בית המדרש

  • מסכת ברכות
לחץ להקדשת שיעור זה

פרק ז - שלושה שאכלו

undefined

הרב אחיקם קשת

תשע"ג
5 דק' קריאה
זימון בשניים או בשלושה - תלוי בדיני ממונות בבלי מה.‏ • פ"ז ה"א [נא.]‏
רבי אבא בשם רב חונא רבי זעירא בשם אבא בר ירמיה: שלשה חובה, שנים רשות. אמרה דבי זעירא קומי (לפני) רבי יסא. אמר ליה: אני אין לי אלא משנה - שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. רבנן דהכא בדעתון ורבנן דהתם בדעתון: שמואל אמר שנים שדנו דינן דין אלא שהוא נקרא בית דין חצוף, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש תרויהון אמרין אפילו שנים שדנו אין דינן דין.
מה. מובאת המחלוקת על זימון בשניים, ובסנהדרין ג. דנים על שניים שדנו, אך לא תולים את סוגיות אלו זו בזו 1 .
ענייה לזימון כאשר לא אכל בבלי מה:‏
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ח ה"ח [סא:], ועיין מה שכתבנו שם.
אמן אחר ברכת עצמו בבלי מה:‏
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ה ה"ד [מ:], ועיין מה שכתבנו שם.
אמן חטופה קטופה ויתומה בבלי מז.‏
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ח ה"ח [סא:], ועיין מה שכתבנו שם.
לדעת חכמים מותר לאדם לשחרר את עבדו בבלי מז:‏
הירושלמי דן בזה ביבמות פי"א ה"ו [סד.], ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת במצוה הבאה בעבירה בבלי מז:‏
הירושלמי דן בזה בשבת פי"ג ה"ג [עב:], ועיין מה שכתבנו שם.
אכלו בנפרד ונתערבו, דימוי סוגיות שונות בבלי נ.‏ • פ"ז ה"א [נא:]‏
רב חונא אמר: שלשה שאכלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונתערבו מזמנין. רב חסדא אמר: והן שבאו משלש חבורות. על דעתיה דרבי זירא וחבורתיה והן שאכלו שלשה כאחת. רבי יונה על הדא דרב חונא, הטביל שלשה איזובות (לצורך פרה אדומה) זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונתערבו (לקח אחד מכל אגודה וצירף מהם אגודה אחת) - מזה בהן, רב חסדא אמר והן שבאו משלש חבילות, על דעתיה דרבי זעירא וחבורתה והוא שהטביל שלשתן כאחת (כשיטתם בעניין זימון). אין תימר אין למידין אזוב מברכה (אם תקשה איך אפשר לדמות דיני אזוב לדיני זימון) - ואנן חזינן רבנן קיימין בסוכה וילפין מטיט הנרוק (מדמים דיני שינה בסוכה לדיני טבילה בטיט רך).
גם כן דנו בשלושה שאכלו בנפרד ונתערבו, ודימו זאת למיטה שנתחלקה (וכן דימוי סוכה לטיט הנרוק נמצא גם בבבלי - סוכה יט:). אך בבבלי אין את ההדגשה שאפשר לדמות סוגיות בנושאים שונים 2 .
האוכל דמאי, אי בעי מפקר לנכסיה - אינו בירושלמי בבלי מז.‏ • פ"ז ה"א [נג.]‏
אכל דמאי וכו' - בשעה שגזרו על הדמאי רוב עמי הארץ היו מכניסין לבתיהן.
הטעם הוא מיגו שיכול להפקיר את נכסיו ולהיות עני ולאכול דמאי. טעם זה, שנמצא בבבלי במקומות רבים נוספים, לא הובא בירושלמי בשום מקום. והיפה עיניים הוסיף שלירושלמי מזמנים עליו אע"פ שלכתחילה אסור לאכול דמאי.
מחלוקת האם כותי כגוי או כישראל בבלי מז:‏ • פ"ז ה"א [נג.]‏
כמן דמר (כמאן דאמר) כותי כגוי דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כותי כישראל לכל דבר.
נידה נו: הלשון היא האם גרי אריות הן או גרי אמת הן.
גירסא הפוכה במחלוקת האם חוזרים בכזית או בכביצה בבלי מט:‏ • פ"ז ה"ב [נג.]‏
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ג ה"ח [כד:], ועיין מה שכתבנו שם.
דעה שקטן צריך לדעת בטיב ברכה בבלי מח.‏ • פ"ז ה"ב [נג:]‏
מאימתי עושין אותו (את הקטן) סניף? רבי אבינא אמר איתפלגון רב חונא ורב יהודה תרויהון בשם שמואל: חד אמר כדי שיהא יודע טיב ברכה, וחרנה (והאחר) אמר שיהא יודע למי הוא מברך.
פשוט שצריך לדעת למי מברך.
המעשה עם שמעון בן שטח וינאי בבלי מח.‏ • פ"ז ה"ב [נג:]‏
