ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קדושת ארץ ישראל וירושלים לעתיד לבוא | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא בבא בתרא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ג

קדושת ארץ ישראל וירושלים לעתיד לבוא

בבא בתרא קכב ע"א



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

מראי מקומות: דף קכב ע"א "עתידה א"י" וכו' - רשב"ם ד"ה ועוד תניא, ותוס' ד"ה ואודך; דףקכ"ב ע"ב "כלב כדכתיב" וכו' - רשב"ם, רבינו גרשום, חידושי הר"ן ויד רמה שם; דף כ"ד ע"ב "אין עושין שדה מגרש" וכו'; מכות דף י"ג ע"א "מעלים היו שכר ללויים" וכו'; מעשר שני פרק ה' משנה י"ד, וירושלמי שם; ספרי זותא על הפסוק: "ערי מקלט תהינה"; מניין המצוות לרמב"ם, מצוה י"ט; רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק י"ג הלכה ד'.

"תניא: עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים, שבתחלה לא נתחלקה אלא לשנים עשר שבטים" וכו'. בדברי ברייתא אלו נחלקו הרשב"ם והר"ן. הרשב"ם כתב: "שתתחלק לעתיד לבא לי"ג שבטים כלומר לי"ג חלקים שווין ולקמן מפרש מאי ניהו אותו חלק דטפי התם, דאי משום לוי דנקיט נחלה כשאר שבטים כדכתיב התם: 'שער לוי אחד', הא מנשה ואפרים נמי לא יטלו אלא חלק אחד כדכתיב התם: 'שער יוסף אחד', נמצאו י"ב שבטים נוטלין י"ב חלקים, והי"ג לנשיא כדלקמן", ואם כן לדעת הרשב"ם לעתיד לבוא יטול גם שבט לוי חלק בארץ ישראל, ואילו מנשה ואפרים לא יטלו אלא חלק אחד. והשיג עליו הר"ן וכתב: "ותמהתי עליו שהרי מקראות מפורשין הן שלא כדבריו ז"ל שהרי כת' בסוף ספר יחזקאל: 'כה אמר ה' אלי"ם גה גבול אשר תתנחלו את הארץ לשני עשר שבטי ישראל יוסף חבלים' כלומר שיטול יוסף שני חלקים... וכן מה שכתב ששבט לוי יטול חלק בארץ אף זה אינו, שהרי מפורש בפרשה שלא יטול חלק בארץ אלא שיהיו לו ערים לשבת בהן והוא מכלל התרומה אשר ירימו חמשה ועשרים אלף רחב וארך שמכללה בית המקדש ומקום לשבת לכהנים וללויים וכל זה מפורש בפרשה, ואע"פ שכתוב: 'שער לוי אחד' 'שער יוסף אחד' זה אינו ענין לנחלתן בארץ ישראל אלא לומר שיהו בירושלים י"ב שערים כנגד י"ב שבטים, שאע"פ שיוסף נמנה בכל מקום שני שבטים היינו לענין נחלה אבל לענין שאר דברים אינו אלא שבט אחד, ושבט לוי נמי אע"פ שלא נטל חלק בארץ נמנה הוא במנין השבטים וראוי הוא שיהא לו זכרון בירושלים כשאר השבטים" וכו', ואם כן לדעת הר"ן שבט לוי לא יטול חלק לעתיד לבוא, ואילו מנשה ואפרים יטלו שני חלקים, והפסוקים שהביא מהם הרשב"ם ראיה לדבריו אינם עוסקים בחלוקת נחלת ארץ ישראל, אלא בקביעת שערי ירושלים לזכרון השבטים. ונראה להסביר שלדעת הרשב"ם השיעור הקטן של ערי הלויים הכתוב בתורה של אלפיים אמה אינו יכול להיות מוגדר כ"נחלה", ורק השיעור הגדול, המוזכר בספר יחזקאל, יכול להיות מוגדר כ"נחלה", ואילו לדעת הר"ן השיעור הגדול, המוזכר בספר יחזקאל, אינו אלא הרחבה של ערי הלויים המוזכרות בתורה, ואם ערי הלויים המוזכרות בתורה אינן יכולות להיות מוגדרות כ"נחלה", הרי גם השיעור הגדול, המוזכר בספר יחזקאל, אינו יכול להיות מוגד כ"נחלה".

