ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

להיות קדושים ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא אחרי מות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר צפה בשיעור (45 ד')

י אייר התשע"ג

להיות קדושים

שיחה לפרשת אחרי מות קדושים



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

ההכנה אל הקודש
קראנו השבת את פרשת אחרי מות ופרשת קדושים. המדרש אומר (ויקרא רבה כא, ו):
"בזאת יבא" אהרן ר' יודן פתר קריא בכהן גדול בכניסתו לבית קדשי הקדשים. חבילות חבילות של מצות יש בידו: בזכות התורה "וזאת התורה" (דברים ד, מד), בזכות מילה "זאת בריתי" (ישעיה נט, כא), בזכות שבת "אשרי אנוש יעשה זאת" (שם נו, ב), בזכות ירושלים "זאת ירושלים" (יחזקאל ה, ה) וכו'.
כלומר, כהן גדול בכניסתו לבית קדשי הקדשים צריך לבוא עם הכנות גדולות. "אל יבוא בכל עת אל הקודש", אלא "בזאת". צריך הקדמות כדי שיהיה אפשר להיכנס אל הקודש. אם לא כן, חלילה יכול לקרות מה שקראנו בתחילת הפרשה: "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (שם א). הם התקרבו בלי הכנה מתאימה, וכשמתקרבים בלי הכנה מתאימה, קורה מה שקרה.
אם כן, המדרש מדקדק במילה "בזאת" שיש כאן שלב שצריך להיות ורק אחריו אפשר לעלות במדרגה אל הקודש, בזכות התורה שנאמר עליה: "וְזֹאת הַתּוֹרָה". התורה נקראת "זאת", במקום אחר כתוב: "בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דברים כח, נח). כשאדם בא להיכנס לבית חשוב יש מישהו בפתח שפותח לו את הדלת, אם זה בביתו הפרטי יכול להיות שעקרת הבית היא זאת שפותחת את הדלת ומקבלת אותו, יש אולם כניסה ואחר כך נכנסים אל הקודש. צריך קודם כל להיפגש עם מנהל הבית, מנהל הלשכה, ורק אחר כך להיכנס לפני ולפנים. גם כשבאים אל הקודש האלוקי צריך להיכנס בשלבים. הכניסה בהתחלה היא כניסה במדרגה של "עקרת הבית", בחינה של מלכות. על השבת אנחנו אומרים: "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג" (תפילות שבת). חז"ל אומרים שמכניסים את הבן ביום השמיני למילה כדי שתעבור עליו שבת (ויקרא רבה כז, י), ברית המילה היא מדרגה יותר גבוהה, המילה גם דוחה את השבת אם היום השמיני חל בשבת. הוי אומר שצריך הכנה רוחנית כדי לעלות למדרגה יותר גבוהה, לפני שבאים אל ריבונו של עולם בקודש הקודשים צריך הכנה. גם ירושלים היא הכלי, המקום שבו שורה הקדושה. יש כאן שלוש בחינות שמשלימות מכל הצדדים - קדושת הזמן השבת, קדושת המקום ירושלים, וקדושת ישראל שמתבטאת בברית המילה. שלושת המדרגות המיוחדות הללו הן הבסיס ואיתן עולים אל הקודש.
הרב ב"אורות" מזכיר כמה פעמים את העניין הזה, שלאפוקי מהמינות שטועה לחשוב שאפשר לגשת אל הקודש בידיים מסואבות. זה השיבוש הגדול שלה (ישראל ותחייתו, טו), אל הקודש צריך להיכנס עם הכנות, להתרומם ולהזדכך, להגיע עם חבילות של זכויות ואז אפשר לעלות במדרגות הקודש.

