ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

איש התורה והחסד | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים מאמרים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כ' באדר תשס"ד

איש התורה והחסד

הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שנפטר בכ' אדר תשנ"ה, היה מגדולי הפוסקים שבדור. לפסקיו וחידושיו בענייני שבת, רפואה וטכנולוגיה ישנה חשיבות עצומה. ספרים חשובים נתבססו על פיהם - המפורסם שבהם הוא "שמירת שבת כהלכתה". על גדולתו התורנית יעידו ספרי ההלכה. על זוך נפשו אביא מעט סיפורים מחייו האישיים.

כמה ספרים נכתבו אודותיו, אחד מהם קראתי - 'התורה המשמחת' מאת הרב יוסף ורות אליהו. אמרו לי כי הוא הטוב שבהם. בתוך הסיפורים, המתוארים ברגישות, מתבארים ענייני הלכה והנהגות טובות. בנוסף לכך יש לספר זה עוד מעלה: הוא לא מסתיר את מקומו של מרן הרב קוק זצ"ל, שכפי הנראה היה הדמות הנערצת ביותר על משפחת הרב אוירבך.

לימוד מוסר מראיית פני מרן הרב קוק
למשל מובא שם (עמ' 96) סיפור מאת הגאון הרב חיים יעקב לוין זצ"ל, שלמד בחברותא עם הרב אוירבך, וכך סיפר: "כשלמדנו יחדיו - לא היה לנו זמן לשום דבר בעולם, רק ללמוד וללמוד ש"ס! אבל איך אפשר בלי ללמוד מוסר? הרי לעתים יש לאדם התרופפות כלשהי...

לבסוף, מחוסר זמן, סיכמנו שכך יהיה לימוד המוסר שלנו: פעם בשבועיים-שלושה היינו סוגרים את הגמרות, ורצים לחדר שבו למד הרב קוק זצ"ל. דרך חור המנעול היינו מציצים ומביטים כיצד הוא יושב ולומד תורה. כל אחד בתורו, היה מביט ברב במשך דקה אחת - ומיד היינו חוזרים בריצה אל הגמרות. המוסר הזה שספגנו במשך דקה היה מפרנס אותנו למשך השבועיים-שלושה הבאים, ושווה יותר מכל לימוד בספרי מוסר!". את העצה ללמוד מוסר בדרך מיוחדת זו נתן הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, שהיה אביו של רבי חיים יעקב.

הרב אוירבך היה נוהג לבוא עם אביו לשמוע בכל שבת את שיחתו של הרב בסעודה שלישית. גם את קידושיו ערך הרב קוק.

כמו כן מובא בספר בשם הרב אביגדר נבנצאל, כי היה גדול בתורה אחד שהרב אוירבך לא הסכים לשמוע את פסקיו, כיוון שזלזל בכבוד הרב קוק (עמ' 308).

חתונתו
שמעו של הרב אוירבך יצא כעילוי מופלג שעתיד להיות אחד מגדולי התורה. חותנו, שהיה מלמד בתלמוד תורה עץ חיים, השתוקק מאוד להשיא את בתו היחידה (היה לו עוד בן) לתלמיד חכם מופלג. היות והוריו שחיו באמריקה סייעו בידו, היו לו שתי דירות, ויכול היה להעניק את הדירה הסמוכה לדירתו לחתנו, ולסייע לו בפרנסתו כדי שיוכל להמשיך ולגדול בתורה. בעצם, כל רכושו של החותן היה קודש לסייע ללימוד תורתו של החתן. מטבחם היה משותף, והאם עזרה לבתה הרבנית לגדל את עשרת ילדיהם, לבשל ולכבס.

מספרים כי לאחר נישואיו, כשהחל לאכול ארוחת צהרים על שולחן חותנו, תקפוהו כאבי בטן עזים אחר כל ארוחה. לעיתים אף הקיא את מה שאכל. חששו בני משפחת אשתו שמא חתנם הצעיר חולה באיזו מחלה קשה. הרב אוירבך, שמלכתחילה רצה להסתיר את עוניים של הוריו, נאלץ לגלות להם שכבר שנים לא אכל ארוחת צהרים כראוי, ועתה כשהתחיל לאכול ארוחות רגילות, קיבתו מתקשה להסתגל לתנאים החדשים (עמ' 26).

