ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הגדרת מצוות סיפור יציאת מצרים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים פסח הגדה של פסח והגדת לבנך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבת הגדול תשס"ג

הגדרת מצוות סיפור יציאת מצרים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

מצוות סיפור יציאת מצרים היא המצווה מרכזית בליל הסדר, ייחודה של המצווה מה שאמרו חכמים "כל המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח", וכן גם העיון בה הפוך בה והפוך בה דכוליה בה.

מהי הגדרת המצווה?
כתב הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה א:
"מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר (שמות י"ג) 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים' כמו שנאמר (שמות כ') 'זכור את יום השבת', ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה' - בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח".

המנחת חינוך מצווה כ"א, הקשה 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות', שבהן אנו חייבים לזכור יציאת מצרים? כפי שדרשה בן זומא מהכתוב 'למען תזכור יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך' - כל - לרבות הלילות, וכן פסק הרמב"ם הלכות ק"ש פ"א ה"ג "ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'". וא"כ מה נתחדש במצווה בליל הפסח? ותירץ, שבליל הסדר נוספה המצווה של "והגדת לבנך", אבל אם אין לו בן המצווה בלילה זה היא לזכור יצ"מ כמו בכל הלילות. והוסיף נפ"מ לנשבע לבטל את המצווה, שהשבועה לא חלה על מה שמושבע מהר סיני, ולפי הר"ן זה רק במצווה שמפורשת בכתוב, וכיון שמצוות זכירת יצ"מ בכל לילה אינה מפורשת בכתוב ולכן תחול השבועה, משא"כ בליל הפסח מפורש בכתוב ולכן לא תחול השבועה.

ממוצא דבריו נשמע, שאין חילוק בין מצוות הזכרת יצ"מ בליל פסח לכל הלילות. אולם מדיוק לשון הרמב"ם נראה לכאורה שלא כדבריו, שכן הרמב"ם הגדיר את המצווה בלילה הזה באופן שונה מכל לילה, בכל לילה המצווה להזכיר יצ"מ, ובלילה הזה "לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן". כלומר, לא די להזכיר את הגאולה ממצרים, אלא צריך לספר בהרחבה את הנסים והנפלאות שנעשו לאבותינו עד שנגאלו. ואף אם אין לו בן חייב לשאול את עצמו ולספר לעצמו, משמע שחיוב המצווה ביסודה בלילה הזה שונה מכל הלילות, שלא די להזכיר בו יצ"מ אלא צריך לספר ביצ"מ. וכן יש להוכיח מזה שחידשו שאפילו כולנו חכמים מצווה עלינו לספר ביצ"מ, ואם המצווה הייתה לזכור יצ"מ בלבד מה החידוש בכך, וכי יש הוה אמינא לפטור את החכמים ממצוות עשה של זכרון יצ"מ בכל לילה? אבל אם המצווה היא לספר, הוה אמינא לפטור את החכמים שכבר יודעים את הספור. וכן כתב "חיי אדם", והגרי"ז מבריסק, שבכל הלילות המצווה היא לזכור יצ"מ, ובלילה הזה המצווה היא לספר ביצ"מ.

אמנם יש לעיין מדוע הרמב"ם למד את מצוות הספור מהפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", ולא מהפסוק "והגדת לבנך" שממנו משתמע ענין הספור? ומשם למד רק את זמן הספור בליל ט"ו ניסן? עוד צריך להבין מה הוסיף לו הדמיון שהביא ממצוות זכירת השבת שנאמר 'זכור את יום השבת'? 1
והנה בספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קנז, הרחיב הרמב"ם את הדיבור על מקור המצווה, ושינה ממה שכתב ביד החזקה, וז"ל:
"והמצוה הקנ"ז היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו ית' על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב. כמו שאמרו (הגש"פ) כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו ית' (ס"פ בא) והגדת לבנך ביום ההוא וכו'. ובא הפירוש (שם ומכיל') והגדת לבנך יכול מראש חדש תלמוד לומר ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. כלומר מתחלת הלילה חייב אתה לספר. ולשון מכילתא [דרשב"י במדרש הגדול] מכלל שנאמר כי ישאלך בנך יכול אם ישאלך אתה מגיד לו, ואם לאו אין אתה מגיד לו? תלמוד לומר והגדת לבנך אע"פ שאינו שואלך אין לי אלא בזמן שיש לו בן בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מניין תלמוד לומר ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. כלומר שהוא צוה לזכרו כמו אמרו (עשה"ד ע' קנה) זכור את יום השבת לקדשו. וכבר ידעת לשון אמרם (הגש"פ) ואפילו כולנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים את התורה כלה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף פסחים (קטו ב - קיח א)".

