ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מנחיל תורת הגאולה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים מרן הרצי"ה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

פרשת תצווה תשס"ד

מנחיל תורת הגאולה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

הרצי"ה
יחס מיוחד יש לי כלפי הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. הוא רבו המובהק של אבי מורי, הוא היה הסנדק שלי, אפילו שמי נקרא על פיו, וגם אני עצמי זכיתי לשמוע ממנו בשנות נעורי מאות שיעורים, ולשאול ממנו עשרות שאלות. ופעם אחת התשובה נמשכה למעלה משעה. על כך אספר בעז"ה בהזדמנות אחרת. הפעם אנסה לשרטט כמה קווים כלליים מדמותו.

מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק נולד בליל הסדר תרנ"א לאביו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ששימש באותו זמן כרב בזוימל. כשהיה בן 13 עלתה משפחתו לארץ ישראל, ואביו נתמנה לרבה של יפו והמושבות. לאחר מכן עלה הרב צבי יהודה לירושלים ולמד בישיבת 'תורת חיים'.

מילדותו גדל הרב צבי יהודה לאורו של אביו הגדול. וגם כאשר למד ושמע רבנים אחרים היה אביו רבו המובהק במלא מובן המילה. משמיים נתגלגל הדבר ובעת שפרצה מלחמת העולם הראשונה היו הרב קוק ובנו הרב צבי יהודה באירופה. לחזור לארץ לא יכלו, וכך שהו קרוב לשנתיים בשוויץ. בתקופה זו זכה הרב צבי יהודה ללמוד בחברותא עם אביו. לימים סיפר שהספיקו ללמוד באותה תקופה את כל התורה פעמיים.

התבטלותו והתמסרותו לתורת אביו
קשה לתאר את ההתבטלות של הרב צבי יהודה לאביו. תלמידים וחסידים רבים היו לרב קוק, אבל דומה שהרב צבי יהודה היה המיוחד שבהם. את כל חייו מסר למען הנחלת תורתו של אביו. מימי נעוריו ועד זקנה ושיבה לימד הרב צבי יהודה והסביר את דברי אביו. כך היה בהיותו בסביבות גיל העשרים, במגעו עם תלמידי החכמים הצעירים שבארץ ישראל וגם עם הסופרים העבריים ביפו. וכך היה אח"כ בהיותו כבן שלושים, עת נסע באירופה מרב לרב ומאדמו"ר לאדמו"ר, כדי לעוררם לעלייה לארץ וכדי לפרסם את דברי אביו. וכך אח"כ כשהיה מנהלה הרוחני של ישיבת 'מרכז הרב', עסק בטיפוח התלמידים, והיה מרבה לשוחח עימם ולבאר להם את דברי אביו. כשהרב קוק נפטר, בהיות הרב צבי יהודה בן 44, התכנס לעבודת הוצאת כתביו, בהלכה ובאמונה.

באותן השנים שלאחר פטירת הרב קוק, ישיבת 'מרכז הרב' איבדה את זוהרה וקומתה נתמעטה. רבים מתלמידיה באותם הימים לא עמדו על חשיבות דבריו של הרב קוק. הם כמובן העריצו את גאונותו וצדקותו, אבל את עומק דבריו לא הבינו. היתה זו עוד ישיבה בינונית בירושלים.

בהיות הרב צבי יהודה כבן ששים החל לכהן כראש ישיבת 'מרכז הרב'. מני אז הלכה הישיבה והתפתחה, הרוח הגדולה של משנת הרב קוק רוממה את התלמידים, וחזון גדול של תורת ארץ ישראל החל להירקם בין כתליה.

לימוד אמונה

הרצי"ה הבין כי החיסרון הגדול של הדור הוא בלימוד האמונה. בגלל חיסרון זה רבים כל כך עוזבים באר מים חיים ונסחפים אחר תרבויות זרות, ובשל כך תלמידי חכמים אינם משפיעים על הציבור כבעבר. על כן התמסר כולו להשלמת החיסרון הזה, והקדיש את כל שיעוריו ללימוד האמונה. כמובן שלימוד הגמרא וההלכה היו חשובים עד מאוד בעיניו, ובלעדיהם אין תורה. אבל החיסרון הבוער מצוי בתחום נשמתה של התורה, היינו בלימוד האמונה. וכך לימד במשך עשרות שנים: תנ"ך, כוזרי, מהר"ל, מסילת ישרים, אורות, אורות התשובה, אורות התורה, והיה מרבה לשוחח עם תלמידים, להדריכם ולכוונם.

המופתים הגדולים
מעת לעת סיפרו מופתים על אמירות של הרב צבי יהודה שהתקיימו וכיוצא בזה. אולם המופת הגדול ביותר הוא המהפכה החינוכית אשר חולל. הוא עורר והפיח חשק עצום ללימוד התורה בקרב הציבור הדתי לאומי. הוא הצליח לחבר את האידיאליזם של הנוער הדתי לאומי אל שורשו בקודש, בתורה, עד שמכוח פעולתו קמו עשרות ישיבות ומוסדות חינוך, בהם מתחנכים עשרות אלפי תלמידים.

מכוח פעולתו החינוכית קמה גם תנועת גוש אמונים, ומפת הארץ השתנתה ללא הכר. היא החלה להתקשט בעשרות יישובים חדשים ביהודה ושומרון, בחבל עזה ובגולן. היישובים החדשים הללו, שקמו מתוך בית המדרש, הם עתידה של מדינת ישראל.

אהבת ישראל
היה מחנך לאהבת כל אחד מישראל. וכך דייק מלשון המשנה: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"; לא כתוב אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה, אלא קודם יש לאהוב את הבריות, אהבה שאינה תלויה בדבר, ולאחר מכן ישנו עוד עניין חשוב - לקרבם לתורה. מתוך אהבת הבריות מתעורר רצון אמיתי לקרבם לתורה.

יחס לחרדים
בתקופה שהציבור החרדי בירושלים הפגין כנגד מכוניות שנסעו בשבת בשכונות החרדיות, נודע כי אנשי 'השומר הצעיר', יוצאי יחידות קרביות, מתכוונים לעלות לירושלים ולהכות את מפגיני השבת. התעוררה בישיבת 'מרכז הרב' יוזמה למנוע בכוח את כניסתם לעיר. הרצי"ה תמך בהתארגנות. כשאחד שאל, הרי הדבר לא ייראה יפה בעיני הציבור הרחב. ענה הרב: "וכי אנחנו בגלות, שכשמכים יהודי הוא צריך להתכופף?"

מקום מגוריו היה בשכונת גאולה, בקרב הציבור החרדי. פעם הציע לו פרופסור הוגו ברגמן, אחד מגדולי המרצים לפילוסופיה, לעבור לשכונת רחביה. כפי הנראה הכיר הפרופסור את השכלתו הרחבה ואת רוחב דעתו, וחשב כי יתאים יותר לרצי"ה לגור בסביבה בה התגוררו יחד דתיים וחילוניים, ובתוכם טובי המדענים והמרצים באוניברסיטה. אולם הרצי"ה דחה את דבריו ואמר שעיקר קירבתו היא לנוף היהודי המקורי (מזכרונות הרב רמר בקובץ 'גדול שימושה').

דרשת יום העצמאות תשכ"ז
דרשת הרב צבי יהודה ביום העצמאות תשכ"ז נתפרסמה מאוד. זה היה כשלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. המתח הביטחוני גבר, אבל אף אחד לא חשב שגם חוסיין מלך ירדן יצטרף למלחמה, ואף אחד כמובן לא חשב שכל שטחי יהודה ושומרון עומדים לעבור בחסדי ה' לרשותנו. אבל הרצי"ה, דווקא בדרשת אותו יום העצמאות, החל לדבר בהתרגשות רבה על שטחי יהודה ושומרון שאינם בידינו.

וכך אמר: לפני תשע עשרה שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות העולם לתקומת מדינת ישראל, וכשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתו, לא יכולתי לשמוח. ישבתי בדד ואדום. באותן השעות הראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה הבשורה הנוראה, כי אכן נתקיים (וכאן החל לזעוק) "את ארצי חילקו"! איפה חברון שלנו?! האנחנו שוכחים את זה?! והיכן שכם שלנו, ויריחו שלנו איה, הנשכחן? וכל עבר הירדן שלנו הוא, כל רגב ורגב, כל ד' אמות, כל חבל ארץ וכברת אדמה השייכים לארץ ה', הבידינו לוותר אפילו על מילימטר אחד מהן?!

וכך המשיך וסיפר איך שהרגיש אז כאילו הוא פצוע בכל גופו, עד שלבסוף, ביחד עם הרב חרל"פ, הבין שמאת ה' היתה זאת היא נפלאת מעינינו.