הקשר בין העולם ליוצרו

אפשר לקשר את זה לעוד עניין בפרשה. התורה אומרת שמי שמעביר את בנו למולך: "מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (ויקרא כ, ב-ג) יש לו עונש מיוחד במינו. "טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי", למה שייך לומר שמי שזורק את בנו לתוך מדורה נקרא "טמא את מקדשי"? אומר רש"י: "למען טמא את מקדשי - את כנסת ישראל, שהיא מקודשת לי". לא מדובר על מקדש ממש אלא על כנסת ישראל שמקודשת, זה באמת לא קשור למקדש ממש. ממשיך המהר"ל ומסביר: "אלא רצה לומר שהוא מטמא כלל ישראל הנקראים מקדש, מפני שכנסת ישראל מקודשת לשמו יתברך". אני רוצה להסביר את המושג של כנסת ישראל, לפי הרמב"ן והמהר"ל כאן (גור אריה שם):
הרמב"ן פירש כנסת ישראל הנאמר כאן רצונו לומר על שכינת כבודו שהיא בישראל, וזהו מקדשי, וחז"ל במדרש: "כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל הקב"ה וכנסת ישראל שנאמר: 'גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית'" (משלי כח, כד), אין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל, 'חבר הוא לאיש משחית' חבר הוא לירבעם בן נבט שהחטיא את ישראל לאביהם שבשמים".
מסביר הרמב"ן שחז"ל אמרו לנו שמי שנהנה מהעולם הזה בלי ברכה גוזל את הקב"ה ואת כנסת ישראל. יש פסוק: "גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית", יש אדם שגוזל את אביו ואמו וחושב שאין בזה בעיה, הם ההורים שלי וזה שלי. הוא לא נקרא גוזל, הוא בגדר משחית - הוא פוגע במציאות. מי שנהנה מהעולם הזה בלא ברכה הוא כביכול גוזל את ריבונו של עולם ואת כנסת ישראל. הקב"ה מנהיג את עולמו על ידי כנסת ישראל במובן מסוים, ולכן מי שפוגע בעולם הזה שמקורו הוא ריבונו של עולם, והוא ברא את כנסת ישראל כדי שהיא תממש בפועל את השפע שמושפע בעולם - הוא כאילו גוזל אותם. מי שמוסר את בנו למולך פוגע בשורש היצירה "כי החפץ ביצירה שיברכו עליה לשמו הגדול". אומר הרמב"ן אם מברכים זה גורם קיום לעולם ואם לא כאילו עוקרים את יכולת הקיום של העולם. דרך השכינה הקב"ה משפיע קיום לעולם ואז כאילו מתבטל הקשר של העולם עם מקורו. כלומר, הרמב"ן מסביר את המושג כנסת ישראל שריבונו של עולם משפיע לעולם דרך כנסת ישראל.
המהר"ל מבין בהתחלה מדברי הרמב"ן שכוונת חז"ל שמי שנהנה בלא ברכה הוא גוזל - הכוונה שהוא גוזל את הברכה:
ואני אומר כי לא כוונו רבותינו ז"ל בגזילת הברכה כלל, רק בגזלת הפרי כמו שאמרו שם מכח קושיות המקראות אהדדי בכתוב: "לה' הארץ ומלואה", וכתיב: "השמים שמים לה' והארץ לבני האדם". ומשני כאן קודם ברכה וכאן אחר ברכה. ולפיכך אמרו כל הנהנה מן העולם בלא ברכה מעל מפני שכתוב: "לה' הארץ ומלואה", והטעם הזה ידוע כי במה שהארץ וכל אשר בה לה', שם קודש חל עליה כמו כל דבר שהוא לה' הוא מקודש לשמו יתברך והנהנה ממנו מעל.
אדם שמשתמש בחפץ ללא ברכה הוא גוזל את החפץ, אז אם עכשיו הוא מברך, איך הוא מפסיק לגזול? המהר"ל מבאר כאן רעיון עמוק. אם אדם מברך זאת אומרת שהוא מכריז שהקב"ה משפיע לעולם, ואם יש משפיע יש גם מקבלים. אם יש מקבלים מותר גם לקבל - וממילא יוצא שעל ידי שהאדם מברך הוא מבטא את העניין שהקב"ה הוא המשפיע וממנו בא השפע לעולם. קודם המציאות כולה הייתה שייכת לריבונו של עולם והיה אסור להנות ממנה, אבל כשאדם מכריז שהקב"ה הוא המקור שמשפיע לכל העולם וזאת אומרת שיש גם מושפעים, החפץ שאתה משתמש בו הוא כבר שלך כי הוא ניתן לך. כך על ידי הברכה האדם יכול ליהנות מהעולם, עכשיו המבט הוא כבר לא "לה' הארץ ומלואה" אלא יש משפיע ומקבלים, וממילא מותר להשתמש בדבר הזה. זה עניינה של הברכה. מה זה: "גוזל את הקב"ה ואת כנסת ישראל"? מסביר המהר"ל:
ומה שאמר שגוזל כנסת ישראל, הוא כוח הכללי שבישראל, שנקרא כנסת ישראל מלשון קיבוץ ותחת מעלה ומדרגה זאת הכול, רק שההפרש יש שנקרא אם בעבור שהחומר העלול שהוא הבן שלה והאב ממנו הצורה, וכל דבר יש בו ב' דברים חומר וצורה, לכך אמר שגוזל הקב"ה אשר שמו יקרא על הנמצאים וגוזל את כנסת ישראל בעבור שאליה גם כן הכול לפי מעלתם ומעלת הכוח הכללי.
כלומר, כנסת ישראל היא כוח כללי וישראל קשורים בו, בכלל ישראל שבעולם מתגלה העניין של כנסת ישראל בכוח העליון. יש חומר ויש צורה, את הרוחניות הקב"ה כביכול משפיע באופן ישיר, ואת המסגרות, הכלים והחומר - יש תהליך שכנסת ישראל היא הממונה עליו. כמובן שהכול שייך לקב"ה, אבל זה עוד שלב של מעבר, כוח כללי שקרוי כנסת ישראל וממנו נמשכים כל צדדי החומר.
כלל ישראל כאילו שותפים, ריבונו של עולם עשה את הכוח הרוחני שכלל ישראל שותף בו ודרכו עוברת ההופעה של כל המציאות. לכן מי שנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל את הקב"ה ואת כנסת ישראל. כמו שאמרנו הכול כמובן מריבונו של עולם, אבל יש כלים שעוברים דרך כנסת ישראל - הזמן הקדוש שבו מופיעה הקדושה, המקום שבו מופיעה הקדושה וישראל שמגלים את הקדושה. ההתגלות, ההופעה, זה בעצם מה שאומר המדרש הראשון, "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ", בשביל להיכנס אל ריבונו של עולם צריך להיכנס דרך ההופעה של כנסת ישראל, דרך ההופעה של ירושלים ודרך ההופעה של השבת ודרך ההופעה של עם ישראל.
מכל זה למדנו שאנחנו צריכים לשאוף לעלות בקודש, לשאוף למדרגות הכי גבוהות שאפשר, אבל לעלות בהדרגה, להתקדם שלב שלב. לא לקפוץ על מדרגות, לא לבוא בכל עת אל הקודש, לעלות במדרגות ולשאוף להיות אנשי קודש ממש. להגיע ללימודים של פנימיות התורה, של עומקים בתורה, להגיע למדרגות מאוד רוחניות, אבל צריך לעלות בשלבים שלבים. השלבים הם לא רק מבחינה לימודית אלא גם מבחינה מידותית, להתקדם במידות ובהתנהגויות, גם בהשגות והבנות בכל התחומים. ללכת שלב שלב, אבל לשאוף מאוד מאוד גבוה.