מדבריו נראה, שאת המצווה לספר ביצ"מ למד הרמב"ם מ"והגדת לבנך", ואח"כ הוסיף לחדש שגם בינו לבין עצמו חייב לספר מהפסוק "זכור את היום הזה", וכיון שעיקר הלמוד הוא מ"והגדת לבנך" מובן שהגדרת המצווה היא לספר ביצ"מ, וממילא למדו מכאן גם לעצמו חייב לספר. (להלן יבואר מדוע ביד החזקה הביא כמקור למצוות ספור יציאת מצרים את הפסוק "זכור", ומדוע דימה זאת לזכור של קדוש).

שאלה נוספת שיש לעיין בה, מדוע לא מנה הרמב"ם את מצוות זכירת יצ"מ שבכל יום? הצל"ח על ברכות י"ב עונה על כך, שהמצווה הזאת כלולה במצוות זכירת יצ"מ של ליל פסח. והנה לפי מה שהסברנו שבליל פסח המצווה היא לספר ביצ"מ, א"כ זו המצווה המרכזית ועל ידה מתקיימת גם המצווה שבכל יום, כי ע"י שמספר ביצ"מ בליל הפסח, די לו בתזכורת קטנה במשך כל השנה שעל ידה יזכור יצ"מ.

מה ההגדרה של סיפור יציאת מצרים?

הגרי"ז מבריסק דייק ברמב"ם שהגדרת ספור יציאת מצרים היא בקיום שלושה תנאים:
א. בדרך שאלה ותשובה, ולכן שואלים מה נשתנה.
ב. מתחיל בגנות ומסיים בשבח.
ג. בקיום מצוות הלילה פסח מצה ומרור, ולומר עליהם "על שום מה" הם באים. על כל הדברים האלה אומר הרמב"ם אומר "ודברים האלו כולן נקראין הגדה".

והנה אפשר היה להבין את הצורך בתנאים הנ"ל מסיבה מטודית לימודית, השאלות יוצרות את ההתעניינות אצל הבנים, וכן ההבחנה בין "גנות" העבדות ל"שבח" הגאולה מחדדים את ההבנה בה, ומצוות הלילה ממחישות כל זאת. אולם נראה שהסיבה לכל התנאים הנ"ל עמוקה יותר. וכדי להבין זאת נקדים את השאלה מדוע אין מברכים על מצוות ספור יציאת מצרים?

מדוע אין מברכים על מצוות ספור יציאת מצרים?
המהר"ל בספר גבורות ה' פרק ס"ב אומר:
"ואם תאמר למה אין מברכין על על הגדה שהרי מצוה לספר ביציאת מצרים והיה לנו לברך על המצוה זאת? ויראה כיון דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב דצריך להבין מה שאמר ואם לא כן לא הוה מידי, וכיון שהעיקר הוא בלב לא שייך ברכה אלא במצוה שעיקר שלה במעשה".

ובודאי אין לומר שכוונתו לומר שהמצווה היא בלב ולא בפה, במיוחד מה שנאמר "והגדת לבנך", מלמד שיש מצווה לומר את הדברים בפה, והוספנו לבאר לעיל להוכיח שמצוות ספור עדיפה על זכרון יצ"מ, (שאגת אריה סובר שגם מצוות זכרון יצ"מ בכל יום היא לומר זאת בפה ולא בהרהור בעלמא), אלא שהמהר"ל מחדש שעיקר המצווה היא בלב.

ולפי דברינו לעיל הדברים מובנים, שכן הענין הזה שחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים, הוא ענין שמסור ללב, וזהו עיקר המצווה, ומה שצריך להוציא את הדיבורים בפה כדי שישאירו רושם על הלב, דוגמא לדבר במצוות לא תעשה "לא תחמוד" שכתב הרמב"ם שאין לוקין עליה שאין בה מעשה. והקשה המנחת חינוך (מצוה לח) הלא אינו עובר בלא תחמוד עד שעושה מעשה, וז"ל חינוך שם: "וכבר הוכיחו זכרונם לברכה מפסוק אחר, דכתיב [דברים ז', כ"ה] לא תחמוד וגו' ולקחת לך, שאיסור לאו דלא תחמוד אינו נגמר עד שיעשה בו מעשה. ואפילו נתן הדמים לחבירו על החפץ עובר גם כן על לאו דלא תחמוד, שאין לאו דלא תחמוד נתקן בנתינת הדמים כל זמן שדרך הכרח לקחו ממנו".