והנה, הגמרא לעיל כותבת, שבערי ישראל "עושין שדה מגרש ומגרש שדה", ואילו כאשר הרמב"ם מביא את הדין הזה הוא כותב ש"אין עושין בערי הלוים עיר מגרש ולא מגרש עיר ולא מגרש שדה ולא שדה מגרש שנאמר: 'שדה מגרש עריהם לא ימכר', ומפי השמועה למדו שזה שנאמר: 'לא ימכר' - לא ישונה, אלא השדה והמגרש והעיר כל אחד משלושתן כמות שהוא לעולם, וכן בשאר ערי ישראל". ולכאורה לא מובן מנין הוא לומד ש"כן בשאר ערי ישראל"? הרי הלאו שהוא מסתמך עליו אינו עוסק אלא בערי הלויים ולא בערי ישראל. ועוד הקשה ה"מנחת חינוך" (במצוה שמב) שאם "אין עושין מגרש עיר" לא מובן כיצד הגמרא בשבועות (בדף יד ע"א) אומרת שמוסיפים על העיר ועל העזרות? ונראה להסביר שכוונת הדין של "אין עושין" היא שאסור להפוך את המגרש לעיר ולגרום לכך שלא יהיה לעיר מגרש, אולם גם לאחר ש"אין עושין מגרש עיר" מותר עדיין להרחיב את העיר וליצור סביבה מגרש חדש, אלא שבזה יהיה הבדל בין ערי ישראל לערי הלויים. בערי ישראל ניתן להרחיב את הערים מכיוון שהשטח הנמצא בסביבות העיר שייך לשבט שהעיר שייכת לו, אולם את ערי הלויים אי אפשר להרחיב מכיוון שהשטח שנמצא סביבות ערי הלויים אינו שייך ללויים אלא לשבטים שנתנו להם את הערים, ולפי זה מובן שיש הבדל בין ערי הלויים ובין ערי ישראל, ולכן לגבי ערי הלויים כותב הרמב"ם ש"השדה והמגרש והעיר כל אחד משלושתן כמות שהוא לעולם", ואילו לגבי ערי ישראל אין הוא כותב שחלוקה הזאת היא "לעולם". אולם גם לגבי ערי הלויים מודה הרמב"ם שלעתיד לבוא יוכלו הלויים להרחיב את עריהם, וזאת מכיוון שלעתיד לבוא יהיה שייך גם השטח שסביבות ערי הלויים ללויים. ולפי זה מובן שניתן להוסיף על העיר ועל העזרות גם אם "אין עושין מגרש עיר" אם עושים סביבות ירושלים מגרש חדש, ורק את ערי הלויים אי אפשר להרחיב מכיוון שהשטח שלהן הוא מצומצם. הצמצום של ערי המקלט הוא הגורם לכך שאי אפשר יהיה להרחיבן, והוא הגורם גם לכך שהן לא תוגדרנה כ"נחלה" לשיטת הרשב"ם. ואילו לדעת הר"ן אין זו הסיבה לכך שהן לא תוגדרנה כ"נחלה", שהרי שבט לוי היה הקטן מבין השבטים והוא היה צריך לקבל גם נחלה בהתאם לגודלו, אלא הסיבה לכך שערי הלויים אינן מוגדרות כ"נחלה" היא היותן נפרדות האחת מהשניה. בניגוד לנחלותיהן של שאר השבטים הנמצאות ביחד, הרי ערי הלויים מפוזרות על פני כל שטחי ארץ ישראל ולכן אין הן יכולות להיות מוגדרות כ"נחלה", ולפי זה מובן שגם לעתיד לבוא הן לא תוגדרנה כ"נחלה", מכיוון שגם לעתיד לבוא הן תהיינה מפוזרות, למרות שהן תוגדלנה, ולכן כותב הר"ן שאין הבדל בין ערי הלויים הכתובות בתורה ובין ערי הלויים המוזכרות בספר יחזקאל ושתיהן אינן מוגדרות כ"נחלה".

