בית המדרש

  • מדורים
  • שו"ת "במראה הבזק"
לחץ להקדשת שיעור זה

הכנת תכניות אדריכליות ל"בית-כנסת" קראי

undefined

רבנים שונים

תשע"ג
6 דק' קריאה
תל אביב, ישראל Tel Aviv, Israel
שבט תשס"א


שאלה
אני מכהן כרב קהילה בתל-אביב, פנה אליי אדריכל שנתבקש להכין תכנית בנין עבור בית כנסת לקהילה קראית.
האדריכל פנה אליי בשאלה אם זה מותר על-פי ההלכה.
הוא ביקש לקחת בחשבון שמצב הבניה בארץ כרגע בשפל והשוק קשה מאוד והוא זקוק לעבודה זו לפרנסתו ממש. אבל כמובן שהוא יעשה זאת רק אם מותר על-פי ההלכה.

תשובה
מותר לאדריכל1 אפי' בארץ-ישראל2 לקבל על עצמו הכנת תכנית לבנין בית-כנסת לקראים3.

____________

1 בשו"ת "אגרות-משה" (יו"ד ח"א סי' סח) נשאל "בעניין שרטוט על נייר אופן בניין בית תיפלה" (כנסיה של נוצרים), וכתב שיש להתיר מעיקר הדין, אך רצוי להמנע מזה אם לא מפני דרכי שלום או פרנסה. ואולם "לעשות אופן בנין רעפארם טמפלען ליכא שום איסור, ואין צורך אף להחמיר".
2 אמנם דברי האג"מ נאמרו בחו"ל, שם המתחרים הינם ברובם גויים, ויתכן שבארץ, שכל המתחרים הינם יהודיים, יש מקום לדון, אם עובר בזה על לפני עוור או נחשב בשל כך למסייע לעוברי עבירה.
בגמ' ע"ז (ו ע"ב) מצינו: "מנין שלא יושיט כוס יין לנזיר, ואבר מן החי לבן נח, תלמוד לומר 'ולפני עיוור [להלן לפנ"ע] לא תתן מכשול'... הכא במאי עסקינן, דקאי בתרי עברי דנהרא", ומפרש רש"י תרי עברי דנהרא: "דאי לא יהיב ליה, לא מצי שקל".
כאשר מדובר בחד עברא דנהרא, כתבו התוס' (שבת ג ע"א) ור"ן (ע"ז, שם), כי אמנם אין איסור לפנ"ע, ואולם מדרבנן קיים איסור "מסייע ידי עוברי עבירה". אך התוס' בע"ז כתבו, "ולפי-זה אסור להושיט למומרים דבר איסור... ומיירי במקום שלא יוכלו ליקח", משמע שבחד עברי דנהרא אין שום איסור [סתירה כנ"ל קיימת לכאורה גם בין דברי הרא"ש בשבת לדבריו בע"ז].
אכן הרמ"א (יו"ד סי' קנא ס"ס א) כתב: "י"א הא דאסור למכור להם... היינו דווקא אם אין להם אחרים, ויש מחמירין, ונהגו להקל". ניתן להבין, כי הרמ"א הבין שקיימת מחלוקת בשאלה, אם ישנו איסור לסייע, והוא פסק לקולא. אחרונים רבים יישבו את הסתירה שבדברי התוס' והרא"ש, ואת דברי הרמ"א יש להבין על-פי תירוציהם.
נבחן ראשית כול, אם האיסור שבכאן הוא איסור "מסייע" או איסור לפנ"ע.
והרי המקרים שבהם דנו פוסקים, אם הם תרי עברי דנהרא או חד עברי דנהרא, הרלוונטים לענייננו:
כאשר לאדם העומד לעבור על האיסור אין הנחוץ לזה משל עצמו, אבל הוא יכול לקנות אותו במקום אחר.
כאשר כל המוכרים בכוח הינם ישראלים.
כאשר המוכר מציע תנאים מיוחדים.
כתב הרמ"א (שו"ע יו"ד סי' קנא ס"א): "אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר". דהיינו, לדעתו גם כאשר לעובר על האיסור אין משל עצמו, אך הוא יכול לקנות, המקרה מוגדר כחד עברי דנהרא. הגר"א (שם) חולק עליו. לדעתו חד עברי דנהרא, הינו רק כאשר יש לאדם משל עצמו, ולא כאשר הוא יכול לקנות במקום אחר.
ואולם גדולי האחרונים נקטו לדינא כרמ"א, עיין "יביע אומר" (ח"ב או"ח סי' טו אות י) שהאריך בזה, והביא רבים מן הראשונים והאחרונים המקילים כרמ"א, וגם בעל "אגרות משה" (יו"ד ח"א סי' עב) נקט כדעת הרמ"א, בפשטות.