וצריך לומר שהמעשה הוא רק שיעור חמדת הלב, ולכן זה עדין לאו שאין בו מעשה. וכן מצוות סיפור יציאת מצרים עיקרה בלב, אלא שצריך להוציא הדברים מן המחשבה לדבור כדי שישאירו רושם על הלב.
וצריך עיון בדברי הרא"ש בתשובה כלל כד סימן ב, וז"ל:
"וששאלת: למה אין מברכין על ספור ההגדה? הרבה דברים צוה הקב"ה לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן; כגון: הפרשת בכורות וכל המועדים. שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים, אלא שצוה הקב"ה לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים. ולאו דוקא הגדה בפה, אלא אם ישאל מפרשין לו (וזהו ההגדה לצד שזוכרין יציאת מצרים)".

לכאורה משמע בדבריו שאין צורך כלל בדיבור זכר ליצ"מ, אלא במצוות שאנו מקיימים בלילה זה אנו מקיימים את המצווה. ולא יתכן לומר כן. גמ' מפורשת היא שצריך להוציא את השומעים הגדה ע"י בר חיובא, וזה מדין שומע כעונה, וממילא משמע שצריך לומר את ההגדה בפה. הגמ' דנה (מסכת פסחים דף קטז עמוד ב) האם סומא יכול להוציא ידי חובה אחרים באמירת הגדה, ומשמע שם שזה מדאורייתא, יוצא שיש חיוב לומר את ההגדה 2 .

ולכן נראה לבאר דבריו כדברי המהר"ל, ולשם זה הרא"ש הביא דוגמאות של מצוות שבאות לזכר יציאת מצרים, וכן גם הגדה אינה סוף המצווה אלא תכליתה להשאיר את הרושם בלב, ועל מצוות שבלב אין מברכים כמו שאין מברכים על כל המצוות שהם זכר ליציאת מצרים את הברכה "לזכור יציאת מצרים".

חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים
נמצא שספור יציאת מצרים הוא חובת הלבבות. ויש להתבונן בחיוב המצווה הזאת, שלא מצאנו דוגמתה בשאר ימים טובים. אנו אומרים זאת בהגדה, וכן זה מוזכר במשנה (פסחים דף קטז עמוד ב) "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג) 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'". בסוכות אנו יושבים בסוכה זכר לענני הכבוד, לא מוזכר שחייב אדם לראות עצמו כאילו יושב תחת ענני הכבוד, וכן בשבועות זמן מתן תורתנו, לא מוזכר שחייב לראות עצמו כאילו שומע תורה מהר סיני. (אע"פ שצדיקים עוררו להרגיש זאת גם בשאר רגלים, שם זו מידת חסידות, וכאן זה חיוב מעיקר הדין של סיפור יציאת מצרים).

וכך דייק הרמב"ם בלשונו בספור יצ"מ (שם ה"ב) "מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו, כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות, וכו'". ועוד הוסיף הרמב"ם כיצד האופן שעלינו לספר ביצ"מ "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר (דברים ו') 'ואותנו הוציא משם וגו'', ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה (דברים ה') וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית". דייק לומר "להראות עצמו" דהיינו להתנהג כך כאילו הוא עצמו יוצא ממצרים.

ולפי זה נראה להסביר את ההשוואה שהשווה הרמב"ם בין "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים' למצוות קידוש 'זכור את יום השבת', היינו כמו שקידוש נאמר ביום השבת עצמו כדי לזוכרו ביומו.
וכן יש להוכיח מדיוק הגמ' (שבת דף פו עמוד ב) "ודכולי עלמא - בשבת ניתנה תורה לישראל, כתיב הכא (שמות כ) 'זכור את יום השבת לקדשו', וכתיב התם (שמות יג) 'ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה', מה להלן - בעצומו של יום, אף כאן - בעצומו של יום". שאין אומרים "זכור" אלא בשעת אירוע הדבר הראוי לזיכרון. וכך כאשר התורה מצווה "זכור את היום הזה" של יציאת מצרים, התורה מתכוונת ליום שבו מתרחשת יציאה ממצרים, ומכאן שחייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים עתה, ולכן שייך לומר לו "זכור". ולפי זה מיושב הרמב"ם שלמד מצוות "ספור" יציאת מצרים מפסוק זה, כי כדי שהרגיש כך כאילו יצא ממצרים לא מספיק לזכור את היציאה משם, אלא צריך להאיר את הדברים בדרך ספור (בספרים דרשו מלשון "ספיר ויהלום).

ולפי זה מובן מה שאמרו חז"ל והובא לעיל ברמב"ם ואנו אומרים זאת בהגדה "אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח". מפני שה"א שמצוות הספור נאמרה רק לבנים שאינם יודעים, אבל לחכמים אין טעם לספר שהם בודאי יודעים זאת, ובפרט שאין טעם לספר לעצמו, קמ"ל שהמצווה לספר היא אף לעצמו, וטעם הדבר מפני שצריך לראות את עצמו יוצא ממצרים, ולעורר את הרגש לכך, ובפרט לדברי רבא שצריך לומר "ואותנו הוציא משם" (עיין להלן).

