שהתפללנו. הברכה הבאה, עפ"י ריה"ל היא הבקשה להחזרת הנבואה – "ותחזינה עינינו...", שנזכה לחזור ולראות בעינינו את מחזה הנבואה. הסיום הוא בתפילת ההודיה על כל הטובה שמעניק לנו ה' בחסדיו. גם הסיום – ברכת עושה שלום הוא ביטוי ליעד הכללי שאותו מבטא החסיד בעבודתו – השלום הוא ברכה כללית – ההשלמה והאחדות בין כל החלקים המפורדים. זהו ההפך מהפָּרוש המבקש רק את טובתו הפרטית האישית. גם מלך כוזר, בסיום דברי החבר, מדגיש את הקשר המוחלט בין העולם הזה לעולם הבא בחייו של החסיד, עוד ביטוי למבטו הכללי והטוב על העולם.

הרחבות
* סדר הברכות בתפילת שמונה-עשרה
וְהָרִאשׁוֹנָה מֵהַבַּקָּשׁוֹת בָּעֲדִיפוּת — בַּקָּשַׁת הַשֵּׂכֶל וְהַהַשְׁרָאָה, הוֹאִיל וּבָהֶם יַגִּיעַ הָאָדָם אֶל הַהִתְקָרְבוּת לֵאלֹהָיו. ריה"ל מסביר מדוע הברכות סודרו דווקא בסדר זה. מקור הסדר הוא בגמרא. הגמרא במסכת מגילה מספרת ששמעון הפקולי הסדיר את הברכות לפני רבן גמליאל ביבנה ושם היא מסבירה מדוע היה צורך בכל ברכה ומדוע נתקנה דווקא במקומה [מגילה יז, ב].
דברי החבר פה הם המשך למה שאמר באות יז, שם ביאר את הצורך בברכות הראשונות: "אבות", "גבורות" ו"אתה קדוש".

* טעם הכריעה בברכת 'מודים'
וְיִכְרַע כְּרִיעַת 'מוֹדִים' בְּבִרְכַּת הוֹדָיָה, אֲשֶׁר הִיא כּוֹלֶלֶת הַהוֹדָאָה בְּחַסְדּוֹ יִתְעַלֶּה וְהַתּוֹדָה עָלָיו גַּם יַחַד. מקור החיוב בכריעה ב'מודים' הוא בגמרא בברכות: "ת''ר אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף". לפי רש"י, טעם הכריעות הוא שנכניע ונשפיל עצמנו לפני הקב"ה. לכן אדם גדול (כהן גדול למשל) צריך לכרוע בסוף כל ברכה [ברכות לד.].
הקול יהודה שואל מדוע אין ריה"ל מזכיר בדבריו על "ברכת אבות" את חיוב הכריעה. הרב הנזיר , בביאוריו לכוזרי רוצה לומר ש"טעם הכריעות ב'מודים', בסמיכות יפה, כאלו תפילתנו נמלאה: ותחזינה עיננו, והננו משתחוים, כורעים ומודים" לפי דבריו, ריה"ל מכוון פה לטעם שונה מדברי רש"י, אנו משתחווים בשל ההודאה על שמיעת ה' את תפילתנו.

שאלות לדיון
למה אי אפשר שלא יחטא האדם? ואם ברור שיחטא, למה שהקב"ה יסלח?
מה הבקשה ב"ותחזינה עינינו"? מה משמעות הדבר שאדם מבקש נבואה?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il