שלושה שבועות לאחר אותה דרשה פרצה מלחמת ששת הימים, וחיילינו כבשו ושחררו את יש"ע, הגולן וסיני.

לאחר מכן שאלוהו תלמידיו מדוע דווקא באותה שנה סיפר לראשונה את כאבו על חלוקת הארץ בעת הקמת המדינה, ומדוע דיבר על יהודה ושומרון. והשיב שבאמת אינו יודע למה.

גדלות וזיכרון
היה בעל זיכרון מופלג, ובקיאות מופלאה. מספרים כי פעם באו אצלו הרב יחזקאל סרנה ראש ישיבת חברון וקרוב-משפחתו הרב מאיר חדש משגיח ישיבת חברון, ודברו ביניהם בדברי תורה. וכל גמרא או מדרש או פסיקתא שהזכירו ורצו לדעת את מקורה, היה הרב צבי יהודה מציין את מקורו המדויק.
אמנם בדרך כלל לא היה מפגין את בקיאותו, ורק אם היו שואלים אותו למקור מסוים היה עונה. וכן כשהיו מצטטים מקור מסוים בצורה לא מדויקת היה מעיר ומתקן.

עובדה שיכולה להצביע על זכרונו המיוחד: בשנים הראשונות לכהונתו כראש ישיבה, כשהיו מגיעים לישיבה מכתבים עבור התלמידים, היו מעבירים אותם דרכו, כמנהג ראשי הישיבות בליטא. אמנם הוא לא פתח את המכתבים, אבל כדי לחסוך לבחורים זמן, היה עובר במהירות על עשרות המעטפות, ולאחר מכן היה כותב מהזיכרון את שמות התלמידים שקיבלו מכתבים לפי סדר הא' ב'. וכל זאת בלי להסתכל פעמיים במכתבים.

מספרים כי לאחר השואה, כשהובאו לבית הספרים הלאומי ספרים שניצלו מבתי המדרשות והכנסיות שבאירופה, פעמים רבות היו הספרים חסרים את עמודי הפתיחה, ונותרו ספרים שהספרנים והמומחים השונים לא הצליחו לפענח את שם הספר ומחברו. והיו מביאים את הספרים הללו לרצי"ה, שהיה בקיא באלפי ספרים, וכשעבר על דפיו, ידע מזיכרונו לומר מהו הספר ומיהו מחברו.

עם הרב יחזקאל סרנה
בעטיים של בעלי לשון הרע ומחרחרי מחלוקות, רבים אינם יודעים עד כמה העריכו גדולי התורה, גם מקרב החוגים החרדיים, את הרב קוק ואת בנו הרצי"ה.

כנראה שגם עלי השפיעו אותם הדברים, ובצעירותי הטרידה אותי השאלה מדוע יש התנגדות לדרכו של הרב קוק בקרב הציבור החרדי. ופעם אחת באתי לרצי"ה ושאלתיו מדוע הרבה רבנים מתנגדים לדרכו של הרב קוק. שאל בחזרה: איזה רבנים למשל? עניתי, למשל הרב יחזקאל סרנה זצ"ל. ענה לי, הרי היינו בקשרים טובים מאוד. כאן, על המקום שאתה יושב הוא זכרונו לברכה היה יושב כשהיה מבקר אצלי. אח"כ נודע לי כי אכן היה ביניהם קשר מיוחד, וכשהיו נפגשים היו מתחבקים ומתנשקים בחום ובאהבה.

הרב יחזקאל סרנה, ראש ישיבת חברון, שהיה גם ראש מועצת גדולי התורה של 'אגודת ישראל', היה מרבה לבקר בביתו של הרצי"ה. בשמחת שבע ברכות של אחד מבני ישיבת מרכז הרב, שהתחתן עם בת אחד מבחירי ישיבת סלבודקה לשעבר, השתתפו ראשי ישיבת חברון ובראשם הרב יחזקאל סרנה, וגם הרצי"ה. הרב יחזקאל סרנה, שהיה מנהיג חשוב ומבוגר מהרצי"ה, הציע לרצי"ה לומר דבר תורה. בתחילה הרצי"ה סרב, וכשביקש שוב - נענה ודיבר. לאחר דבריו אמר הרב סרנה: "אשרי הדור שגדולים נשמעים לקטנים".