ספור - מלשון ספיר ויהלום
כדי ללמוד על מהות הספור, יש לעיין בכתוב בתורה אצל יתרו (שמות פרק יח) " וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה'", לכאורה הרי יתרו כבר ידע על כך, נאמר "וישמע יתרו" ואמרו חז"ל "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק", ומה חידש לו משה? אלא שמשה "ספר" לו את הדברים כפי שהרגישו אותם ישראל, והאיר אותם באופן חי, ונולדה שמחה מחודשת כשעת הנס בעצמו, "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם", "ויחד" - לשון שמחה מיוחדת עד שנעשה בשרו חידודין חידודין (עיין אור החיים הק'), ויצאה מפיו ברכה לא-ל עליון "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם", אמרו חז"ל "גנאי הוא למשה ולס' ריבוא שלא אמרו ברכה כזו עד שבא יתרו", ומיד קיימו סעודת הודיה והקריבו זבחי תודה (עיין "משך חכמה" שהקריבו קרבן תודה), "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים".
הרי לנו כוחו של ספור להמחיש את הדברים, ולרומם את השומעים למעלות של הכרת תודה ושבח הבורא, וזו גם מהות מצוות הספור של יציאת מצרים בליל פסח.

'ואותנו הוציא משם'
ובגמרא שם "אמר רבא: צריך שיאמר 'ואותנו הוציא משם'". מה הוסיף לנו רבא על האמור במשנה? נראה לבאר, שמלשון המשנה היה אפשר להבין שאנו גאולים בזכות יציאת מצרים, כפי שאנו אומרים בהגדה "אילו לא הוציא את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". נשאלת השאלה מה הוסיף רבא שצריך לומר ואותנו הוציא משם?

אפשר היה לפרש שכוונתו לנשמותינו שהיו שם ונגאלו, כמו שאמרו בגמ' שכל נשמות ישראל היו במעמד הר סיני, ומי שאין לו בושת פנים לא עמדו רגליו על הר סיני (נדרים כ.). ונראה שיש לכך משמעות עמוקה יותר.
כדי להבין זאת נתבונן במחלוקת החכמים אם תהיה מצוות זיכרון יציאת מצרים לעתיד לבא. מובא במסכת ברכות (יב עמוד ב):
"תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: (ירמיהו כ"ג) הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם! - אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו. כיוצא בו אתה אומר: +בראשית ל"ה+ לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, לא שיעקר יעקב ממקומו, אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו; וכן הוא אומר: (ישעיהו מ"ג) אל תזכרו ראשנות וקדמניות אל תתבוננו, אל תזכרו ראשנות - זה שעבוד מלכיות, וקדמניות אל תתבוננו - זו יציאת מצרים, הנני עשה חדשה עתה תצמח - תני רב יוסף: זו מלחמת גוג ומגוג. משל, למה הדבר דומה - לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב; פגע בו ארי וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי; פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש; אף כך ישראל - צרות אחרונות משכחות את הראשונות".

נמצא שלפי חכמים תהיה יציאת מצרים טפילה לגאולת העתיד. ונראה שאין הכוונה רק לגאולת משיח בקץ הימין, אלא לכל הגאולות המתרחשות עלינו, "צרות אחרונות משכחות את הראשונות", וראיה לכך, שהרמב"ן 3 כתב זאת על עלית עזרא לבנות בית שני, ובודאי עליה זו היתה קטנה יותר מעליה ראשונה הן מבחינה נסית והן ממספר העולים לארץ, ואעפ"כ יש לה יתרון בזה שהיא אחרונה יותר , ובה הפנמנו יותר את שייכותינו לארץ, עד שאמרו "קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא". והנה לפי בן זומא יוצא שלעתיד לבא לא נזכור יציאת מצרים כלל, והקשה הרשב"א בסוגית בגמ' בברכות, איך תתבטל מצוות זכירת יצ"מ? ותירץ: שזכירת גאולת העתיד תבוא במקומה של גאולת מצרים.

נמצא, שלפי כל הדעות, הגאולות העתידיות יש להן קשר אמיץ עם זכירת גאולת מצרים, ויש לכלול אותן בזכירת גאולת מצרים. וגאולת מצרים נותנת לנו את הכוח להרגיש שכל עוצמת הגאולות המתרחשות עלינו, שכולן באו לנו ע"י הקב"ה. ואם כן יש כאן הבנה עמוקה במה שעלינו לומר "ואותנו הוציא משם", אותנו ממש בגאולות שקורות לנו 4 .

