בית המדרש

  • מדורים
  • מגד ירחים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

איטה בת חנה ארנרייך

תנ"ך בגובה העיניים

undefined

הרב יעקב פילבר

סיון תשע"ב
4 דק' קריאה
על כן ניתנה "תורה שבכתב" בכתב, כדי שכל מי שירצה לזכות בידיעת התורה יוכל על כל פנים לפי ערכו, כי לענין מצות תלמוד תורה אפילו אינו מבין כראוי מכל מקום מצוה היא. מדבר שור עמ' קסב

על הכתוב: "ויתייצבו בתחתית ההר" אמרו בגמרא במסכת שבת (פח, א): "מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם, אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם". ושואלים מדוע היה צורך בכפיה והרי ישראל אמרו: "נעשה ונשמע". ועוד שואלים על המשך דברי הגמרא שאמרה: "אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש". לכאורה קשה, שהרי כבר קיבלוה במעמד הר סיני באמירה: "נעשה ונשמע". מה התחדש בקבלת התורה בפורים שלא היה בהר סיני? מרן הראי"ה מסביר בספרו עולת ראיה (ח"א עמ' תמ) ש"נעשה ונשמע" אמרו הנפשות שנהנות מהאור העליון ואילו כפיית ההר כגיגית, היתה רק לגופים שהיתה-קשה להם קבלת עול התורה. במדרש תנחומא (פרשת נח) מתרצים: ש"נעשה ונשמע" אמרו ישראל על קבלת "תורה שבכתב" שאותה קבלו ברצון, כפיית ההר הייתה על "תורה שבעל פה", אותה חזרו וקבלו ברצון, לאחר נס פורים. על ההבדל שבין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה כותב מרן הראי"ה בספרו "מדבר שור" (דרוש יז) כתוב בתורה לפני עלות משה להר סיני (שמות כד): "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה'". אחר כך כתוב "ויכתוב משה את כל דברי ה'". נשאלת השאלה: מדוע היה צריך למסור את דבר ה' בצורה כפולה, תחילה בעל פה ("ויספר") ואחר כך בכתב ("ויכתוב")? כפילות זו מסביר הראי"ה קוק שם על פי דרשת חז"ל (ברכות ה א): "התורה והמצוה – התורה זו תורה שבכתב, והמצוה זו תורה שבעל פה". מדבריהם משתמע שיש הבדל במטרות של התורה שבכתב לבין המטרות של התורה שבע"פ. תורה שבע"פ מכוונת לשמירת המעשה-"המצוה", ואילו תורה שבכתב-"התורה"-מכוונת לידיעת התורה. לכל אחת מהמטרות הללו מגיעים בדרך שונה: ידיעת התורה שבחלק שבעל פה, עניינה היא ההוראה למעשה, הדרישה העיקרית בה היא שהלומד יכווין את האמת, כדי שלא יורה ח"ו שלא כהלכה ויכשיל בכך את האחרים בתורתו. מה שאין כן בלימוד תורה שבכתב, שתכלית הלימוד בה, לשם ידיעה בלבד, לכן אדם הלומד תורה שבכתב, מקיים מצווה זו אפילו אם אינו מכווין האמת, כמו שאמרו חז"ל (שהש"ר ב): "אפילו עם הארץ שקורא ל"אהבה" –"איבה", כגון במקום 'ואהבת' אומר 'ואייבת', עליו הכתוב אומר 'ודילוגו עלי אהבה'".

כדי לרכוש ידיעה ברורה ונכונה בתורה כדי להורות חוקי ה' למעשה, צריך לכך דעה שלימה ורחבה מאוד, שאי אפשר להשיגה אלא רק לאחר עמל גדול בתורה, דבר שרק יחידים, העמלים ומעמיקים בהבנת התורה, יכולים לעמוד בו. התורה שבעל פה ניתנה לתכלית ההדרכה המעשית, על כן ניתנה דווקא בעל פה, כדי שיוכלו לזכות בה רק לאחר עמל גדול ושימוש חכמים, דבר המבטיח שההוראה המעשית תהיה נכונה ואמיתית. אילו הדברים שנמסרו למשה בעל פה היו מופיעים בכתב, הייתה סכנה שכל אחד היודע קרוא היה קופץ להורות, כפי מה שיראה לו שכלו לפי שעה, בלא העמקה ועיון וללא שימוש חכמים. לפיכך ניתנה התורה שממנה למעשה תוצאות דווקא בעל פה, כדי שיוכלו לזכות בה דווקא החכמים העמלים בתורה ועוסקים בה תמיד, מה שיבטיח שההוראה לקיום המעשי ישמר כראוי. ובצדק אמרו חז"ל על תורה שבעל פה (גטין ס ב): "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה".

אולם יחד עם התועלת שיש לשמירת המעשה בנתינת התורה בעל פה, יש עמה גם חסרון שהיא מונעת התרחבות כמותית של ידיעת התורה בציבור הרחב של כלל האומה, כי בלימוד תורה שבע"פ יוכלו רק יחידים להתחבר לתורה. על כן למילוי החיסרון הזה ניתנה לישראל גם תורה שבכתב, כדי שכל מי שירצה לזכות גם הוא בידיעת התורה, יוכל לזכות בכך דרך תורה שבכתב, גם אם הבנתו את התורה תהיה לפי ערכו (ובלשון השגורה: "בגובה העיניים שלו"), כי לענין מצוות תלמוד תורה מקיים הלומד את המצווה הזו, אפילו אם אינו מבין את מה שלומד כראוי, כמו שאמרו (ע"ז יט א): "ליגרס איניש ואף על גב (למרות) דלא ידע מאי קאמר". ואכן לאחרונה ניטש ויכוח גדול האם אפשר ללמוד תנ"ך בגובה העיניים של הלומד. מדברי הראי"ה משתמע, שגם אם הבנתו של האדם את התורה שבכתב אינה לאמיתה של תורה, הרי הוא מקיים מצות תלמוד תורה. והם הם דברי המהר"ל (בהקדמתו ל'תפארת ישראל') מדוע ברכת התורה היא "לעסוק בדברי תורה" ולא "ללמוד תורה", מפני שגם אם הלומד אינו מכוון לאמת, אין ברכתו ברכה לבטלה, מפני שהמצווה היא לעסוק "לכך מברכים לעסוק בדברי תורה, בין שהוא מכווין ההלכה או שאינו מכווין ההלכה, רק שיכווין ללמוד האמת אף על גב ששגג". בספרו "עין איה" (שבת פ"ב אות עז) כותב הראי"ה על "אותם אנשים אשר על פי סיבות חינוכיות ומדיניות ויתר מניעות לא יכלו לעמוד על הוד המוסר והמדע הפנימי שבתורה, כי אם על ידי דברים לקוחים מאוצר חכמות החול (שיש בהן פסולת, גסות ועובי כגסות הצנון לעומת השמן). מכל מקום כיון שהיסוד והתמצית הנקלט מהמוסר והדעת ההוא, הוא להשכיל בדרכיה של תורה ביראת ה' ומידות טובות ולעמוד מתוכם על עיקרי וטעמי תורה כפי הבנה אנושית אפשרית – גם זה הוא דרך רצוי למי שלא זכה למעלה שהיא מעולה מזה". גם כאן רואה הראי"ה כלגיטימית את לימוד התורה, גם אם היא רק כפי יכולתו האנושית של האדם, בתנאי שילמד מתוך יראת שמים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il