יחסו לחותנו

סיפר הרב מרדכי, בנו של הרב אוירבך: "אנו כילדים גדלנו בבית בו 'ראשי' הבית, היו בעצם הסבא והסבתא. במשך עשרות שנים (גם לאחר שהרב אוירבך כבר התפרסם כתלמיד חכם גדול) היו סבא וסבתא יושבים בראש השולחן בשבתות ובחגים, ובעצם 'מנהיגים' את הבית. ואבא המשיך כל השנים לשבת בצד, כמו חתן צעיר לפני חמיו בשנה הראשונה שלאחר החתונה...

הרי באופן טבעי, יש לשני אנשים דעות שונות על דרך הנהגת הבית, על ההתייחסות לילדים וכדומה. מה עוד שאבא היה אדם שהיתה לו דעה מוצקה בכל עניין, איך צריך לעשות ואיך לא לעשות... והפלא העצום הוא, שמעולם לא שמענו הערה מאבא על האופן בו ניהל סבא את השולחן.

"אמנם, היתה כאן הדדיות מסוימת: אבא נתן כבוד לסבא, וסבא ביטל עצמו לחלוטין מול תורתו של אבא. אבל למעשה, סבא ניהל את השולחן המשפחתי במשך 35 שנה. כילדים שנולדו למצב זה, חשבנו שכך הוא הסדר הטבעי, ושכך מתנהל כל בית בישראל... רק כשגדלנו, והיו גם לנו מחותנים וילדים, הבנו פתאום באיזה מצב מיוחד גדלנו.

"לעניות דעתי, מצב זה דרש מאבא כוחות על אנושיים. הרי אבא היה כבר ראש ישיבה ותיק, שאנשים ממש חיכו למוצא פיו. ומסביב היו חתנים, כלות ונכדים, שרצו לראות את ההנהגה של אבא - ואבא ישב לו מן הצד... הייתי אומר כך: בו בזמן שאבא הנהיג כבר את הדור, הרי שבבית שלו, ההנהגה היתה בידי סבא..." (עמ' 35-37).

לאחר שחותנו נפטר היה הרב אוירבך יושב בראש השולחן, והקפיד בעת חלוקת החלה, לתת בבת אחת לאשתו ולחמותו (עמ' 37. אמנם קשה לי מדוע לא נתן לחמותו קודם, שהרי גם אשתו מצווה בכבודה של אימה, וממילא האם קודמת לבת. וע' בקידושין לה, א, וש"ך יו"ד רמ, יט, וצ"ע).

פטירת הרבנית
בחורף תשד"מ נפטרה פתאום הרבנית אוירבך, והיא בת שבעים ואחד. בהלוויה אמר הרב אוירבך: "רגילים לבקש מחילה מן הנפטר בשעת ההלוויה. את יודעת שאין לי על מה לבקש מחילה, משום שכל חיינו היו על פי השולחן ערוך. אך אם בכל זאת היה בינינו דבר מה - הריני מבקש מחילה."
שאלו אח"כ אחד המקורבים: "עד כדי כך?" ענה לו הרב אוירבך: "אתה חושב שלא היו בינינו ויכוחים בחיים? ודאי שהיו. אבל תמיד דברתי על העניין הנדון ולא באופן אישי. מעולם לא אמרתי לה מילה שיכולה להשתמע כפגיעה בה, גם לא משפט כמו "אל תבלבלי את הראש" (עמ' 46).

ההודעה לחמותו
הרבנית נפטרה בעוד אימה בחיים. האם כבר היתה בת 96, וחששו לספר לה על פטירת בתה היחידה, שמא מתוך הצער תצא נשמתה.