איך מתמודדים ומנצחים את היצר?
נמשיך בפרשה. רוב המצוות בשתי הפרשיות הללו עוסקות בזהירות בענייני עריות. אלו מצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא יח, ה). קיום המצוות האלה זה חיים. כבר אומר עליהן ה"אור החיים" שהמצוות הללו קשות מאוד לקיום (שם ב), לכן באה ההקדמה: "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שם). האתגר של עם ישראל הוא קשה, אבל גם היכולות שלו גדולות. עם ישראל הוא עם גדול, הוא עם ה' ויש לו נשמה אלוקית וכוחות מאוד גדולים. ככל שהכוחות גדולים יותר כך האתגרים והתביעות גדולות יותר.
אני רוצה להתבונן קצת בעניין הזה. ריבונו של עולם נתן לנו בחירה חופשית ואדם צריך לדעת שהוא בן חורין, הוא לא עבד של אדם ולא עבד של יצר. התאוות לא שולטות עליו, הוא יכול לשלוט עליהן והוא לא סמרטוט. אדם הוא עצמאי והבחירה שלו חופשית. אדם צריך להכיר בעובדה שהוא מלך על עצמו, ואין מישהו שיפריע לו לעשות מה שהוא בוחר. יכול להיות שיש קושי, אבל לאדם יש יכולת להתגבר על כל הקשיים, אין קושי שהוא לא יכול להתגבר עליו. ראשית כל על האדם להחליט את ההחלטה הזאת - אני חזק, אני עצמאי ואני לא עבד, אני לא מוכן להיות נתון ולהיכנע לשום כוח שלילי אפילו שהוא כאילו בתוכי. אחרי שהאדם מחליט שהוא רוצה להיות בן חורין והוא מאמין בעצמו - יש לו כוחות להתגבר.
הכוח הגדול ביותר שאתו אדם יכול להתגבר באופן גדול ועצום הוא יראת ה'. כשאדם חי באמונה חזקה, כאשר מציאות ה' היא ממשית אצלו, כאשר ריבונו של עולם נמצא וקיים בלבו, אהבת ה' ויראת ה' מתגברת ומתעצמת. הוא יודע שהקב"ה אוהב אותו אהבה גדולה מאוד, אהבת עולם, רוצה את טובתו, בורא אותו, מפרנס אותו ונותן לו את כל הטוב.