ובמשנה במכות מצינו מחלוקת נוספת לגבי ערי הלויים: "מעלים היו שכר ללוים דברי רבי יהודה, רבי מאיר אומר לא היו מעלים להן שכר". והסביר רבא: "מחלוקת בארבעים ושתים דמר סבר 'ועליהם תתנו' כי הנך לקליטה, ומר סבר 'ועליהם תתנו' כי הנך, מה הנך לכל צרכיכם אף הני נמי לכל צרכיכם, אבל בשש דברי הכל לא היו מעלים להן שכר". ולכאורה לא מובן מה הוא ההבדל בין שש הערים ובין הארבעים ושתיים עיר? מדוע לגבי הארבעים ושתיים עיר חולקים רבי יהודה ורבי מאיר ואילו לגבי ששת הערים אין ביניהם מחלוקת? ונראה להסביר שארבעים ושתיים הערים היו מלכתחילה מיועדות לשימוש הלויים, ורק מכיוון שהן שימשו את הלויים אמרה התורה שהן יקלטו גם רוצחים, ולכן מובן שניתן לומר שהן שייכות ללויים וצריך להעלות להם שכר. אולם את ששת הערים הנותרות ייעדה התורה מלכתחילה לערי מקלט, ורק מכיוון שהן שימשו ערי מקלט לכן ישבו בהן גם הלויים, ולפי זה מובן שלכולי עלמא אין צריך להעלות בהן שכר ללויים, שהרי מעיקרא הן לא היו שייכות ללויים. זהו ההבדל שבין ששת הערים הללו ובין שאר הארבעים ושתיים עיר, ולכן רק לגבי הארבעים ושתיים עיר חולקים רבי יהודה ורבי מאיר האם מעלים להם שכר או לא. וכן מצינו מחלוקת דומה במשנה במעשר שני. המשנה שם אומרת: "ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים שאין להם חלק בארץ. ר' מאיר אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ. ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש". והירושלמי שם (בהלכה ה) מסביר שמחלוקתם זו של רבי מאיר ורבי יוסי תלויה היא במחלוקת לגבי העלאת שכר. לדעת רבי מאיר ערי הלויים הן ערי מקלט ואין הן שייכות ללויים ולכן אין מעלים להם שכר וגם אין הם יכולים להתוודות וידוי מעשר שני, ואילו לדעת רבי יוסי ערי הלויים שייכות ללויים ולכן מעלים להם שכר והם יכולים גם להתוודות וידוי מעשר שני. ואם כן רואים אנו שמחלוקתם של רבי מאיר ורבי יוסי, האם ערי הלויים שייכות הן ללויים אם לאו, תלויה היא בשאלה האם היות הערים הללו ערי מקלט לרוצחים גורמת לניתוק זיקתן של הערים ללויים אם לא. ולפי זה ניתן להבין גם את מחלוקת הרשב"ם והר"ן בדרך נוספת. לדעת הרשב"ם ערי הלויים המוזכרות בתורה נקבעו בתורת ערי מקלט ולכן הופקעה זיקתם של הלויים אליהן, ואילו חלקם של הלויים המוזכר בספר יחזקאל הוא גדול בהרבה, ובו לא נאמר שהוא ישמש בתורת ערי מקלט, ולכן הוא נשאר שייך ללויים ומוגדר כ"נחלה". ואילו לדעת הר"ן גם חלקם של הלויים המוזכר בספר יחזקאל משמש בתורת ערי מקלט, וכפי שמצינו לגבי מחנה לוייה במדבר שגם הוא קלט רוצחים, כפי שאומרת הגמרא בזבחים (בדף קיז ע"א), ומכיון שכן גם הוא אינו מוגדר כ"נחלה" של הלויים. לדעת הרשב"ם מחנה הלוייה שבמדבר קלט את הרוצחים מפאת קדושתו היתרה, ולכן גם נאסר על טמאים להיכנס לתוכו, אולם לחלקם של הלויים לעתיד לבוא לא תהיה קדושה שכזאת, וטמאים יוכלו להיכנס לשם, אלא שהוא ישמש רק בתורת נכסי הלויים, ומכיוון שכן הוא גם לא יקלוט רוצחים, והוא יוכל להיות מוגדר כ"נחלה" של הלויים, ואילו לדעת הר"ן גם לעתיד לבוא יקלוט חלקם של הלויים את הרוצחים, ולכן גם לעתיד לבוא הוא לא יוגדר כ"נחלה" של הלויים.