עם גדולי תורה
בהיותו כבן שלושים ביקר הרצי"ה אצל רבים מגדולי ישראל שבמזרח אירופה, גם כדי ללמוד מדרכיהם בקודש וגם כדי לעוררם לעלייה לארץ ולהכרת דברי אביו מרן הרב קוק. על היחס כלפיו ניתן ללמוד מסיפור קטן.

פעם אחת הגיע הרב שלמה בנימין אשלג זצ"ל, בנו של בעל הסולם, לברית מילה בישיבת מרכז הרב. כאשר הרצי"ה ברכו לשלום, אמר לו הרב אשלג: "הרי אנחנו מכירים כבר". הרצי"ה נבוך ואמר: "סליחה, אינני זוכר". חייך הרב אשלג ואמר: "כמובן שכבוד תורתו אינו זוכר, כי אני הייתי ילד כבן עשר בוורשה, וגרנו ברחוב נלווקי מס' 19 ובבית שלידינו במספר 21 גר הרבי מראדז'ימין, ועברה השמועה בין הילדים ברחוב שגדול אחד מגיע היום לראדז'ימינר רבה, אז רצנו לראות. אותו גדול היה כבוד תורתו". הרצי"ה חייך ושוב לחץ את ידו בברכת 'שלום עליכם' (מזכרונו של חברי ר' זאב סולטנוביץ', כולל מספר הבית).

בוורשה נפגש הרצי"ה גם עם הרבי מגור ועוד גדולים, ועל כך נספר בעז"ה בהזדמנות אחרת.
פעם היה לרצי"ה איזו ביקורת על הנעשה בבית הדין הגדול, וביקש לקרוא לחברי בית הדין הגדול לפגישה בביתו. ולמרות שלא היה בעל שום תפקיד רשמי, מפני ההכרה בגדולתו באו חברי בית הדין הגדול לביתו כדי לשמוע את תוכחותיו. סיפר לי אבי מורי שהוא זוכר כי גם הפוסק הגדול הרב אלישיב שליט"א, שהיה באותה תקופה חבר בית הדין הגדול, הגיע לאותה פגישה.

שמעתי כי פעם אחרת, בעת שהיה בחתונה, הופיע יהודי כבן ששים, שנראה כתלמיד חכם, והשתדל למצוא דבר כדי שיוכל לסייע ביד הרצי"ה ולשמשו. אחר כך התברר כי היה זה הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל, מחבר שו"ת אור לציון, שרצה לזכות במצווה לשמש תלמיד חכם.

עוד שמעתי עדות ממקור ראשון, כי הרב המקובל מרדכי שרעבי זצ"ל החשיב את הרצי"ה לאדם גדול שדבריו נשמעים בשמים יותר מדבריו שלו.

עם ה'דבר אברהם'
לפני פתיחת מלחמת העולם הראשונה זומנה האספה הראשונה של 'אגודת ישראל'. רבנים רבים נסעו לקראתה, אחד מהם היה הגאון רבי אברהם דובער כהנא שפירא, רבה של קובנא, בעל 'דבר אברהם'.

פתאום פרצה המלחמה, האספה בוטלה, ובעלי הנתינות הרוסית נכלאו במחנות הסגר. בתוך המחנה שהו ביחד בעל ה'דבר אברהם' שהיה כבן חמישים והרצי"ה שהיה כבן עשרים ושלוש. למרות הפרש הגילים ביניהם התיידדו מאוד והרבו לשוחח בדברי תורה. כולם שם השתדלו לקבל אישורי יציאה, וראו בזה עניין של הצלת נפשות ממש. ביום שבת הגיע גוי ובידו מעטפה לרצי"ה, שכפי הנראה היה בה אישור יציאה. אולם הרצי"ה לא רצה לנגוע במעטפה בהיותה מוקצה, ואף לא ביקש מהגוי שיפתח עבורו את המעטפה, אלא רק רמז לו להניחה על השולחן, ולא ניסה להתבונן בה עד מוצאי השבת.

ה'דבר אברהם' התפעל מאוד משליטתו העצמית. לאחר מכן נמשכה הידידות ביניהם במפגשים ובמכתבים עד לפטירתו של ה'דבר אברהם'.

באחת הכנסיות של 'אגודת ישראל', הזדמן הרצי"ה למספר ימים למקום אכסנייתו של ה'דבר אברהם'. כשביקש לנסוע, פנה אליו ה'דבר אברהם' בתחנונים שלא ישאירו לבד בין האגודאים. (מן הסתם התכוון לעסקנים מגרמניה, שהיו בעד הפרדת קהילות ונגד יישוב הארץ).