גאולת מצרים שבכל יום
נבחן את הדברים כיצד יש לקיים את הדין הזה של "ואותנו הוציא משם" למעשה. אמרו חז"ל (מסכת פסחים דף קטז עמוד א) "מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. [ושמואל] אמר: עבדים היינו". המחלוקת ביניהם מה להדגיש בגאולת מצרים, האם את הגאולה הרוחנית ובחירת ישראל "וקרבנו המקום לעבודתו", או את הגאולה הגשמית "ויוציאנו ה' משם".
והנה בענין הגאולה הגשמית כבר הוכחנו שכל הגאולות העכשויות והעתידיות כלולות בגאולת מצרים, וכשמזכירים אותם ראוי להתחיל בגנות ולסיים בשבח אותה הגאולה.
הוכחה נוספת לכך, שיש לכלול בהודיה שלנו את גאולת מצרים שבכל יום, מזה שמקרא בכורים פרשת "ארמי אבד אבי וגו'", שהיא פרשת אמירת תודה על הפרות, "הגדתי היום - שאיני כפוי טובה", וכל תוכנה הוא על גאולת מצרים. והיא הפרשה שנבחרה ע"י חז"ל לדרוש אותה בליל הפסח כספור יציאת מצרים. אלא צריך לומר, שע"י גאולת מצרים אנו מתעוררים להכיר ולהודות על כל הטובות אשר גמלנו, ולכלול אותם בגאולת מצרים.

וכן גם ביחס לגאולה הרוחנית, מתקיים בנו בכל יום גאולה ממה שמסמלת מצרים. אנו מזכירים בכל יום יציאת מצרים בתוך פרקי שמע ישראל בפרשת ציצית, ונראה שיש קשר עצמי בין מצוות ק"ש לזכירת יצ"מ. רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק א ה"ג כתב "וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע", משמע שגם זכירת יצ"מ היא חלק ממצוות ק"ש. ועוד הסבירו חז"ל את סדר הפרשיות של ק"ש כדי לקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ עול מצוות, וז"ל הרמב"ם שם "ומה הוא קורא שלשה פרשיות אלו הן: שמע והיה אם שמוע ויאמר, ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו, ואחריה והיה אם שמוע שיש בה צווי על (זכירת) שאר כל המצות, ואחר כך פרשת ציצית שגם היא יש בה צווי זכירת כל המצות". כעין מה שאמרו "קבלו מלכותי ואח"כ גזירותי".

וכן אנו מוצאים שרבי יהודה הנשיא הקפיד להזכיר יציאת מצרים בזמן ק"ש. למרות שלא אמר את שלושת פרקי ק"ש, בגלל תורתו אומנותו ופטור מתפילה, ובאמצע השיעור היה אומר פסוק ראשון של ק"ש , ואח"כ מזכיר הלכה הקשורה ליציאת מצרים, ומפרשת הגמ' "כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה" 5 .

מה הקשר בין שתי המצוות האלו ק"ש ויציאת מצרים? נראה שע"י קבלת עול מלכותו יתברך אנו יוצאים משעבוד מצרים לחרות עולם, ולכן תקנו לנו חז"ל לקיים את שתיהן קבלת עול מלכות שמים ויציאת מצרים כאחד. נמצא, שע"י קבלת מלכותו יתברך אנו יוצאים ממצרים במובן הרוחני בכל יום מחדש.

קרבן פסח כריתת ברית מחודשת עם הקב"ה
קרבן פסח על שום מה? אנו אומרים בהגדה "על שום שפסח על בתי בני ישראל במצרים". ולכאורה הוא שייך לחג הפסח, אולם אנו מוצאים שאותם הטמאים לנפש אדם שלא יכלו להקריב את הפסח באו ובקשו ממשה רבנו "למה נגרע" ומשה אמר להם לקיים פסח שני, ולא מצאנו במועדים אחרים אפשרות של השלמת קרבן, "עבר זמנו בטל קרבנו", ומה שונה מהם קרבן הפסח? נראה שקרבן פסח אינו רק זכר לנס שהיה בעבר, אלא הוא מסמל כריתת הברית מחודשת עם הקב"ה. ולכן הטמאים והרחוקים לא רצו להפסיד את המצווה והקב"ה נענה לבקשתם.