וניתן להסביר את מחלוקתם של הרשב"ם והר"ן בדרך נוספת. את דין נתינת ערי הלויים ללויים ניתן להבין בשני אופנים. ניתן להבין שכאשר ערי הלויים ניתנו ללויים, פקעה מהן בכך זיקתם של השבטים שהן היו שייכות להם קודם לכן, אך ניתן גם להבין שהן נשארו שייכות לאותם שבטים, והלויים קיבלו רק זכות ממונית באותן ערים, ואם כן הם שותפים באותן ערים. וישנן לכך כמה נפקא מינות: הנפקא מינה הראשונה היא לגבי דין היובל שבו נאמר שאם ישנה ערבוביה בין השבטים אין היובל יכול לחול, והשאלה היא האם ערבוביה של הלויים ושל אותם השבטים באותן ערים מונעת את חלותו של דין היובל אם לאו. הנפקא מינה השניה היא לגבי דין גזל השבט בו ישנו בנוסף ללאו הרגיל של "לא תגזול" גם לאו נוסף של "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר ה' אלקיך נותן לך לרשתה", והשאלה היא האם כאשר אותו השבט גזל מהלויים את עריהם הוא עבר בכך על הלאו הזה אם לאו. וישנה עוד נפקא מינה לגבי קריעה על חורבן העיר חברון, שכן חברון היא מצד אחד עיר מערי יהודה ומצד שני היא אחת מערי המקלט שניתנו ללויים, והשאלה היא אם לאחר שהיא ניתנה ללויים היא נשארה עדיין שייכת ליהודה אם לאו, וכבר דנו בכך האחרונים הלכה למעשה. ולכאורה היה ניתן לומר שגם אם הערים עצמן אינן שייכות לשבט יהודה, מכל מקום שדותיהן שייכות לשבט יהודה, ועליהן יש לקרוע. אלא שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים. הגמרא בהמשך אומרת: "תנא 'אך בגורל' יצאו יהושוע וכלב... דכתיב: 'ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה ויורש משם את שלשה בני הענק'. חברון עיר מקלט הואי. אמר אביי: פרוורהא, דכתיב: 'ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפונה באחוזתו'". וכתב הרשב"ם: פרוורהא - כפרים ושדות שסביב להעיר חוצה למגרש", ואילו רבנו גרשום כתב: "הכפרים מסביב חברון נתן לו" ולא הזכיר את שדות העיר. לפי הרשב"ם שבט יהודה קיבל את שדות העיר ואילו לפי רבנו גרשום שבט יהודה לא קיבל את שדות העיר אלא רק את הכפרים שמסביב, ולכאורה נראה שסברתו של הרשב"ם היא שכתוב: "ויתנו לכלב את חברון", ורק אם הוא קיבל את שדות העיר ניתן לומר שהוא קיבל את "חברון", שכן העיר כוללת גם את המגרש והשדה שלה, ולא אם הוא קיבל רק את הכפרים שמסביב. אלא שעדיין צרין להבין כיצד אכן נתנו לו את שדותיה של חברון? הרי הן צריכות היו להינתן ללויים. ונראה להסביר שעוד קודם שנתנו ללויים את חברון, הרחיבו את תחומה, שכן רק לאחר שהלויים קיבלו את העיר שוב אי אפשר יותר להרחיבה מכיוון שהשטח שמסביב לעיר אינו שייך להם, אולם קודם לכן ניתן להרחיב את תחומה, ולפי זה מובן שהלויים קיבלו את השטח שהיה מיועד להם מתחילה, אלא שהם קיבלוהו בתורת עיר ומגרש ולא בתורת שדה, ואת השדה קיבל כלב. ועוד ניתן להסביר זאת על פי המשנה בסוטה. המשנה בסוטה (בדף כז ע"ב) אומרת: "בו ביום דרש ר' עקיבא: 'ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה' וכו' ומקרא אחר אמר: 'מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב', אי אפשר לומר אלף אמה שכבר נאמר אלפים אמה ואי אפשר לומר אלפים אמה שכבר נאמר אלף אמה, הא כיצד? אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום שבת. ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים" וכו'. ולפי רבי עקיבא מובן שכלב היה יכול לקבל את שדותיה של חברון, שכן הלויים היו צריכים לקבל רק את המגרש שלה ולא את שדותיה. אולם להלכה אנו פוסקים כרבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי שהלויים מקבלים גם את שדותיה של עיר הלויים, ויש צורך להבין כיצד אכן יכול היה כלב לקבל את שדותיה של חברון. ונראה להסביר שגם לפי רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אין הלויים מקבלים את שדות ערי הלויים אלא בארבעים ושתיים הערים שניתנו להם מתחילה בתורת ערי לוייה, אולם בששת הערים שניתנו להם בתורת ערי מקלט מודה גם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי שאין הם מקבלים את שדות העיר, ומכיוון שחברון היא אחת מששת הערים הללו, לכן מובן שכלב היה יכול ליטול את שדותיה. וישנה נפקא מינה נוספת להבדל שבין שני האופנים שניתן להבין בהם את דין נתינת ערי הלויים ללויים. הרמב"ם (בהלכות עבודה זרה, פרק ד הלכה ד) כותב, ש"אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת, שנאמר: 'באחד שעריך'" וכו', והראב"ד משיג עליו וכותב: "לא ידעתי מאין לו זה, ולא נאמר בגמרא אלא על ירושלים אבל כל ערי מקלט השבטים נתנו אותם מחלקיהם". והסביר ה"כסף משנה": ש"דעת רבינו שמאחר שנתנו אותם מחלקיהם ואינם מיוחדים לנותנים לא קרינן בהו 'שעריך'". ואם כן, לדעת הרמב"ם שייכות הערים הללו לא רק ללויים אלא גם לשבטים שנתנו אותן ולכן הן אינן "שעריך", ואילו לדעת הראב"ד אין ערי הלויים שייכות אלא ללויים, והן מוגדרות כ"שעריך", ולכן הן יכולות להיעשות עיר הנדחת. ולפי זה ניתן להבין את המחלוקת שבין הרשב"ם לר"ן. לדעת הרשב"ם אין ערי הלויים מוגדרות כ"נחלה" מכיוון שהן שייכות גם לשבטים שנתנו אותן כדעת הרמב"ם, אולם לעתיד לבוא הן תוגדרנה כ"נחלה" מכיוון שלעתיד לבוא הן לא תינתנה ללויים על ידי השבטים, אלא הן תינתנה באופן ישיר ללויים, וממילא הלויים יהיו הבעלים היחידים עליהן. ואילו לדעת הר"ן אין הבדל בין ערי הלויים המוזכרות בתורה ובין ערי הלויים המוזכרות בספר יחזקאל, שהרי גם ערי הלויים הכתובות בתורה ניתנו על ידי ה' על פי אורים ותומים והן שייכות באופן בלעדי ללויים ואף על פי כן הן אינן מוגדרות כ"נחלה", ואם כן גם ערי הלויים המוזכרות בספר יחזקאל לא תוגדרנה כ"נחלה" של הלויים.