רגישות לענייני הכלל
היה רגיש וער לענייני הכלל. פעם כשהכריז אחד מראשי הממשלה כי לא אכפת לו לבקר בגוש עציון עם ויזה ירדנית, נזדעזע וכאב. ובשיחה ביום העצמאות תשל"ד אמר: לו לא אכפת ולנו, לכלל ישראל, כן אכפת. והוסיף: "השומע ישמע והחדל יחדל". עוד אמר: יש לזעזע שמים וארץ על דברי שטויות כאלו (עיין להלכות ציבור ע' רכו).

וכך במשך ימים אחדים היה חוזר ומודיע כי ראש ממשלה שאומר דבר שכזה אינו יכול להיות ראש ממשלת ישראל. התלמידים התפלאו, הרי הממשלה נשענת על רוב גדול, וכיצד פתאום אותו ראש ממשלה, שמעמדו נראה איתן כל כך, יאבד את כסאו.

כעבור מספר שבועות נפלה הממשלה. היה זה עקב בואם של המטוסים בערב שבת. שמעתי שהרב גולדויכט זצ"ל, ראש ישיבת כרם ביבנה, אמר אח"כ לרצי"ה: "רוח הקודש הופיעה בבית מדרשנו?!".

נענה הרצי"ה ואמר שאין כאן רוח הקודש, רק שצריך לדעת להבחין בין חיסרון לריקבון. לעיתים החסרון גדול מאוד, אבל עדיין ניתן להמשיך לחיות עמו עד שיתוקן. אבל כאשר יש ריקבון הדברים חמורים בהרבה ואי אפשר יותר להמשיך.

מקצת דרכיו
היה שקוע כולו בענייני תורה וכלל ישראל, ועל עצמו לא חשב. פעמים רבות צם ימים שלמים בלי לשים לב. מעולם לא התפנק ולא יצא לחופש. אביו הרב קוק היה יוצא לחופש, ולעיתים היה הרצי"ה מצטרף אליו כדי לשמשו וללמוד ממנו, אבל לבדו לא יצא לחופש. גם לא עסק בטיב המאכלים שאכל, ומעולם לא אמר שהוא אוהב מאכל זה או אחר. במשך עשרות שנים עיקר מאכלו בימות החול היה לחם וגבינה.

גם בזקנותו, לאחר הגיעו לגיל שמונים, כאשר התפרסם מאוד ורבים התדפקו על דלת ביתו כדי לקבל ממנו עצה ותושיה, היה נוהג להסתגר בביתו בשעות הבוקר כדי לעסוק בתורה בלא הפרעה. זכורני בנעורי שמספר פעמים באנו אליו בבוקר, דפקנו על הדלת ולא פתח. הקפנו את הבניין והצצנו דרך חרכי התריס של חדרו (דירתו היתה בקומה ראשונה) וראינוהו יושב ולומד בלא תנועה. מעת לעת היה קם להביא איזה ספר. יתכן שלא שמע את הדפיקות, ויתכן שלא רצה לפתוח בשעות הבוקר.

פעם כשהצטרכו לעצתו בעניין חשוב, דפקו על הדלת בחוזקה ולא ענה, עד שהרב נריה זצ"ל עמד אחרי חלון חדרו, וצעק שמדובר בעניין כלל ישראלי, ואז פתח את הדלת.

אחרית ימיו
בסוף ימיו ראה הרצי"ה נחת מתלמידיו שגדלו בתורה ונעשו רבנים ומחנכים. אולם דומה היה שמצב גופו מושפע ממש ממצבה של ארץ ישראל. כאב הנסיגה נגע לליבו ומחלה קשה החלה להציק לו.

בעת שהחלה הנסיגה מסיני, בהיותו כבן תשעים, החליטו הרופאים שצריך לקטוע את רגלו.
מאז החל מצבו של רבנו להחלש. הוא כמעט ולא יצא מביתו. כשהביאוהו על כסא גלגלים לישיבה ליום ירושלים, היתה התרגשות עצומה, ובלב היתה הרגשה שזו הפעם האחרונה שאנו זוכים לראות את רבנו בהיכל הישיבה.

מועד הנסיגה מחבל ימית התקרב ובא, ומצבו של רבנו התדרדר. עוד היה כותב כרוזים לעידוד וחיזוק ההתיישבות והפעילות כנגד הנסיגה. אולם עם היחלשותו הלכו הכרוזים ונתקצרו, עד שכמעט וכבר לא היה לו כוח לכתוב יותר מכמה שורות, ורק היה מצטט ומזכיר את הוראת רבן של ישראל, הגאון מווילנא, שגבול ישראל הוא עד הנילוס. בזה רצה לומר שאין לתת למצרים את סיני הואיל והוא חלק מארץ ישראל.

