בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספר הכוזרי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצ"ל

י"ז סיוון תשע"ג

מאמר רביעי ג'- ו'

המלך שואל את החבר האם ניתן להסתפק בהשגה שכלית בעניין הבורא ועל ידה יגיע האדם לידי אהבה ויראה. החבר מבאר שעבודת ה' שלנו כוללת את כל הכוחות וכל המידות, ולכן אי אפשר לעבוד את ה' רק על ידי כח המחשבה; יש לצרף את כל כוחות החיים לעבודת ה'.

undefined

בשביל הנשמה

י"ז סיוון תשע"ג
4 דק' קריאה
תקציר:
ד אָמַר הַכּוּזָרִי: הַאֵין זֶה שֶׁכַּאֲשֶׁר תֻּשַּׂג בַּשֵּׂכֶל אֱלֹהוּתוֹ וְאַחְדּוּתוֹ וִיכָלְתּוֹ וִידִיעָתוֹ, וְשֶׁהַכֹּל מֵאִתּוֹ, וְשֶׁהַכֹּל צְרִיכִים לוֹ וְהוּא אֵינוֹ צָרִיך לָהֶם, תֻּשַּׂג הַיִּרְאָה מִמֶּנּוּ וְהָאַהֲבָה לוֹ, וְלֹא נִצְטָרֵך לַהַגְשָׁמָה הַזֹּאת?
ה אָמַר הֶחָבֵר: זֹאת טַעֲנַת הַמִּתְפַּלְסְפִים, אַך אֲשֶׁר נִרְאֶה מִן הַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית, שֶׁהִיא יְרֵאָה בְּנוֹכְחוּת דְּבָרִים מוּחָשִׁיִּים מַפְחִידִים מַה שֶּׁאֵינָהּ יְרֵאָה כַּאֲשֶׁר נְסַפֵּר לָהּ עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁהִיא חוֹשֶׁקֶת בַּצּוּרָה הַיָּפָה הַנּוֹכַחַת, הַנִּרְאֵית, מַה שֶּׁאֵינָהּ חוֹשֶׁקֶת כַּאֲשֶׁר נְסַפֵּר לָהּ עָלֶיהָ. וְאַל תַּאֲמִין לַמִּתְחַכֵּם אִם יְדַמֶּה שֶׁתִּמָּשֵׁך לוֹ הַמַּחְשָׁבָה בִּרְצִיפוּת וּבְסֵדֶר עַד שֶׁיַּשִּׂיג אֵת כֹּל הָעִנְיָנִים הַצְּרִיכִים בָּאֱלֹהוּת בְּשִׂכְלוֹ בִּלְבַד, מִבְּלִי לִסְמֹך עַל מוּחָשׁ, וּמִבְּלִי אִשּׁוּר בִּרְאִיַּת מָשָׁל, אִם בְּמִלִּים אוֹ בִּכְתָב אוֹ בְּצוּרָה נִרְאֵית אוֹ דִּמְיוֹנִית. הֲלֹא תִרְאֶה שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהַשִּׂיג עִנְיְנֵי תְּפִלָּתְךָ בַּמַּחְשָׁבָה לְבַדָּהּ בְּלִי קְרִיאָה, וְלֹא תּוּכַל לִסְפֹּר עַד מֵאָה, לְמָשָׁל, בַּמַּחְשָׁבָה בִּלְבַד בְּלִי דִּבּוּר, כֹּל שֶׁכֵּן אִם תִּרְצֶה לְהַרְכִּיב אֵת הַמֵּאָה מִמִּנְיָנִים שׁוֹנִים, וְלוּלֵא הַחוּשׁ אֲשֶׁר יְנַהֵל אֵת הַסֵּדֶר הַשִּׂכְלִי הַזֶּה בִּמְשָׁלִים וְדִמּוּיִים, לֹא הָיָה מְנֹהָל. כָּך תְּסֻדַּר לַנָּבִיא גְּדֻלַּת ה' וִיכָלְתּוֹ וְרַחֲמָנוּתוֹ וִידִיעָתוֹ וְחַיּוּתוֹ וּתְמִידוּתוֹ וְשִׁלְטוֹנוֹ, וְאִי הִצְטָרְכוּתוֹ לַכֹּל וְהִצְטָרְכוּת הַכֹּל אֵלָיו, וְנִבְדָּלוּתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ, בְּמַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה בְּפַעַם אַחַת בְּרֶגַע אֶחָד מֵעֹצֶם הַצּוּרָה הַהִיא הַנִּבְרֵאת לוֹ וַהֲדָרָהּ, וְהַתְּכוּנוֹת וְהַכֵּלִים הַמּוֹרִים עַל הַיְכֹלֶת, כַּיָּד הַנְּטוּיָה וְהַחֶרֶב הַשְּׁלוּפָה וְהָאֵשׁ וְהָרוּחוֹת וְהַבְּרָקִים וְהָרְעָמִים הַמְשַׁמְּשִׁים בְּצִוּוּיוֹ, וְהַדִּבּוּר הַנּוֹבֵעַ מִזֶּה בְּאַזְהָרוֹת, וְהוֹדָעַת מַה שֶּׁהָיָה וְיִהְיֶה, וַעֲמִידַת בְּנֵי אֱנוֹשׁ וְהַמַּלְאָכִים לְפָנָיו נִכְנָעִים, וּנְבִיעַת כָּל צָרְכֵיהֶם מֵאִתּוֹ, יַסְפִּיק לָהֶם וְלֹא יְחַסְּרֵם, וְיָרִים הַשָּׁפָל וְיַשְׁפִּיל הָרָם, וְיִפְשֹׁט יָדוֹ לַשָּׁבִים וְיִקְרָא אֲלֵיהֶם "מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים", וְיִכְעַס וְיִקְצֹף עַל הָרְשָׁעִים, מַעֲבִיר וּמְמַנֶּה, וּלְפָנָיו "אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵהּ" וְגוֹ'. כֹּל זֶה וְהַדּוֹמֶה לוֹ יִרְאֶה אוֹתוֹ הַנָּבִיא בְּהֶרֶף עַיִן, וְיִהְיוּ הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה תְּקוּעוֹת בְּנַפְשׁוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּיו, וְיֵלֵך חוֹשֵׁק וּמִשְׁתּוֹקֵק כֹּל יָמָיו וּמְיַחֵל שֶׁיֵּרָאֶה אֵלָיו פַּעַם שְׁנִיָּה אוֹ שְׁלִישִׁית. וּכְבָר נֶחְשְׁבוּ לִשְׁלֹמֹה לְדָבָר גָּדוֹל שְׁתֵּי הַפְּעָמִים, כְּאָמְרוֹ: "הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם". הֲיֻשַּׂג כְּמוֹ זֶה לְפִילוֹסוֹף בְּמַחְשַׁבְתּוֹ?
ו אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא יִתָּכֵן זֶה, כִּי הַמַּחְשָׁבָה אָמְנָם הִיא כְּסִפּוּר, וְאִי אֶפְשָׁר לְתָאֵר שְׁנֵי דְּבָרִים בְּיַחַד, וַאֲפִלּוּ הָיָה אֶפְשָׁר, אִי אֶפְשָׁר לַשּׁוֹמֵעַ לְהַשִּׂיג שְׁנֵיהֶם יַחַד. כִּי הִנֵּה הַפְּרָטִים אֲשֶׁר אֶרְאֵם מֵהָעִיר וַאֲנָשֶׁיהָ בְּשָׁעָה אַחַת, לֹא יְכִילֵם חִבּוּר גָּדוֹל, וּכְבָר הִגִּיעָה לִי בְּעֵת אַחַת אַהֲבָה לָעִיר אוֹ שִׂנְאָה, וְאִלּוּ הָיוּ קוֹרְאִים זֹאת לְפָנַי מֵחִבּוּר, לֹא הָיָה נִכְנָס בְּנַפְשִׁי, וְהַמַּחְשָׁבָה מִתְבַּלְבֶּלֶת בְּמַה שֶּׁיִּפְגָּעֶנָּה מִן הַהַשְׁעָרָה וְהַדִּמְיוֹן לִדְבָרִים שֶׁקָּדְמוּ, וְלֹא יִתְבָּרֵר לָהּ דָּבָר שָׁלֵם.
___________________________
אשור – חיזוק. ממנינים שונים – מחיבור של כמה מניינים קטנים שספרת, שביחד הם מסתכמים למאה [הערת הרב שילת]. הצטרכות הכל אליו – כל המציאות זקוקה לה' שיקיימה. הנובע מזה – מן הצורה. ישמשונה – משרתים אותו. שתי הפעמים – שזכה בהם לגילוי נבואה. לא יתכן זה – הפילוסוף לא יגיע להשגת הבורא כפי שהנביא משיג. כסיפור – מורכבת מפרטים רבים הנקלטים בזה אחר זה. בעת אחת – בראייה אחת. דברים שקדמו – דעות קדומות.