והנה, הגמרא בסוטה (בדף מח ע"ב) אומרת ש"משחרב ביהמ"ק ראשון בטלו ערי מגרש", ופירש רש"י: "ערי מגרש - ערי לוים שהטעינן הכתוב מגרשות". ולכאורה היה ניתן להבין שכוונת הגמרא היא שמכיוון שבחורבן בית המקדש ראשון בטלה חלוקת השבטים, לכן בטלו גם ערי הלויים שאותן הפרישו השבטים. אולם הסבר זה תמוה הוא ביותר, שכן הלויים זכו בעריהם עוד קודם לחורבן, ולא מסתבר שלאחר החורבן הם יצטרכו להחזיר אותן לשבטים, שהרי ממה נפשך: אם לשבטים אין יותר בעלות על חלקיהם לא מסתבר שתהיה להם בעלות דווקא על ערי הלויים שבחלקם, ואם יש להם גם לאחר החורבן בעלות על חלקיהם אין סיבה שהם לא ימשיכו להפריש מחלקם את ערי הלויים. ועוד צריך להבין מדוע הגמרא נוקטת בלשון "ערי מגרש" ולא בלשון הרגילה של "ערי מקלט". ולכן נראה להסביר שכוונת הגמרא היא לדין שאסור לשנות עיר למגרש ולא מגרש לעיר, והגמרא מחדשת בדבריה אלו שלאחר שחרב בית המקדש וזכותם של השבטים פקעה מחלקם בארץ ישראל, הרי הלויים יכולים להרחיב את עריהם ואין כל הגבלה לכך.