הוכחה נוספת לכך מן ההוה אמינא שכל גר צריך להקריב פסח עם גיורו. חז"ל דרשו (במדבר ט') "וכי יגור וגו' שומע אני ביום שנתגייר יעשה פסח מיד, ת"ל כאזרח, מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר". לכאורה מה שייך קרבן פסח לגר? וכן מה מקום יש להקריבו שלא במועדו? אלא מכאן שזה קרבן של כניסה לברית עם הקב"ה ומתאים לגר להקריבו מיד כשנכנס ליהדותו, קמ"ל שאין לו להקריבו אלא עם כלל ישראל "כגר כאזרח".

פסח המוזכר בתורה - קשור בכריתת ברית מחודשת עם הקב"ה לאחר חטא ע"ז
א. פסח מדבר (במדבר ט):
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר:
וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח: וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

פסח זה נקרא פסח מדבר, היחיד שקיימו ישראל במשך היותם במדבר, ונעשה לאחר חטא העגל, נראה שבגלל זה נצטוו לעשותו כדי לחדש את הברית עם הקב"ה.

ב. פסח גלגל (יהושע)
וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ: וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:

פסח זה היה הראשון שקיימו ישראל בכניסתם לארץ, והיה אחרי חטא השיטים שבו חטאו בע"ז "הנצמדים לפעור - כצמיד פתיל". נוסף לכך, לפי חז"ל באותו יום שהקריבו את הפסח בגלגל קיימו בני ישראל את הנאמר בתורה "ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל", לקבל עליהם את התורה בברית ובאלה. הם הלכו בדרך נס מאה ועשרים מיל וחזרו להקריב את הפסח, נמצא שהם הקריבו אותו לאחר כריתת ברית זו עם הקב"ה.

ג. פסח בימי חזקיהו המלך
מוזכר בדברי הימים ב' פרק ל':
"וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם נִכְלְמוּ וַיִּתְקַדְּשׁוּ וַיָּבִיאוּ עֹלוֹת בֵּית ה'. וַיַּעַמְדוּ עַל עָמְדָם כְּמִשְׁפָּטָם כְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים הַכֹּהֲנִים זֹרְקִים אֶת הַדָּם מִיַּד הַלְוִיִּם: כִּי רַבַּת בַּקָּהָל אֲשֶׁר לֹא הִתְקַדָּשׁוּ וְהַלְוִיִּם עַל שְׁחִיטַת הַפְּסָחִים לְכֹל לֹא טָהוֹר לְהַקְדִּישׁ לַה'. כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד: בכָּל לְבָבוֹ הֵכִין לִדְרוֹשׁ הָאֱלֹקִים ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתָיו וְלֹא כְּטָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ: וַיִּשְׁמַע ה' אֶל יְחִזְקִיָּהוּ וַיִּרְפָּא אֶת הָעָם: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים בִּירוּשָׁלִַם אֶת חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה וּמְהַלְלִים לַה' יוֹם בְּיוֹם הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים בִּכְלֵי עֹז לַה'".

מדובר כאן לאחר דורו של אחז שהיה רשע ועובד ע"ז ובטל תורה מישראל, וכשמלך בנו חזקיהו ראה לנכון להקריב את הפסח בפרסום רב, טהר את העם מטומאת ע"ז (שמטמאה כמת), ולפי דעה אחת בגמ' דחה את הקרבת הפסח בגלל שלא הצריח לטהר את כל העם, וטעה בהלכה זו של טומאה הותרה בצבור. הרי לנו שהפסח מתאים לבא כשרוצים לכרות ברית חדשה עם ה'.

ד. פסח בימי יאשיהו המלך
מוזכר במלכים ב' פרק כ"ג:
"וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַה' אֱלֹקֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה: לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה".

הפסח הזה בא לאחר שמנשה חטא והחטיא את הרבים בחטא ע"ז, ולאחריו לא נמצא ס"ת אחד בישראל עד שמצא יאשיהו ס"ת בעזרה. פתחו ומצא בו פרשת התוכחה, ומיד קרא לתשובה ועשה את הפסח, שהכתוב מעיד שלא היה כמותו מזמן השופטים. נראה שהכוונה לפסח גלגל בזמן יהושע. ומה היה מיוחד בו יותר מפסח שעשו בודאי גם המלכים הצדיקים כדוד ושלמה? אלא שלא היה בימיהם מפנה כל כך גדול של תשובה כפי שהיה בימי יאשיהו. ושוב אנו רואים שפסח בא לכריתת ברית מחודשת עם ה', לציין כמו ביציאת מצרים שנגאלנו גאולה רוחנית כמו שאנו אומרים בהגדה "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ואח"כ קרבנו המקום לעבודתו", כך גם בכל שנה ושנה מתחדש ענין זה של קרבנו המקום לעבודתו ועל זה אנו מקריבים את הפסח.