הקב"ה מקדש את ישראל
"וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (שם יא, מד), "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם" פירושו של דבר להתרומם מעל הרצונות הפרטיים, להתקדש ולהתחבר לריבונו של עולם, "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי", אנחנו מתקדשים ומתחברים אל ריבונו של עולם, מתעלים לדבקות בקב"ה. חז"ל אומרים: "כִּי קָדוֹשׁ אָנִי - קדושתי למעלה מקדושתם", ורש"י כאן מביא את דבריהם. האם זה חידוש שהיה צריך לומר אותו?! אפשר להסביר את המושג 'קדושים' שהכוונה להתעלות ולהתקרב לריבונו של עולם, קדושה שהאדם מתקדש ועולה. אבל יש קדושה נוספת. ה"אוהב ישראל" מבאר שגם הקב"ה מניח תפילין. בתפילין הקדושות שהאדם מניח כתוב קבלת עול מלכות שמים וכו', ובתפילין של הקב"ה כתוב: "מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א יז, כא. ברכות ו, א), התפילין כאילו מבטאות את המגמה, הקב"ה אוהב את ישראל והקב"ה מקדש את ישראל. "קדושתי למעלה מקדושתכם", אתם אוהבים אותי ואני אוהב אתכם פי כמה. הקב"ה אוהב אותנו יותר ממה שאנחנו אוהבים אותו. כמה שנתעלה באהבת הקב"ה, הוא אוהב אותנו עוד יותר.
צריך לחיות את העניין הזה שאהבת ה' לכל אחד ואחד מישראל היא עצומה וגדולה, הקב"ה רוצה את טובתו של כל אחד מישראל וכל הזמן משגיח שיהיה לו טוב, מלווה אותו, וכל מה שה' עושה זה לטובתו. אמנם לפעמים: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" (משלי ג, יט), אבל הקב"ה מוכיח מאהבה, הכול מאהבת ה' אותנו. עלינו להיות מודעים לעובדה הזאת, הקב"ה אוהב אותנו, רוצה כל הזמן בטובתנו, הוא רואה כל דבר, שמח בכל דבר טוב שאנחנו עושים ומצטער על כל מה שלא נעשה בשלמות. אם אדם יחיה את זה, לא שייך שיעשה דברים לא טובים, אין אצלו יצר, לא יכול להיות יצר. זאת ההכרה שאדם צריך לחיות אתה, לחיות את המציאות שריבונו של עולם אוהב אותנו מאוד מאוד. הקב"ה אוהב את כל הבריות, אבל יש מדרגות מדרגות והמדרגה הכי גבוהה זה עם ישראל. לאדם שיחיה כך יש לו כוחות בלתי מוגבלים לנצח כל חולשה.
ההכרה הזאת היא דבר בסיסי, וכדי לחיות אותה צריך לחדש אותה כל הזמן. כשאנחנו אומרים כל יום בבוקר ובערב "אהבת עולם" או "אהבה רבה", עלינו לדעת שבאמת ריבונו של עולם אוהב אותנו. כשאנחנו אומרים: "ברוך אתה ה' הבוחר בעמו ישראל באהבה", לדעת שהמילים האלה הן מילים אמתיות, מילים גדולות. בוקר וערב לחזור על זה, לשנן את הדברים ולחיות אותם לא כמצוות אנשים מלומדה - זה נותן את הכוחות לסלק כל דבר לא ראוי.