איש לא העז להיכנס לחדרה ולספר לה. לבסוף נכנס הרב אוירבך בעצמו. מספר אחד הנכדים: "כולנו עמדנו סביב, מציצים דרך החלונות... סבא התחיל להרגיע אותה ולהסביר שלאחר שסבתא קיבלה את האירוע המוחי, הרי שאם היתה נשאר בחיים עם שיתוק כללי, היה זה מצב קשה מאוד.

"ואז אמר לה כך: 'את יודעת, הוא, ריבונו של עולם, הוא כולו טוב. כל מה שהוא עושה זה טוב. אלא שלפעמים אנו מבינים זאת ולפעמים לא. אז תדעי שריבונו של עולם לקח את הבת שלך לעולם שכולו טוב'... אח"כ אמר: 'עכשיו תגידי איתי את הברכה: ברוך דיין האמת, מילה במילה, אבל בלי בכי'. והיא שאלה: 'איך אני יכולה לעשות זאת בלי בכי?'...

הוא אמר עימה את הברכה בשם ובמלכות, וכשסיים, הסתובב ויצא מן החדר. פתחו לו את הדלת - והיו צריכים להחזיק אותו שלא ייפול... כל כולו היה בכי... שבר כלי מראשו ועד רגליו. אבל מה שהיה חייב לעשות על פי ההלכה - הוא עשה בשלמות" (עמ' 39).

בכי החותנת
"בימים שאח"כ היא שכבה לילה לילה במיטתה, וקוננה באידיש, בחרוזים, על מה שקרה לה. היתה מנגנת בשקט, שברור שהיא אשמה, משום שלא התפללה על בתה: הבת התפללה עלי, כי אני זקנה ממנה, אבל אני לא התפללתי עליה ולכן היא נלקחה. כך קוננה כל לילה, וסבא שכב בחדר הסמוך ושמע - והיה בוכה ובוכה... הוא נשבר מכך לגמרי. בבקרים היה אומר: 'אני כבר לא יכול להחזיק מעמד'... הוא לא היה מסוגל לראות את השבר שלה, אך התאפק ולא אמר לה דבר במשך השלושים.

"כשהגיע יום השלושים, מייד לאחר האזכרה, הוא פנה ואמר לה: 'סבתא, יש הלכה בשולחן ערוך (יו"ד שצד, א) שאסור להתעצב על המת יותר מדי. את צריכה להפסיק. יש לך נכדים, נינים ובני נינים - את רוצה שחס וחלילה יקרה להם משהו? (שכן אמרו חז"ל מו"ק כז, ב, שהבוכה על מתו יותר מדי, גורם לעצמו שיצטרך באמת לבכות על עוד מת) שאלה אותו: 'אז מה עלי לעשות?' ענה לה: 'תתחילי לנגן ניגון אחר. תנגני: ריבונו של עולם, שמור על הנכדים והנינים שלי".

אגב: היא היתה אישה מאוד חכמה, והשיבה לו: 'אני כבר יותר מדי זקנה בשביל להתחיל לשיר נעימות חדשות... אבל אם הרב אומר שזאת ההלכה - הלכה זו הלכה".

בהזדמנות אחרת אמר שמשפחות שהתאבלו יותר מדי - פשוט נהרסו (עמ' 39-40).

יחסו לישיבות ההסדר
את בניו שלח הרב אוירבך לישיבות חרדיות, אולם לא שלל ישיבות אחרות.
בחור אחד שמשפחתו קשורה לציבור החרדי, אחר שהתבונן בדרכו, החליט ללמוד בישיבת ההסדר בהר ברכה. תלמיד חכם אחד מהחוג החרדי ניסה להניאו ולשדלו ללמוד בישיבה חרדית. וכשדבריו לא נתקבלו על דעת הבחור, אמר: מן הראוי שעל החלטה משמעותית זו תשאל את גדול הדור. הוא סידר לו פגישה עם הרב אוירבך.