הרמ"ה, לעומת הרשב"ם והר"ן, נוקט בדרך שלישית בהסבר דברי הגמרא. הרמ"ה כותב: "העולם הזה אדם יש לו שדה לבן אין לו שדה פרדס, שדה פרדס אין לו שדה לבן, העולם הבא בימות המשיח אין לך כל אחד ואחד מישראל שאין לו בהר ובשפלה ובעמק שנאמר: 'שער ראובן אחד שער יהודה אחד שער לוי אחד', שאפילו ירושלים עצמה עתידה להתחלק לי"ב שבטים וה"ה בשאר א"י" וכו'. הרמ"ה מדמה את חלוקתה של ארץ ישראל לחלוקתה של ירושלים, ומכאן הוא מוכיח שארץ ישראל עתידה להתחלק לי"ב שבטים. ולכאורה עולה מתוך דבריו שירושלים נתחלקה לשבטים, וזאת בניגוד להלכה שירושלים לא נחלקה לשבטים. ונראה להסביר שגם הרמ"ה מודה לכך שירושלים לא נתחלקה לשבטים, והוא אינו מדבר אלא על החלוקה לעתיד לבוא, שבה יקבל גם שבט לוי חלק בירושלים. ולפי זה יהיה הבדל בין דינה של ירושלים בעבר ובין דינה לעתיד לבוא. הספרי (לדברים יב, יד) כותב: "'כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך' - כתוב אחד אומר 'באחד שבטיך' וכתוב אחד אומר 'מכל שבטיכם', זו היא שר' יהודה אומר כסף מכל שבטיכם בית הבחירה משבט אחד", ואם כן רואים אנו שבניין בית המקדש היה צריך להיעשות בכספי כל השבטים כולם, ולכל השבטים היה צריך להיות בו חלק. ולפי זה מובן שיש הבדל בין החלוקה הראשונה ובין החלוקה לעתיד לבוא. בחלוקתה הראשונה של ארץ ישראל עדיין לא היה ידוע היכן ייבנה בית המקדש, ומכיוון שכן לא חילקו את ירושלים, וירושלים כולה לא נתחלקה לשבטים, ואילו בחלוקה לעתיד לבוא ידעו כבר היכן נמצא בית המקדש, ומכיוון שכן יהיה ניתן לחלק את ירושלים לשבטים השונים, ורק בחלק של בית המקדש ישתתפו כולם. ואם כן מובן שכאשר הרמ"ה כותב ששבט לוי יקבל חלק, ושבטי מנשה ואפרים ייחשבו כשבט אחד, הוא אינו מדבר אלא על חלוקתה של ירושלים לעתיד לבוא אשר קדושתה מחייבת שלכל שבט וגם לשבט לוי יהיה בה חלק, ולא על חלוקת הנחלות של ארץ ישראל, ובחלוקת הנחלות של ארץ ישראל לא יקבל שבט לוי חלק, ואפרים ומנשה ייחשבו כשני שבטים כפי שנלמד מברכתו של יעקב אבינו. בחלוקת הנחלות ישנו דין מיוחד שאפרים ומנשה נחשבים כשני שבטים, ושבט לוי אינו מקבל חלק, אולם בשאר כל הדינים אין אומרים זאת, ולכן בחלוקתה של ירושלים מקבל שבט לוי חלק אחד ושבטי מנשה ואפרים חלק אחד.