ספור יציאת מצרים כולל הודאה לה'
והנה כלול במצוות סיפור יצ"מ גם ההודיה על הגאולה. ויש להביא כמה ראיות לכך:
א. גמ' פסחים "אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה : עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא, מאי בעי למימר ליה? אמר ליה: בעי לאודויי ולשבוחי. אמר ליה: פטרתן מלומר מה נשתנה. פתח ואמר עבדים היינו". הרי לנו שרב נחמן השתדל לעורר את עבדו ואת עצמו עמו להודות ולשבח על הגאולה וכיון שהעבד התעורר לכך ראה עצמו פטור למהוסיף עוד ולשאול "מה נשתנה", משמע שזה העיקר.

ב. וכן כתב הרא"ש (פסחים פרק י סימן ל), וז"ל:
"ונהגו באשכנז ובצרפת לעשות מעשרון אחד זכר ללחמי תודה שהיוצא מבית האסורין מביא לחמי תודה ולחמי תודה באין ג' מינין של מצה [חלות] רקיקין ורבוכה. ושלש חלות עושין מעשרון אחד דכל מין ומין היו שלשה עשרונות ושליש עשרון ומכל מין היו עושין עשר חלות דהיינו שלש מן עשרון אחד".

נמצא, שקרבן פסח הוא כקרבן תודה על הנסים, וסיפור יציאת מצרים היא, כברכת הגומל שאומרים מקריבי התודה.

ג. חז"ל בחרו את פרשת "ארמי אבד אבי" שהיא מקרא בכורים לצורך דרשת ההגדה וספור יציאת מצרים. מדוע בחרו בפרשה זו? נראה שיחודה של הפרשה היא בכך שכל כולה באה כדי להודות לה' על חסדיו "להגיד שאיני כפוי טובה". ולכן אין כמו פרשה זו להדרש בספור יציאת מצרים שבאה כדי להביא אותנו להודאה לה'.

ד. וכן מדויק הנוסח של הברכה שלאחר ההגדה "לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו, הוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה, ונאמר לפניו הללויה".
והנה בברכה זו אנו מודים גם על הנסים שנעשו לנו, וזה מתאים עם מה שלמדנו שחייב לראות עצמו כאילו יצא ממצרים, אבל מקדימים את אבותינו להזכרת עצמנו. ולעומת זאת בברכה שלאחר שני פרקי ההלל אנו אומרים "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים", מזכירים תחילה שגאלנו ואח"כ שגאל את אבותינו. מה סיבת ההבדל? נראה לומר, שהנסים הנגלים היו לאבותינו, ולכן אנו מקדימים אותם "למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו", אבל בבואנו להודות, הרי ההודיה האישית גוברת ולכן מקדימים עצמנו להודות "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים" 6 .

ה. וכן מדויק בהגדרת המצווה לספר ביציאת מצרים, כפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות "וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו ית' על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב. כמו שאמרו (הגש"פ) כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

נשאלת השאלה מנין לקחו חז"ל שמצוות ספור יציאת מצרים כוללת גם את ההודאה על חסדי ה', ומי יודע סוד ה' וטעמי מצוותיו? ונראה שכל זה נובע מהגדרת הספור כפי שבארנו לעיל, כיון שהספור צריך להביא את ההרגשה שהוא עצמו יצא ממצרים, ממילא מוכרח הוא להרגיש הכרת טובה על הגאולה, ולהודות לה' עליה, כי אם לא כן סימן שלא הגיע לכלל הכרה זו.

ולפי זה נראה להסביר מה שאמר רב האי גאון מדוע אין מברכין על ההלל בליל הסדר, משום שאנו אומרים אותו בתורת שרין ולא בתורת קוראין. והיינו, מפני שחייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, ואז יוצאת מפיו שירת הלל לה', ולא כחיוב שחייבו אותו חכמים לקרות את ההלל.

קיום מצוות ספור יציאת מצרים בלמוד הלכות הפסח
כתבו הפוסקים שאפשר לקיים מצוות ספור יציאת מצרים על ידי למוד הלכות הפסח. ואפשר להביא לכך כמה הוכחות:
א. מובא בתוספתא והזכירה הרא"ש מסכת פסחים פרק י סימן לג, וז"ל:
"וכן נמי מדפריש בירושלמי דבין שלישי לרביעי לא ישתה משום דשמא ישתכר. מכלל דאי לאו חיישינן לשכרות היה מותר לשתות. ומנהג פשוט הוא שלא לשתות יין ופי' הר"ם ז"ל טעם למנהג לפי שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביציאת מצרים לספר בנסים ובנפלאות שעשה לנו הקב"ה ולאבותינו עד שתחטפנו שינה ואם ישתה ישתכר. והכי אמרינן בתוספתא (פ"י) חייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים כל הלילה . וזה ששנינו מעשה בר' אליעזר ור' יהושע שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל הלילה וכו'. אבל בכוס רביעי התירו שיש לו סמך מן הפסוק כנגד ולקחתי אתכם".