בי"ד אדר תשמ"ב, פורים דפרזות, בהיותו בן תשעים ואחת, חודשיים לפני עקירת היישובים מחבל ימית, נגדע האילן והרב השיב את נשמתו לבוראה.

רבנו נולד בערב פסח ונפטר בפורים, מגאולה ראשונה ועד גאולה אחרונה שבכתובים. זה היה ציר חייו - העיסוק בתורה הגואלת, והלימוד כיצד מתוך המחשכים והסיבוכים יוצאים אורים גדולים. זוהי משמעות שמחת הפורים, כאשר גם הרע הנורא נהפך לטוב מאוד, והיגון נהפך לשמחה.

הערות סביב הטור על הרצי"ה
העיר הרב יואל קטן, כי דרשת הרצי"ה ("מזמור י"ט") במסיבת ליל יום העצמאות בשנת תשכ"ז, בה סיפר על צערו הגדול על חלוקת הארץ וזעק על ערי הקודש ביהודה ושומרון, נאמרה עוד בטרם שהתחילה המתיחות שהובילה לפרוץ מלחמת ששת הימים ושחרור יש"ע. ומכאן גדולה יותר הפליאה איך הרצי"ה דיבר דווקא באותה שנה על חלוקת הארץ.

עוד בעניין זה, דודי הרב אברהם רמר זצ"ל כתב בזיכרונותיו, שאחר מלחמת ששת הימים שאלו את הרב צבי יהודה זצ"ל כיצד ידע להזכיר את צערו על חלוקת הארץ, ושאסור לשכוח שכל יהודה ושומרון שלנו, דווקא באותו יום העצמאות שלפני מלחמת ששת הימים. וענה: "שזה באמת מפליא שתשע-עשרה שנה לא סיפר סיפור זה, ודווקא השנה הזכירו" (גדול שימושה ע' פט).

על העדפת המגורים בשכונת גאולה
עוד שאלו על דברי מורנו ורבנו הרצי"ה כי הוא מעדיף לגור בשכונת גאולה לעומת רחביה, כי "עיקר קירבתו היא לנוף היהודי המקורי". והלא גם גאולה אינה הנוף היהודי המקורי, לא בלבוש שהובא ממזרח אירופה, ולא בתפישת העולם השוללת לאומיות ישראלית, עבודה ומדע.

תשובה: ראשית, אין להכליל את כל החרדים שהם שוללים לאומיות ישראלית, עבודה ומדע.
שנית, אופייה של שכונת גאולה היום אינה כאופייה לפני כחמישים שנה. רובם המוחלט של תושביה היו עובדים לפרנסתם, ותומכים במידה זו או אחרת בעלייה לארץ ובהתיישבות בה. בתחום הרחובות הסמוכים לביתו של הרצי"ה התגורר אז רבנים גאונים שהיו מיודדים עם הרצי"ה וקרובים אליו בדעותיהם, כדוגמת הרב זווין זצ"ל, וכמובן ידיד נפשו הרב דוד הכהן הנזיר זצ"ל, וכמדומה לי שגם הרב הדאיה (בעל שו"ת ישכיל עבדי) זצ"ל. וכן הרב פרנק רבה של ירושלים, שהיה מבוגר ממנו, והיה בקשר קרוב עימו. גם מי שלא היה קרוב ממש לעמדותיו היה עמו בקשר של הערכה וחיבה, כדוגמת הרבי מגור בעל ה'בית ישראל'.
איזור מגוריהם של הקנאים, כמו כולל 'הונגריה' ו'שומרי החומות' היה בסביבת רחוב מאה שערים, ואילו בשכונת גאולה ושכונת הבוכרים התגוררו הרבנים הגדולים, שהקנאות היתה מגונה בעיניהם, ולא רצו לגור בקרבת הקנאים. אגב, גם במאה שערים עצמה התגוררו רבים ממעריצי הרב קוק זצ"ל, כדוגמת הרב ווכטפויגל זצ"ל ראש ישיבת מאה שערים, והם כמובן היו מיודדים עם הרצי"ה.

--------------------------
פורסם גם במדור "רביבים" בעיתון "בשבע".

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il