כאשר כל מי שניתן לקנות ממנו הינו ישראל, נחלקו אחרונים.
שאלה זו העלה ה"משנה למלך" (פ"ד מהל' מלוה ולוה, ה"ד) וז"ל: "כתב הרב פני-משה ח"ב סי' קה, דהיכא דהלוה הוה חזי דהמלוה הוי מוזיף בריבית הני דמים גופייהו לאיניש אחרינא, ליכא משום ולפנ"ע... ותימה, דלא דמי כלל לנזיר, דשאני התם, דהאיסור דלפני עוור לא היה נעשה".
לפי ה"משנה למלך", בארץ שכל האדריכלים העשויים לקבל עבודה זו הינם יהודים הרי שיש לפנ"ע דאורייתא. ובזה שונים הדברים מן המקרה של ה"אגרות משה". עיין ב"חכמת אדם" (כלל קט סי' ב) שהביא את דברי ה"משנה למלך" להלכה.
אולם יש לסייג הדברים, משום ש"כתב סופר" (יו"ד סי' פג) דחה את דברי ה"משנה למלך" הללו (דחה את ראיותיו מן הגמרא, ואכמ"ל), ומסברא כתב: "אין חילוק בין ימצא לקנות מנכרי או מישראל... כיוון שבלאו הכי יקנה ויעשה איסור". וב"חלקת יעקב" השוה בין דברי ה"משנה למלך" לדברי "כתב סופר". לדעתו סברת ה"משנה למלך" הינה שכאשר המוכר הפוטנציאלי הנוסף גם הוא ישראל, הרי יתכן שהאיסור לא ייעשה בסופו של דבר, ולכן יש כאן למעשה תרי עברי דנהרא. אולם אם האיסור בוודאי ייעשה, מכיוון שהמוכרים האחרים אינם חוששים כלל לאיסור, הרי שגם לדעת ה"משנה למלך" מדובר בחד עברי דנהרא.
כתב ה"חוות יאיר" (סי' קפה): "אם המוכר נתן לפני הקונה תנאים מיוחדים [נוחות מחיר או איכות], הרי שזה נחשב לתרי עברי דנהרא".
בנדון דידן ראינו, כי האחרונים לא חששו לדעת הגר"א, וכי גם לדעת ה"משנה למלך" אמנם המוכרים האחרים הינם ישראלים, אך הם אינם חוששים לאיסור לפנ"ע, כך שהאיסור ייעשה ממילא, ועדיין יש לחוש לדעת ה"חוות יאיר", אם כי בעסקה כל כך מסובכת, מורכבת ומלאת פרטים, קשה להגדיר, מה זה "תנאים מיוחדים". בוודאי יימצא בשוק מישהו שיתן בתנאים דומים.
והרי תירוצי האחרונים ביישוב דברי התוס' והרא"ש:
* הש"ך (שם ס"ק ו): בישראל קיים איסור מסייע מה שאינו כן במומר. אחרונים בגמ' שם ועוד, תמהו "שהרי ישראל, אע"פ שחטא, ישראל הוא", ועל-כן חלים עליו כל האיסורים. ואכן, אחרונים רבים נחלקו עליו על הש"ך וסוברים שגם במומר שייך איסור מסייע, ראה "חוות יאיר" (סי' קפה), "כתב סופר" (יו"ד סי' פג) ועוד.
אולם אחרונים אחרים הסבירו את הש"ך, בסגנונות שונים, שהצד השוה שבהם הוא, כי כאשר אין סיכוי שהנכשל יפרוש מן האיסור, לא קיים איסור מסייע, עיין "טורי אבן" (חגיגה יג), "דגול מרבבה" (שם), "יביע אומר" (או"ח סי' טו), "אגרות משה" (אהע"ז סי' סב). מסיבה זו אין צריך לדון בהגדרתם של העוברים כמומרים או כתינוקות שנשבו, שכן בין כך ובין כך לא יפרשו מן האיסור [עיין ב"אגרות משה" הנ"ל].
תירוץ נוסף לסתירה בדברי התוס' והרא"ש מצינו בדברי הנצי"ב ("משיב דבר" ח"ב סי' לד), וב"כתב-סופר" (יו"ד סי' פג).
* רש"י בגיטין (סא ע"א ד"ה וכולן לא אמרו) כתב - "שהתירו להשאילם כלים ולסייעם שלא בשעת העבירה עצמה אלא מפני דרכי שלום". על-פי זה תירצו את הסתירה בדברי התוס' והרא"ש: יש לחלק בין מסייע שלא בשעת העבירה - שמותר, לבין מסייע בשעת העבירה - שאסור. ואולם רש"י הוסיף (שם) שמותר שלא בשעת העבירה דווקא מפני דרכי שלום!