הבחור ציין שהרב היה חביב באופן מיוחד, ושאל על הכיוונים שלו בחיים. הבחור אמר שהוא רוצה ללמוד בישיבת הסדר, להכין את עצמו כראוי לחיים תורניים על ידי לימוד גמרא, הלכה ואמונה, והוא רוצה לשרת בצבא ולהשתתף בהגנה על העם. לאחר הישיבה רוצה הוא ללמוד מקצוע ולעבוד, תוך קביעת עיתים לתורה. הוא אמר שהוא יודע כי מי שלומד כל ימיו בישיבה יש לו פחות נסיונות לעומת מי שמשרת בצבא ויוצא אח"כ לעבוד, אבל הוא חושב שזו הדרך המתאימה והנכונה לו. אלא שאומרים לו שזו דרך לא טובה, והשאלה האם יש פגם בדרכו, ובמיוחד בזה שהוא מתכוון לשרת בצבא.

הרב עודד אותו ואמר: אם מתגייסים בקבוצה גדולה ועושים קידוש ה' אז אדרבה ואדרבה, זו מצווה. וברך אותו שיהיה לו בהצלחה בהמשך הדרך, ושיצליח להתגבר על כל המכשולים והקשיים שבדרך.
כיוצא בזה עולה מסיפורו של הרב מרדכי אלון, שהיה אז ראש הישיבה התיכונית 'חורב' (עמ' 271-272).

הלכה ורגישות
בישיבה לבעלי תשובה היו בחור ובחורה שעמדו להינשא, וכבר שלחו הזמנות לחתונה. והנה מספר ימים לפני החתונה סיפרה הכלה כבדרך אגב, שבעבר היתה בת-זוגו של גוי מסוים בחו"ל. הידיעה נפלה כרעם על ראש החתן, משום שהיה כהן... כידוע, אישה שחייתה עם פסול-חיתון, אסורה לכהן! מה עושים? ההזמנות כבר נשלחו, ההורים כבר הגיעו מחו"ל...

אמר רבו של הבחור: בוא נלך לרב אוירבך, אולי ימצא פיתרון. כשהגיעו לביתו היתה השעה אחר חצות הלילה, אבל משום דחיפות העניין העזו לעלות. למזלם, האור עדיין דלק ופתחו להם.

הרב יצא מחדרו, ושמע את המעשה. תשובתו היתה ברורה: על פי ההלכה אסור לבני הזוג להתחתן.
מיד לאחר מכן, בעוד השואלים לפניו, פרץ הרב בבכי מר. רחמיו נכמרו על בני הזוג האומללים. הנוכחים סיפרו שפשוט אי אפשר היה לעמוד אל מול הבכי קורע הלב שלו...

ייתכן ודמעותיו של הרב פעלו בשמים, ולמחרת הגיע יהודי מארגנטינה, וכששמע על הבעיה, סיפר שהוא מכיר היטב את 'הגוי' שהיה בקשר עם הבחורה בחו"ל, שהוא בעצם יהודי המעלים את יהדותו. על פי עדות זו התיר הרב את נישואי אותו הזוג (עמ' 269).

ימים אחרונים
כתב הרב אוירבך לבני משפחתו: "אם סוף שנותיי יהיו חס ושלום קשים, אבקש להכניס אותי לאיזה מוסד טוב, כי אינני רוצה להיות לטורח על בני משפחתי". את חותנתו, שגרה בדירה סמוכה לביתו ובסוף ימיה הגיעה למצב סיעודי, לא חשב כלל לשלוח למוסד, אבל על עצמו לא ביקש אלא שיכניסוהו למוסד טוב (שם עמ' 38).

עד סמוך לפטירתו עוד ענה לשאלות והלך לבית הכנסת. בבוקר יום חמישי יצא לתפילה עטור בטלית ותפילין כהרגלו. בדרך מעד ונפל מאפיסת כוחות. האברך שליווהו ניסה להשיבו הביתה, אך הרב בשלו - עליו ללכת לתפילה בציבור. בתפילה הרגיש רע מאוד, אך לא הסכים לחזור הביתה כי עוד לא שמע את קריאת התורה. אחר שנח עד הצהרים, ביקש שיביאו לו את פנקס הצ'קים ואת המעטפות, בהן שלח סיוע כספי לנזקקים. לפנות ערב כבר היה ברור שצריך לאשפזו בבית חולים. לפני יציאתו הרב ביקש ללבוש את בגדי השבת, שמא ייאלץ לשבות בבית חולים. חולשתו גברה מאוד עד שנכדו היה צריך לסייע בידו להחליף את בגדיו.