להוסיף אור
הרמב"ם בסוף הלכות איסורי ביאה כותב: "שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה" (פרק כב, הלכה כא). כשאדם מלא בחכמה ממילא אין מקום לדברים אחרים. נרחיב קצת את הדברים. אם לאדם יש שאיפות ורצונות חזקים שממלאים את ליבו - זה באמת לא מאפשר לשום דבר אחר להיות בלב. הדרך לתיקון והתגברות היא לא רק להילחם שלא לעשות דברים רעים, אלא להרבות בדברים טובים, לחזק את השאיפות הטובות, לשקוד ולהתמלא בשאיפות הטובות, וככל שהאדם מתמלא ומתקדם יש לו יותר כוחות. אני אומר את הדברים מפני שלפעמים הקושי גדול והוא שובר את רוחו של מי שלא מצליח להתגבר. האדם כל הזמן עסוק באיך להילחם ברע ובעצם הפתרון הוא להרבות באור. האדם חושב שקודם הוא צריך להיות יותר טהור, אבל נכון יותר להתגבר ולפתח כוחות נפש ועוצמות רוחניות. על זה אומר המדרש (ויקרא רבה כא,ה):
"בזאת יבא אהרן". זה שאמר הכתוב: "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" (משלי כד, ו). רבי נתן ורבי אחא בשם ר' סימון אמר: אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצות. "עינים רמות" (שם ו, יז) – "והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים ו, ח), לשון שקר – "ולמדתם אותם את בניכם", ידים שופכות דם נקי – "וקשרתם לאות על ידך", לב חורש מחשבות און – "והיו הדברים האלה", רגלים ממהרות לרוץ לרעה הוי רץ אחר מילה...
לא כתוב כאן לעשות תשובה, לא כותב: קודם תתחזק ואחר כך תרבה מצוות, אלא להרבות מצוות ולהרבות זכויות.
ר' יוחנן פתר קריא בקברניטין. דא"ר יוחנן: לעולם יעשה אדם עצמו קברניט האיך יכול לעשות מצווה.
כמו שאמרתי מקודם, האדם צריך לעשות עצמו מנהיג. שיחשוב לעצמו: אני צריך עכשיו להפליג בתוך הים, איך אני מתגבר על כל מה שיכול להפריע בדרך, על כל הגלים, הסערות, הנחשולים והרוחות. אדם צריך לדעת להנהיג את עצמו, הוא מנהיג את עצמו והוא בעל הבית והשליט, הוא לא מונהג על ידי כוחות אחרים - זה קשה יותר מאשר להנהיג ספינה.