* כתב סופר - יש לחלק בין מסייע שיש בו ממש - שאז אסור אפי' שלא בשעת העבירה, לבין מסייע שאין בו ממש - שאז מותר שלא בשעת העבירה.
* נצי"ב - אכן ישנה מחלוקת בין רש"י ותוספות. לתוס' - שלא בשעת העבירה מותר לגמרי, גם אם אין חשש של דרכי שלום. לפי"ז קשה, מדוע במשנה בגיטין (סא ע"א) התירו השאלת כלי לחשוד על השביעית רק מפני דרכי שלום?
לדעת התוס' - המקרה בגיטין הוא תרי עברי דנהרא, ולפי"ז דרכי שלום הן גורם מתיר אפי' לפנ"ע גמור ולא רק מסייע [לכל הפחות שלא בשעת העבירה].
לדעת התוס' מדובר בסיוע בשעת העבירה ולכן דווקא בשל דרכי שלום מותר.
הנצי"ב מחדש חידוש נוסף - לדעתו, כאשר יש היתר של דרכי שלום, יש להתיר גם לצורך פרנסה.
אמנם ע"פ דברי "כתב סופר" יש מקום לחלק בין אדריכל, אשר הוא מסייע שאין בו ממש, על-פי הגדרת "אגרות משה" הנ"ל (יו"ד ח"א סי' סא) לבין העוסק בבניין בפועל.
לסיכום – מתוך הנחה שהמדובר באיסור מסייע (בניגוד ל"משנה למלך" או ע"פ דברי האחרונים המסייגים את דעתו) יש להתיר:
1. אין איסור מסייע במומר או באדם שידוע שלא יפרוש מן המעשה האסור.
2. מדובר במסייע שלא בשעת העבירה, סיוע המותר לכולי עלמא כאשר המעשה הוא לצורך פרנסה או משום דרכי שלום, ומדובר בסיוע שאין בו ממש שלא בשעת העבירה. עיין בספר "מלומדי מלחמה" (סי' ד) לרה"ג הרב נחום רבינוביץ על-פי רבנו חננאל ורוב הראשונים, אפי' בחד עברי דנהרא כל זמן שאינו כופה אותו - אסור מדאורייתא מצד לפני עור. אלא שגם הוא התיר במקרה של דרכי שלום.
3 יש מקום לדון, אם ישנו כאן איסור כלשהו, אנו דנים באיסור "מסייע", כיוון שיצאנו מנקודת הנחה, כי בניין ביכנ"ס חדש מהווה תנופה להפצת תורתם, ולפעילויות אשר בוודאי יש בהן משום איסור וכפירה; אך הבניין עצמו אינו חלק מהאיסור וכדברי האג"מ כל מטרתו היא נוחות המתפללים ולא עצם האיסור, הבניין חיצוני לאיסור.
יש לעיין האם בכעין זה שייך איסור מסייע כלל.
עיין "משנת יוסף" (שביעית פ"ה מ"ו) שכתב סברא כעין זו, מדוע כלי המיוחד לאיסור ולהיתר מותר להשאילו לחשוד על השביעית. והביא אחרונים רבים שתירצו שהאיסור הוא "לפנ"ע לא תתן מכשול", אולם דבר אשר אינו מכשול שכן ניתן לעשות בו גם מעשה היתר, אינו מכשול וגם אם בסופו של דבר האדם יכשל בו, אין זה בסיבת המכשיל.
אמנם גם בדבר שהוא משמש "לאיסור ולהיתר" קיים איסור מסייע דרבנן, וזה דוקא כשהאדם עושה את האיסור בחפץ עצמו, (כמו במשנה שביעית מוכר מגל-יד, שאמנם אינו חפצא של "מכשול", אבל בסופו של דבר האיסור יעשה במגל עצמו, ולכן לולא היו שיקולים נוספים – דרכי שלום, כדי חייו של ע"ה, היה איסור מסייע).
אולם כאשר האיסור "חיצוני" לחפץ אותו נותנים לעובר העבירה מנלן לאסור.
נמצא שיש שלוש רמות:
1. מכשול - כגון אבר מן החי לבן נח.
2. דבר אשר אינו מכשול, אולם יתכן שהאדם יעבור בו איסור, מגל-יד בשביעית וכו'. אסור עקרונית מדרבנן.
3. כגון המקרה דנן - בניין אשר הוא לנוחות ולא לעצם האיסור.
סברא כעין זו מצינו גם במכתבו של הגרש"ז אוירבך בספר "לפני עור" עמ' קפז. עיין עוד בנושא זה בתשובה כב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il