ביום שישי בבוקר בבית החולים עוד הספיק להתפלל שחרית באריכות, אבל תפילת שמונה עשרה אמר בישיבה. מאוחר יותר בבוקר יום שישי איבד הרב את הכרתו, וביום ראשון בבוקר השיב את נשמתו לבוראה.

אחר מיטתו
מאות אלפי יהודים מכל החוגים והזרמים השתתפו בהלוויתו. היו שם חסידים ומתנגדים, ספרדים ואשכנזים, ציונים ואנטי ציונים, וגם יהודים שאינם שומרי מצוות אבל למדו להעריך את הרב. סיפר הרב שפרן, שכשעברה ההלוויה ליד ישיבת 'מרכז הרב', וכל הכביש על כל מסלוליו הרחבים היה מלא במלווים, עצרו נושאי המיטה, והכרוז הכריז על אמירת קדיש. היה בזה ביטוי לקשר של הרב אוירבך לישיבה. גם בעבר, בעת שהיה הרב אוירבך נוסע לומר שיעור בישיבת 'קול תורה', היה רכבו מאריך מעט את הדרך ועוצר ליד ישיבת 'מרכז הרב', כדי לאסוף מספר תלמידים שרצו להצטרף אליו כדי לשמוע את שיעורו. בין הנוסעים עמו היו הרב משה גנץ והרב יששכר גואלמן (עמ' 345).

שיטתו היתה להשפיע באופן חיובי בלבד, וממחלוקות התרחק מאוד. בוודאי היו לו עמדות נחרצות בנושאים ציבוריים רבים, אבל הוא בחר ללכת בדרכי שלום, ובפיקחות גדולה מנע עצמו מלהביע עמדות בנושאים שמפלגים את הציבור. באחרית ימיו אמר למישהו משפט שתמצת בקצרה את מהלך חייו: "כל ימי כופפתי את עצמי - ואיני מתחרט על כך" (שם עמ' 335)

עוד על יחסו של הרב אוירבך זצ"ל למרן הרב קוק זצ"ל
בעקבות הדברים שכתבתי לזכרו של הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, בהם ציינתי בקצרה את יחסו למרן הרב קוק זצ"ל, שהיה כפי הנראה הדמות הנערצת ביותר על משפחת הרב אוירבך, קיבלתי, יחד עם דברי תמיכה ועידוד להמשך כתיבת סיפורים אודות גדולי ישראל, גם מספר הערות וקושיות.

עיקרם היה שלא יתכן כי הרב קוק היה נערץ על הרב אוירבך באופן מיוחד. והיו מבני משפחתו (אמנם הרחוקים) שטענו כי הם יודעים שהרב אוירבך לא היה קשור לרב קוק, והתייחס אליו בכבוד כפי שהתייחס לכל תלמיד חכם, לא יותר. לפיכך באתי להוסיף מעט דברים בעניין זה.

מספר עובדות
הרב אוירבך נולד בשנת תר"ע. בהיותו בן תשע, בשנת תרע"ט, נתמנה הראי"ה קוק לרבה של ירושלים, ובהיותו בן עשרים וחמש, בשנת תרצ"ה נפטר הרב קוק זצ"ל.

בכל אותן שנים שהיה הרב קוק רבה של ירושלים, רובם של היראים ותלמידי החכמים בירושלים, ובכללם משפחת הרב אוירבך, חיו בצלו של מרן הרב קוק, שמעו לפסקיו ולמדו מאורחותיו. הרב קוק היה מסדר קידושיו של הרב אוירבך.