הרי לנו שיש מצווה ללמוד הלכות הפסח כל הלילה, ובודאי אין זה רק מצד למוד עניני דיומא, שאם כן היה עדיף לעסוק בספור יציאת מצרים שהיא מצוות הלילה הזה, אלא בזה מקיים מצוות ספור יציאת מצרים.

ב. וכן יש להוכיח מהתשובה שעונים לבן החכם, (רמב"ם ונוסח ההגדה) "חכם מה הוא אומר : (דברים ו') מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם, אף אתה אמור לו כהלכות הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". הרי לנו שאפשר לקיים מצוות יצ"מ בלמוד הלכות הפסח.

וצריך להבין איך יוצא ידי חובת הספור בלמוד הלכה? אלא כפי שהוכחנו לעיל שהגדרת המצווה לספר ביציאת מצרים, אינה כדי לדעת את העובדות, אלא כדי להפנים את הספור בלב, וקיום המצוות השייכות לפסח ולמוד הלכותיהן בכוחם להפנים את הספור בלב. וכך כתב הרמב"ן בפרושו על הפסוק בשיר השירים "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ", שכדי לעורר את האהבה יש צורך לעשות לה נרתיק בתוך חפץ של מצווה כדי שתקלט ותשמר.


^ 1 עיין אור שמח שביאר, שהרמב"ם רמז כאן לחיוב לומר הגדה על הכוס כמו קדוש. אמנם קצת קשה לומר כן, כיון שהרמב"ם לא דבר כאן בענין ד' כוסות, אין לכך רמז ברמב"ם.
^ 2 "אמר רב אחא בר יעקב: סומא פטור מלומר הגדה. כתיב הכא בעבור זה וכתיב התם +דברים כא+ בננו זה, מה להלן - פרט לסומא, אף כאן - פרט לסומין איני? והאמר מרימר: שאלתינהו לרבנן דבי רב יוסף. מאן דאמר אגדתא בי רב יוסף? אמרו: רב יוסף. מאן דאמר אגדתא בי רב ששת? אמרו: רב ששת. - קסברי רבנן: מצה בזמן הזה דרבנן. מכלל דרב אחא בר יעקב סבר מצה בזמן הזה דאורייתא? והא רב אחא בר יעקב הוא דאמר מצה בזמן הזה דרבנן! - קסבר: כל דתקון רבנן - כעין דאורייתא תיקון. - לרב ששת ולרב יוסף נמי, הא ודאי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון! - הכי השתא! בשלמא התם, מדהוה ליה למיכתב בננו הוא וכתיב בננו זה - שמע מינה פרט לסומין הוא דאתא, אבל הכא - אי לאו בעבור זה מאי לכתוב? אלא: בעבור מצה ומרור הוא דאתא".
^ 3 רמב"ן שמות פרק יב פסוק ב "וכבר הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל ( ירושלמי ר"ה א ב, ב"ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד - טו) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א) ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם) . ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה".
^ 4 נראה לפי זה להסביר מדוע אנו מזכירים בהגדה של פסח את המחלוקת הזאת בין בן זומא לחכמים לפיה יציאת מצרים טפילה לגאולת העתיד, וכי נכון לומר זאת בליל הפסח? אלא שכל הגאולות נכללות בה.
^ 5 ברכות דף יג עמוד ב "תנו רבנן: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד - זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא. אמר ליה רב לרבי חייא: לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים. אמר ליה: בר פחתי! בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים. חוזר וגומרה, או אינו חוזר וגומרה? בר קפרא אומר: אינו חוזר וגומרה, רבי שמעון ברבי אומר: חוזר וגומרה. אמר ליה בר קפרא לרבי שמעון ברבי: בשלמא לדידי דאמינא אינו חוזר וגומרה - היינו דמהדר רבי אשמעתא דאית בה יציאת מצרים, אלא לדידך דאמרת חוזר וגומרה, למה ליה לאהדורי? כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה".
^ 6 "רבי עקיבא אומר: כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם (מן הפסחים ומן הזבחים) +מסורת הש"ס: [מן הזבחים ומן הפסחים]+ כו', עד ברוך אתה ה' גאל ישראל", לפי ר"ע יש לכלול בהודאה בקשה לגאולת העתיד שגם היא תהיה כלולה אז בהודאה על גאולת מצרים.


חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il