ולפי זה יהיה ניתן לתרץ את קושיתו של ה"מנחת חינוך" (במצוה תח) על הרשב"ם וה"סמ"ג" ששואל: "כיוון דהוא לאו בתורה דשבט לוי לא יטול, האיך יתעקר המצוה בימי מלך המשיח? והלא אלה המצות וכו' שאין הנביא רשאי לחדש דבר" וכו'. שכן כל הלאו האוסר על בני לוי לנחול אינו אמור אלא על הכיבוש וחילוק בעבר, שהוא היה הגורם לקדושתה של ארץ ישראל, אולם לעתיד לבוא תהיינה דרכים אחרות שבהן תתקדש ארץ ישראל, ומכיוון שכן לעתיד לבוא לא יהיה איסור על בני לוי לנחול, והם יקבלו חלק אחד, וגם שבטי מנשה ואפרים יקבלו חלק אחד, וכפי שכתב הרשב"ם.

ובדין ערי הלוייה יש להעיר עוד שתי הערות. הרמב"ם בפתיחתו להלכות שמיטה ויובל כותב: "יש בכללן שתים ועשרים מצוות, תשע מצוות עשה ושלש עשרה מצוות לא תעשה וזהו פרטן", ובפירוט הוא כותב: "יט: שלא ינחול כל שבט לוי בארץ ישראל אלא נותנין להם ערים מתנה לשבת בהם. כ: שלא יקח שבט לוי בבזה. כא: ליתן ללוים ערים לשבת ומגרשיהן". ולכאורה לא מובן מדוע הוא כותב בלאו "שנותנין להם ערים לשבת בהם"? הרי זה כלול בעשה "ליתן ללוים ערים לשבת ומגרשיהן". ועוד קשה מדוע בעשה הוא מזכיר את המגרשים ואילו בלאו אין הוא מזכיר אותם? ונראה להסביר שלדעת הרמב"ם אין איסור על הלויים לקבל נחלה אלא במגרשים, אולם בערים מותר להם לקבל נחלה, ולכן הוא הוסיף בלאו ש"נותנין להם ערים לשבת בהן" ולא הזכיר את המגרשים. ולפי זה ניתן להבין את דברי הרמ"ה ששבט לוי קיבל נחלה בירושלים, שהרי אין עליו איסור לנחול אלא במגרשים, אולם בערים כגון ירושלים מותר לו לנחול. ועוד יש להעיר שדין נתינת ערי הלוייה אינו דין בפני עצמו אלא הוא חלק מחלוקת הארץ, וכפי שכיבוש וחילוק הארץ הם הגורמים לקדושת הארץ, כך גם נתינת ערי הלוייה ללויים היא חלק מהגורמים לקדושת הארץ, ובלעדיהם אין קדושת הארץ חלה.

והנה, רש"י בברכות (בדף כ ע"ב, ד"ה או דרבנן) כתב שנשים פטורות מברכת המזון מדאורייתא מכיוון שכתוב: "על הארץ הטובה" ונשים אינן נוטלות חלק בארץ. והקשו התוספות במקום (ד"ה נשים): "ותימה כהנים ולוים נמי תבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ" וכו'. אולם לפי רש"י מובן שבניגוד לנשים שלא קיבלו כלל חלק בארץ, הרי הכהנים והלויים קיבלו ערי לוייה, ואם כי אין זו "נחלה", אולם מכל מקום זהו חלק בארץ, וגם על כך יש להודות, ולכן כתב רש"י רק לגבי נשים, שאינן נוטלות חלק בארץ, שאין הן חייבות בברכת המזון מדאורייתא, ולא לגבי כהנים ולויים.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il