הבחנתו המפוקחת והמעמיקה ויחסו לרב קוק
ביקש הרב משה צבי נריה זצ"ל מבנו הרב פתחיה, שיתעניין אצל הרב מרדכי אוירבך על מה ששמע מאביו הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל ביחס לרב קוק. ואלה היו דבריו, כפי שכתבם הרב פתחיה נריה:
"יחסו של אבא לכל אדם היה יחס של כבוד. כל הבאים אליו מכל החוגים התרשמו מאוד מהיחס החם והלבבי שלו. אולי בזכות מידה זו זכה לכבוד הגדול שניתן לו מכל החוגים. מאידך, יש צד שאנו הכרנו בו, שלא היה מתפעל מאנשים, רבנים וגדולים, לא לטוב סוחף ולא להיפך.

"יש שנוטים לראות אנשים בצבע אחיד. אם הוא גאון, אז הוא גם צדיק ובעל מידות וכו'. אם הוא צדיק, אז הוא גאון וחכם וכו'. אם הוא מגלה גאונות או צדיקות בתחום מסוים - כנראה שהוא גאון וצדיק בכל התחומים. וכן להפך, אם יש חיסרון בתחום מסוים, רואים כאילו חסר בכל התחומים. לאבא היה הכושר המיוחד - ראיה מפוקחת מאוד, הרואה את המעלות מצד אחד אך מבחינה גם בחסרונות וגם בדרגות השונות, בכל תחום בפני עצמו. דהיינו, לכולם התיחס בכבוד ובלבביות, אך לא התפעל גם מכאלה שאחרים התפעלו מהם מאוד.

"אחד שהוא היה מלא התפעלות ממנו - היה הרב קוק. "הוא ראה בו איש אשכולות. מאיזה צד שלא תתבונן בו, תראה את יחידותו, את גדלותו. "מיוחד בגדלותו בתורה בנגלה ובנסתר, בדקדוקי ההלכה ובכוחות ההתמדה, שולט בכל מכמני התורה". הרב אוירבך מתפעל מדרכיו של הרב קוק

עוד סיפר הרב מרדכי אוירבך שהוא "זוכר שאביו היה מתאר בהתפעלות את הרב בחג השבועות. איך במהלך הלילה היה עומד ודורש כל הלילה בלא הפסק על ספר המצוות לרמב"ם. הלימוד היה מתפשט לכל המרחב התורני, והיה כמעין המתגבר בתורה (בשנתו האחרונה, הגיע בלימוד רק לשורש השלישי...).

ולאחר הלימוד כל הלילה - תפילה, סעודת חג, קבלת פני אורחים שבאו לברך ולהתברך לכבוד החג עד שעות אחר הצהרים, ואז הלך לדרוש דרשת חג בחורבת ר' יהודה החסיד בלא הפסק ויגיעה".

"כשבא (הרב אוירבך) לרב לקבל הסכמה על ספרו, 'ננזף' קצת על ידי הרב (שהתפעל ממנו) מדוע איננו מגיע אליו יותר".

"בתחומים שונים ניסו גורמים שונים להפעיל עליו (על הרב אוירבך) השפעות בכיוונים שונים. בתחום הזה של יחסו אל הרב, למדו מהר שעל כך אין על מה לדבר..."

"היה (הרב אוירבך) בהתפעלות גדולה מהדיקדוק שלו (של הרב קוק) במצוות. כדוגמא הביא את הסיפור על כך שבט"ו באב שלפני פטירתו, אף שהיה חולה מאוד, הזכיר את ההלכה המובאת ברמ"א שיש להוסיף בלימוד הלילה מיום זה ואילך, שכן הלילות מתארכים, התחזק במיטתו וביקש להביא לו גמרא כדי להוסיף בלימוד".

"סיפר בשם הרב בנגיס: לעת זקנותו של הנצי"ב היתה התייעצות בין גדולי וולוז'ין מי יוכל להיות הממשיך בראשות ישיבת וולוז'ין, והיתה הסכמה בין כולם כי הרב קוק הוא המתאים להיות ראש הישיבה" (בעת פטירתו של הנצי"ב בתרנ"ג, היה הרב קוק בן עשרים ושמונה).