שלש מאות נזירין עלו בימי רבי שמעון בן שטח, מאה וחמשים מצא להן פתח ומאה וחמשים לא מצא להן פתח. אתא גבי ינאי מלכא, אמר ליה: אית הכא תלת מאה נזירין, בעיין תשע מאה קרבנין, אלא יהב את פלגא מן דידך ואנא פלגא מן דידי. שלח ליה ארבע מאה וחמשין. אזל לישנא בישא ומר ליה לא יהב מן דידיה כלום (ונאמר לינאי ששמעון בן שטח לא נתן מעצמו כלום, שלמאה חמישים הנזירים הללו מצא פתח ופטורים מקרבנות). שמע ינאי מלכא וכעס. דחל (פחד) שמעון בן שטח וערק. בתר יומין (לאחר זמן) סלקון בני נש רברבין מן מלכותא דפרס גבי ינאי מלכא, מן דיתבין אכלין, אמרין ליה נהירין (זוכרים) אנן דהוה אית הכא חד גבר סב (שמעון בן שטח) והוה אמר קומין מילין (דברי) דחכמה. תני לון עובדא (סיפר להם ינאי המלך מדוע ברח). אמרין ליה (שיחזיר אותו), שלח ואייתיתיה. שלח ויהב ליה מילא, ואתא ויתיב ליה בין מלכא למלכתא. אמר ליה (ינאי): למה אפליית (שיקרת) בי? אמר ליה: לא אפליית בך, את ממונך ואנא מן אורייתי (אתה הבאת קרבנות מממונך ואני מתורתי, שמצאתי להם פתח), דכתיב כי בצל החכמה בצל הכסף. אמר ליה ולמה ערקת? אמר ליה: שמעית דמרי כעס עלי, ובעית מקיימה הדין קרייא (פסוק זה) חבי כמעט רגע עד יעבר זעם. וקרא עלוי ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה. אמר ליה: ולמה יתבת בין מלכא למלכתא? אמר ליה: בסיפרא דבן סירא כתיב סלסליה ותרוממך ובין נגידים תושיבך. אמר: הבו ליה כסא דליבריך. נסב כסא ומר נברך על המזון שאכל ינאי וחביריו. אמר ליה: עד כדון את בקשיותך? אמר ליה ומה נאמר, על המזון שלא אכלנו? אמר הבון ליה דליכול, יהבו ליה ואכל ומר (ואמר) נברך על המזון שאכלנו.
גם כן מובא המעשה, אך יותר בקיצור, ולא מוזכר המעשה בנזירים 3 .
מחלוקת האם מי שלא אכל דגן מצטרף לזימון בבלי מח.‏ • פ"ז ה"ב [נד.]‏
היסב ואכל עמהן אף על פי שלא אכל כזית דגן מזמנין דברי חכמים. רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן: לעולם אין מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן.
אינה מחלוקת, אלא מי שלא אכל דגן מצטרף אך לא מוציא את הרבים ידי חובתן.
אין מלכות נוגעת בחברתה - אינו בירושלמי בבלי מח:‏
עיין מה שכתבנו ביומא פ"ג ה"ט [כ.].
נקדנין הוא לשון גנאי בבלי נ.‏ • פ"ז ה"ג [נד:]‏
והנוקדנין תופסין אותו על כך (הקפדנים מדקדקים בלשון הזימון בין "נברך" ל"ברכו"). ובאיש (היה רע) לרבי זעירא בגין דצווח (קרא) רבי יעקב בר אחא לרבי חייא בר בבא "נוקדנא".
גם כן נקט את הלשון נקדנין, אך לא ברור אם היא לשון שבח או גנאי. והיפה עיניים הוכיח מהירושלמי כאן שהיא לשון גנאי.
נוסח ברכת מוסף של ראש חודש בבלי מט.‏
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ט ה"ב [סה.], ועיין מה שכתבנו שם.
מקור לעשרה מ"בני ישראל" בבלי מט:‏ • פ"ז ה"ג [נה.]‏
הירושלמי כאן הובא גם במגילה פ"ד ה"ד [ל:], ועיין מה שכתבנו שם.
שכח "רצה" יאמר "אשר נתן שבתות למנוחה" בבלי מט.‏ • פ"ז ה"ד [נה:]‏
שכח ולא הזכיר של שבת - אומר "אשר נתן מנוחה לעמו ישראל".
הובא גם לגבי יו"ט וראש חודש, ובשבת ויו"ט הוסיף שגם חותם, ובראש חודש הסתפק האם חותם. אמנם היפה עיניים הביא גירסא בירושלמי שחותם בין בשבת בין ביו"ט ובין בראש חודש.
הכניס אוכל לפיו ולא בירך בבלי נ:‏
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ו ה"א [מד:], ועיין מה שכתבנו שם.
השטן מרקד - אינו בירושלמי בבלי נא.‏
עיין מה שכתבנו בברכות פ"ה ה"א [לח.].
אכל יושב - מיסב ומברך בבלי נא:‏ • פ"ז ה"ה [נו.]‏
אכל מהלך - עומד ומברך, אכל עומד - יושב ומברך, אכל יושב - מיסב ומברך.
הדין הפוך: אכל מיסב - יושב ומברך. ומראה הפנים דן בזה, אמנם יפה עיניים הגיה את הירושלמי כגירסא שבבבלי.
עיטוף בברכת המזון בבלי נא.‏ • פ"ז ה"ה [נו:]‏
אכל, מיסב מתעטף ומברך. אם עשה כן הרי הוא כמלאכי השרת, מה טעמא בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו.
הוזכר דין עיטוף, אך לא הובא שהוא כמלאכי השרת 4 .




^ 1.דרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סד‎.
^ 2.דרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סד‎.
^ 3.כדרך הירושלמי להאריך יותר במעשים מאשר הבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לד‎.
^ 4.כדרך הירושלמי להביא טעם אגדתי, והבבלי ממעט בטעמים כאלה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לג‎.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il