ההרהורים חיצוניים לאדם
כשאדם מתגבר שכרו עצום. על הלאווין האלה התורה אומרת: "וָחַי בָּהֶם", מהם האדם יחיה. היה אפשר לחשוב שכשאדם מקיים מצוות הוא חי, וכשאדם לא עובר עבירות הוא לא מת. התורה אומרת שלא כך. פעם אחת בכל התורה כולה כתוב שכשאדם יעשה את המצוות "וָחַי בָּהֶם" - וזה כתוב על קיום מצוות עריות. אם אדם מתגבר זה נותן לו חיים ולא רק מונע ממנו עונשים. קידוש ה' נקבע לפי המאמצים לעשות את רצון הקב"ה ולפי ההקרבה של האדם.
כשהרמב"ם רוצה לתת דוגמא של קידוש ה' בקיום מצוות הוא מביא את יוסף. יוסף קידש שם שמים (הלכות יסודי התורה פרק ה, הלכה י). יוסף לא קידש שם שמים בעשיית מצווה! הוא ודאי עשה מצוות, אבל הוא קידש שם שמים בזה שהוא לא נכשל. יכול להיות קידוש שם שמים בסתר, אם מופיעה אצל אדם במחשבה אשת פוטיפרע, והוא לוקח את ליבו איתו ורץ החוצה - הוא קידש שם שמים. יכול להיות כך הרבה פעמים קידוש שם שמים, באו אליו הרהורים והוא גירש אותם, במקום לברוח הוא גירש את המחשבה הלא טובה ובזה הוא קידש שם שמים בסתר, אף אחד לא יודע. כשאדם מקדש שם שמים בסתר הוא צריך להיות בשמחה עצומה מאוד, הוא קידש שם שמים ומה יש יותר מקידוש ה', זאת המצווה הכי גדולה שיכולה להיות בתורה. למרות שההתגברות הייתה כתוצאה מהרהור שהיה צריך לגרש, באה איזו מחשבה או רצון לא טוב שאדם עצר והתגבר – כלומר היה מקודם משהו לא טוב, אבל המשהו הזה הוא זר. לא צריך לחשוב "רציתי לעשות דבר לא טוב והתגברתי", אלא "מישהו אחר רצה להשפיע עלי ואני הדפתי אותו". כשבא הרהור אדם לא צריך להגיד לעצמו שבהתחלה הוא נכשל ובסוף הוא התגבר - אלא מישהו אחר רצה להכשיל אותו והוא הדף אותו. כך צריך להסתכל על זה ואז האדם נמצא בשמחה גדולה.
זה לא שהוא היה קצת בסדר וקצת לא, אלא המחשבות הרעות של האדם זה לא הוא אלא השטן, "הוא השטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות" (בבא בתרא טז, א), הוא בא לפתות את האדם ואחר כך אותו הכוח שמפתה את האדם מקטרג ומספר 'פיתיתי אותו', ובסוף גם אומר שצריך להעניש את האדם. זאת אומרת שיצר הרע הוא לא בתוכנו, זה לא אנחנו אלא מישהו אחר, הוא מפתה. כשאנחנו מגרשים אותו אנחנו בסדר, הוא זה שלא בסדר. כשאדם מנצח לא לחשוב "אוי, כמעט נכשלתי", אלא לשמוח ולחשוב: איך ניצחתי. אם הוא נכנס יותר פנימה וכבר ממש גרם להרהורים יותר גדולים - הניצחון עוד יותר גדול. אם אדם מסתכל ככה יש לו כוחות לנצח, כי אם הוא שמח הוא ירצה לשמוח גם בפעם הבאה. העצבות היא שורש כל הרע, אם אדם מצטער זה גורם לכל החולשות, הוא מאבד את הביטחון ומתייאש.
אני רוצה שנבין את העניין הזה. במוסר הקודש בחלק ג הרב מדבר על הכוח הזה, הוא כוח החיים כי ממנו נוצרים החיים. לכן הוא כוח עצום, הוא הכוח הכי גדול שיש לאדם כי על ידו הקב"ה נתן יכולת להמשיך חיים. זה הכוח שהופך את האדם לנצחי, ממנו אחר כך תולדות ותולדות עוד ועוד - זה כוח גדול וקדוש, וכגודל חשיבותו כך "זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" (קהלת ז, יד), גם לשלילה הוא כוח חזק. זה כוח מאוד חשוב ועליון, שורש העוצמות של החיים טמון בכוח הזה, ולכן הקב"ה עשה אותו כוח כל כך חזק, כדי שתהיה המשכיות של החיים. עניינו של הכוח להמשיך חיים, להוסיף אור וקדושה, ולהשתמש בו לכיוונים שליליים זה הדבר הכי איום והכי נורא שיכול להיות. אשרינו שאנחנו ב"ה עוסקים בתורה עם כוחות גדולים, ואנחנו מוסיפים עוד תורה ועוד אור בעולם.

בשם כל ישראל
נגיד עוד נקודה בפרשה ונסיים בה. נאמר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), ודרשו חז"ל: "זה כלל גדול בתורה" (בראשית רבה כד, ז). אם זה כלל גדול מהו הכלל הקטן? אומר ה"שפת אמת" (תרנ"ב) שהכוונה בפסוק היא שתתחבר עם כולם, תהיה מחובר עם כלל ישראל וממילא למצוות שאתה עושה תהיה משמעות כללית. כלל קטן הוא לקשר את כל רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים של האדם לעשות את רצון הקב"ה, כשאדם עובד את ה' הוא צריך לחשוב שהוא רוצה לעבוד את ה' בכל רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים: שהמוח יחשוב מחשבות של קודש, שהעיניים יסתכלו רק על דברים שבקדושה, שהאזניים ישמעו דברים שבקדושה, שהידיים יעשו מצוות והרגלים יעשו מצוות, כל רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים - זה כלל קטן.
כלל יותר גדול הוא כלל ישראל, וכלל עוד יותר גדול הוא לעשות את המצוות בשם כל ישראל של כל הדורות ולא של הדור הזה בלבד. לחבר את כל הדורות כולם. אני חלק מכללות ההופעה של האומה הישראלית וכשאני עושה מצווה אני עושה אותה בשם כל ישראל, לא רק כל ישראל הנמצאים היום אלא כל ישראל שבכל הדורות, מאז ומקדם ועד סוף כל הדורות. זאת עבודת ה' היותר גדולה והיותר שלמה, להיות מחוברים עם הכלל, עם כנסת ישראל.
אנחנו נמצאים בימי הספירה, הולכים ומתקדמים, אנחנו מתקרבים לחג השבועות, שיהיו הימים האלה ימים של עלייה בקודש, ימים של התרוממות, ושנזכה בעזרת ה' לבנות כוחות גדולים לשמו יתברך.



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il