סעודה שלישית ובקיאות ועמקות בחכמת הנסתר
עוד סיפר הרב מרדכי אוירבך כי אביו "לא היה יכול ללכת הרבה אל הרב, כי מצד אמו היו מגדולי המתנגדים לרב. אבל לסעודה שלישית, כשהחשיך, היה הולך.

פעם שם ליבו לכך שלא כרגיל, אין הרב הולך מבית המדרש למקום הסעודה דרך הפרוזדור, אלא עוקף חלק מן הפרוזדור על ידי מעבר דרך מרפסות וחדרים. עניינה אותו סיבת העיקוף, ואז ראה שבתחילת הפרוזדור עמד ילד קטן בתפילת שמונה עשרה והרב לא רצה לעבור לפניו..."

עוד על ההתרשמות של הרב אוירבך מגאונותו המופלאה של הרב קוק, סיפר ר' יהושע הרשקוביץ, יו"ר המועצה הדתית ברמת הגולן, ששמע מהרב אברהם דוב אוירבך אב"ד טבריה, שאביו, הרב שלמה זלמן אוירבך אמר על הרב קוק ש"ידע את הזוהר מילה במילה". עוד סיפר: "בשבת פרשת כי תבוא, האריך הרב בדרשת סעודה שלישית. במוצאי שבת לאחר ההבדלה בא אחד (הלמדנים החריפים) ב'טרוניה' אל הרב, מה החידוש בדרשתו, הלא כך דרש כבר לפני שנתיים, ובכלל דבריו הם דברי ה'ליקוטי תורה' (של האדמו"ר הזקן מחב"ד, שספרו היה מונח תדיר על שולחן מרן הרב).

"הרב חזר על דברי ה'ליקוטי תורה' מילה במילה, אח"כ חזר על דרשתו מלפני שנתיים ועל דרשתו האחרונה, ושאל האם הדרשות הן אותו דבר?".

עוד סיפר כי אביו, הרב אוירבך, "אמר על הרב קוק שהיה היחיד שידע ללמוד את חכמת הקבלה ואת חכמת ההגדה לעומקה של הלכה".

צער על חסרון ההכרה בגדלותו של הרב קוק
גם הרב משה צבי נריה כתב בליקוטי הראי"ה חלק ג' (עמודים 97-104) על יחסו של הרב אוירבך לרב קוק.

"בהזדמנויות שונות הביע הגרש"ז ז"ל את צערו על שהציבור החרדי אינו מתייחס כראוי לשמו ולזכרו של הרב, והדור הצעיר שבישיבות אינו יודע כלל על גדולתו. כיוצא בזה הצטער גם על אלה שנתפסו לצד הרעיוני-הגותי של הרב, והסיחו דעתם מצדו הרבני התורני, מהיותו גאון מיוחד ופוסק מובהק, וכן מיראת השמים המופלגת שלו" (ע' 98). דברים אלו אמר בקיצור גם הרב מרדכי אוירבך.

עוד סיפר הרב נריה, כי בשיחה האחרונה שהיתה לו עם הרב אוירבך דיברו על הרב איסר זלמן מלצר, שבכמה מקומות כינה את הרב קוק 'שר התורה'. הוסיף הרב אוירבך בהתרגשות: "רבי איסר זלמן איז דאך גיווען דעם רב'ס אחסיד" (הגרא"ז הלא היה חסיד של הרב). (שם ע' 104).

אין בידי ידיעה ברורה האם כך היה תמיד, אבל ישנן מספר עדויות שהרב אוירבך אמר סתם "הרב" כשהתכוון למרן הרב קוק זצ"ל.

עוד חמש עדויות
שמעתי עדות אישית מקרוב משפחתי, ששמע בעצמו מהרב אוירבך זצ"ל שאמר: "אני מפחד מיום הדין על שלא מחיתי על ביזוי כבוד הרב (קוק) זצ"ל." ואח"כ הוסיף דוגמא: "היה מקרה מסוים שהתפרסמה חוברת (השמצות) כנגדו, והכרתי את העניין וידעתי שזה לא היה נכון, אבל לא מחיתי... ". אח"כ הוסיף שאין לו כוח לזה.