ביאורים
הפילוסופים היו עסוקים בלתאר את האלוה בתארים שליליים. הקב"ה אינו גוף ולא דמות הגוף, אינו משתנה מחילופי המאורעות ואינו מתפעל. תפיסה זו טיהרה את העולם ממושגיו האליליים אשר שיוו לאלוה תכונות אנושיות ככעס וכאכזריות. אך תפיסה זו טומנת בחובה גם סכנה גדולה. האלוהים הופך להיות קר ומנוכר, אלוהים אשר נוכח רק בשכלו של האדם. כך נוצר מרחק עצום בין הידיעה בדבר האלוהים לבין נוכחותו בחיי האדם. לכן אומר הכוזרי, שלאחר שהבנו שאין לקב"ה גוף, אנו חייבים עולם מלא דימויים ביחס לקב"ה. התגלות שמימית אשר מלאה בצבע ובצלילים, בהופעות ממשיות של ציורים ושל אירועים. רק באופן זה אלוהים הופך למשמעותי ולרלוונטי בחיים האנושיים. כל העולם הפנימי שלנו בנוי על מושגים שאנו קולטים אותם מבחוץ. היכולת לדבר על מושגים מופשטים היא על גבי המושגים שאנו פוגשים בעולם הזה. רק התגלות מוחשית של האלוה בונה אצל האדם מערכת מושגים ברורה ויחס ישיר לקב"ה. בנוסף לכך היא מפעילה בקרבו את כל עולם הרגש. במובן הזה 'תמונה אחת שווה אלף מילים'. בתמונה אפשר לראות פיסת חיים, ולפגוש מציאות עליונה שכל המילים לא יכולות לתאר אותה. עבודת ה' שלנו איננה רק ריגוש אינטלקטואלי (שכלי) אלא חוויית חיים שצריכה לסחוף את כל אישיותו של האדם. לכן חייבת להיות התגלות אלוהית מוחשית לאדם. זו הדרך היחידה שהאדם יבער באהבת ה' וישתוקק לקרבתו כל חייו.

הרחבות
* כוחה של הראייה
תְּסֻדַּר לַנָּבִיא... בְּמַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה בְּפַעַם אַחַת בְּרֶגַע אֶחָד. במספר מקומות בתנ"ך מצינו שהראייה עושה רושם רב. כשרצה בלק שבלעם יקלל את ישראל, לקחו לראות את ישראל: "ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם" [במדבר כב, מא], וכפי שפירש שם הרמב"ן : "היה מעלה אותו במקום שיראנו, כדי שיתכוין אליו בקללתו ולא תפרד נפשו מהם, כי אלה מכחות הנפש להיות דבקה בעת הראיה, כידוע מענין החכמים (ב"ק קיז.) דלו לי גבינאי דבעינא למחזייה, דלו ליה, יהב ביה עיניה ונח נפשיה" (ביקש שירימו את גבות עיניו כדי שיוכל לראות את האמורא שישב לפניו, הרימו אותם, נתן בו עיניו ומת).
הספורנו בפירושו לפסוק זה, מסביר שמטרת הראייה של בלעם הייתה: "כדי לתת עיניו בם". הספורנו משווה זאת לשתי ראיות אחרות הנמצאות בתנ"ך. האחת, ראייתו של אלישע הנביא. לאחר שריפא את מימי יריחו, זלזלו בו כמה נערים, ואמרו לו: "עלה קרח עלה קרח" [מלכים ב ב, כג], מה עשה אלישע? "ויפן אחריו ויראם ויקללם" [שם כד]. השנייה הפוכה מהראשונה, ראייה לטובה – לפני מותו של משה נאמר: "ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו ה' את כל הארץ" [דברים לד, א]. מטרת הראייה הזו הייתה שמשה יברך לפני מותו.

שאלות לדיון
מה המקום של תיאטרון, קולנוע וכדומה בעבודת ה'?
איך צריך להתייחס לספרים כמו "המהפך", "צפונות התנ"ך" וכדומה בבניין האמונה?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il