בהקשר לזה יש להוסיף: הרב זקש ראש ישיבת בית זבול סיפר, כי פעם פגש את הרב חיים קרויזווירט זצ"ל (שימש ברבנות בבלגיה, והיה אחד מגאוני הדור) בצאתו מביתו של הרב אוירבך, וסיפר לו הרב קרויזווירט כי הוא משתומם למשמע דברי ההערכה המופלגים שאמר הרב אוירבך על הרב קוק, והוסיף כי לא הכיר עד כה את גדולתו של הרב קוק זצ"ל.

הרב יהודה שביב הוסיף כי בחוברת 'סיני', כרך מ"ז אלול תש"כ, שהוקדשה לזכרו של מרן הרב זצ"ל במלאות עשרים וחמש שנה להסתלקותו, מובאים שמונה מאמרים, מרבנים גדולים, וביניהם הרצי"ה, הרב גרשוני, הרב ראובן כץ מפתח תקווה, וגם הגאון הרב שלמה זלמן אוירבך כתב מאמר בעניין "תנאי שלא נעשה כמשפט התנאים". ובפתח מאמרו כתב: "לזכר נשמת רבנו הגדול מרא דארעא קדישא, מרן הגאון מוהרא"י הכהן קוק זצ"ל, למלאת כ"ה שנה לפטירתו".

עוד הגיעה אלי ידיעה נאמנה מכמה אנשים, שסתם "הרב" בפי הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל היה מרן הרב קוק זצ"ל.

עוד העיד אדם נכבד מאוד, ששמע מפי הרב חיים שלום פרוש, מזכיר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, שהרב אוירבך שוחח עמו על גדולתו של מרן הרב קוק זצ"ל, ואח"כ אמר לו שלצערו בעקבות השפעת בעלי המחלוקת הקנאים אינו יכול לדבר כך עם הצעירים. וכך סיפר לו עוד תלמיד חכם ששמע דברים אלו במו אוזניו מהרב אוירבך (אמנם ריככתי מעט את הדברים כדי שלא לאפושי פלוגתא).

מרן הרב קוק ערך את חופתם של הרב אורבך והרב אלישיב
אציין את יחסיהם של כמה מגדולי התורה לרב קוק. כבר כתבתי שכשהיה הרב הגאון שלמה זלמן אורבך זצ"ל אומר "הרב" סתם, התכוון לרב קוק. בנוסף לכך הרב קוק ערך את חופתו, וגם את חופתו של הפוסק הגדול הרב הגאון אלישיב שליט"א.

וכן שמעתי מתלמיד חכם חשוב , מיוצאי "מרכז הרב", שפעם נכנס אצל הרב אלישיב בשאלה. ותוך דבריו השתבח הרב אלישיב בכך שהרב קוק ערך את חופתו.

הרב ולדנברג על מרן הרב קוק זצ"ל
עוד סיפר לי הרב ראם הכהן ראש הישיבה ורב הישוב עותניאל, כי פעם נכנס אצל הפוסק החשוב הרב הגאון אליעזר ולדנברג שליט"א, בעל השו"ת המפורסם "ציץ אליעזר", לשאול ממנו בדברי תורה. בתוך הדברים חזר הרב וולדנברג ואמר כמה פעמים "הרב אמר" כך, ו"הרב אמר" כך. שאלו: "מי הוא הרב"? השיב: "אתה לא יודע? זה הרב קוק!"

והוסיף לספר שאחר פטירת מרן ה"חפץ חיים", בא מרן הרב קוק זצ"ל להספידו במאה שערים, והיו קנאים שהפריעו לו לדבר. אמר הרב אז בסערת רוח: "מקובלנו מהאר"י הקדוש, שישנם שני צינורות מן השמיים, צינור אחד של תורה וצינור שני של כבוד התורה (ושניהם תלויים זה בזה). במקום שאין כבוד תורה גם תורה אין". כשהרב ולדנבדרג סיפר זאת, היה שרוי בעצמו בסערת רגשות.

-------------------------
פורסם גם במדור "רביבים" בעיתון "בשבע".

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il