ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מחלוקת רש"י ותוס' בדין בדיקת חמץ (חלק ב') | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא פסחים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ט"ז טבת, התשנ"ה

מחלוקת רש"י ותוס' בדין בדיקת חמץ (חלק ב')

פסחים ב.



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
עמרם בן סולטנה

בשיעור הקודם (מחלוקת רש"י ותוס' בדין בדיקת חמץ) ראינו שנחלקו רש"י ותוס' בטעם הבדיקה. רש"י כתב שיבדוק משום בל יראה ובל ימצא, והתוס' כתב שיבדוק שמא יבוא לאוכלו, והקשה על רש"י שהרי תקנו חז"ל גם לבטל החמץ, ולאחר הביטול כבר לא עוברים על בל יראה ובל ימצא. הר"ן יישב את רש"י שמהתורה יש שני אופנים בהם אפשר להימנע מלעבור על בל יראה ובל ימצא, האופן הראשון הוא בדיקה וביעור והשני הוא ביטול. הר"ן מנמק מדוע מהתורה מספיק בדיקה וביעור ולא צריך ביטול למרות שיש סיכוי שלא ימצא בבדיקה. וכותב שהתורה סמכה על החזקות. מהמשך דבריו נראה שביאר באופן אחר, ונעמוד על כך בהמשך, אך קודם נבאר הבנה זו.
הגמרא בדף ו: מנמקת את תקנת חז"ל שהצריכו ביטול בנוסף לבדיקה, וכותבת שאם אדם רק יבדוק חיישנן שבפסח ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה.
הר"ן מבאר בהתאם לשיטתו ולהבא אם ישהה החמץ בביתו, אך אינו עובר למפרע משום שהתורה סמכה על החזקות, ואדם שבדק שאין חמץ בבית.
נקודה זו טעונה ביאור, שהרי מצאנו בגמרא שאדם, שסמך על החזקות ואחר כך התברר שעבר, חייב להביא קרבן. למשל אישה שבאו עדים והעידו שבעלה מת מותרת להינשא, ואם לבסוף יתברר שבעלה חי תתחייב בקרבן.
לעומת זאת מצאנו מקרה בו אדם זה מוגדר כאנוס. אדם ששחט קרבן פסח בשבת ונמצא טריפה בבני המעיים הוא נחשב אנוס.
כנראה ההבדל בין המקרים הוא, שבמקרה של האישה היה ניתן לברר ולחפש את בעלה, אלא שמן הדין לא היה צריך לעומת זאת במקרה של קרבן פסח לא היה שום אפשרות לברר ולכן מוגדר כאונס.
עוד מקרה המובא בשב שמעתתא הוא אדם בן 13 שלא היו לו סימני בגרות ואכל חלב, ולבסוף התברר שהוא סריס. אדם רגיל כל עוד לא הביא סימנים אינו נחשב גדול אף שהגיע לגיל 13. (יש בכך מחלוקת, מ"מ יש דעה הסוברת כך).
לגבי סריס הגמרא אומרת שהוא חייב, אך השאלה היא מה הוא חייב. התוספות כותב שהוא חייב מלקות, וכותב השב שמעתתא, שזה דווקא לשיטת התוס', שספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא (כלומר - התורה אסרה בכל מקום גם ספק דאורייתא), אולם לדעת הרמב"ם שספק דאורייתא לקולא מדאורייתא, ואסור רק מדרבנן צריך לומר שחייב קרבן ולא מלקות. אולם גם על כך שואל, למה חייב קרבן, הרי מהתורה היה מותר לו לכתחילה ואם כן נחשב אנוס ולא שוגג? ומיישב שמאחר והיה אסור לו מדרבנן, אינו נחשב אנוס. וראיה לכך מהמשמש סמוך לוסתה, אע"פ שאסור רק מדרבנן, מכל מקום אם ראתה חייב קרבן.
אם כן השב שמעתתא באופן עקרוני מגדיר אותו כאנוס, (לולא האיסור דרבנן), אמנם גם כאן לא היתה לנו שום דרך לברר אם הוא סריס, בניגוד לבדיקת חמץ שיש דרך לבדוק יותר טוב ולכאורה צריך להיות מוגדר כשוגג ולא כאנוס, ויש לתמוה על הר"ן מדוע כתב שאינו עובר למפרע.
ונראה שבאמת אין כוונת הר"ן, שהוא נחשב אנוס ואינו עובר אפילו בשוגג, אלא הוא עובר בשוגג ואינו עובר במזיד, ובכל זאת זה לא סיבה עדיין להצריך ביטול, כי לכתחילה סומכים על החזקות וכמו שבטריפות לא מצריכים לפתוח ולבדוק לכתחילה, כך גם בבדיקת חמץ.
השערי יושר שואל על עצם דברי הרמב"ם שספק דאורייתא לקולא מדאורייתא, הרי במקרה שיש ספק על העבר כמו ספק חלב ספק שומן, אם יתברר שאכל חלב נצריך את האוכל להביא קרבן, ואיך יתכן לומר שמתירים לו לכתחילה לאכול ומאידך אם יתברר לבסוף שאכל חלב, נחשב כעובר עבירה וחייב קרבן?
השערי יושר עונה תשובה משונה מאוד, אך נראה שמוכרחים לומר כמותו בכמה ראשונים.
תשובתו היא שהידיעה גורמת את העבירה. כל עוד לא ידוע שאכל חלב אין זה עבירה, אולם כשיתברר לבסוף שזה חלב, אז הידיעה שאכל חלב הופכת אותו לעובר עבירה.
והדברים משונים, איזה טעם יש לומר שהידיעה היא גורמת את העבירה, אולם מצאנו ברמב"ן יסוד זה. הרמב"ן בתורת האדם על מסכת ב"ק מביא את דרשת חז"ל "ורפא ירפא - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא", ושואל מדוע צריך פסוק לכך, למה היינו אומרים שאסור, ועודנה שבגלל שיש חשש שיטעה הרופא ויגרום למות החולה, היינו חושבים לאסור על הרופא לנסות לרפאתו. ומוסיף הרמב"ן שאף אם טעה, הרי עשה מצווה ויש לו שכר בשמיים. ומקשה, הרי כתוב שאם הרג בשוגג את הנפש צריך לגלות, ואיך יתכן שמצד אחד יש לו שכר בשמים ומצד שני חייב גלות, ועונה שאין זה סותר אמנם בשמים יש לו שכר, אך אם נודע צריך לגלות.
הרמב"ן אומר כאן שהידיעה גורמת כאן לגלות. לא נודע יש לו שכר בשמים ואם נודע גולה. אלא שמסברא עדיין צריך להבין עניין זה. ואולי אפשר לתת טעם בדבר.
כאשר משה רבנו ירד מהר סיני עם הלוחות בידו וראה את העגל הוא שבר את הלוחות. ויש לשאול, הרי עוד לפני שראה את העגל הוא ידע עליו, ומדוע לא שבר את הלוחות ברגע שה' אמר לו שישראל חטאו? הגמרא שואלת שאלה זו ועונה שעשה זאת כדי ללמד שאין לדיין לדון אלא על פי מה שרואות עיניו.
בספר העיקרים
מובא תירוץ אחר, שכאשר משה רבנו ראה בעיניו את העגל הוא התרגז והשליך את הלוחות. המהרש"א מביא הסבר זה על המקום בסוגיה.
וצריך להבין איך יכול להיות שמשה רבנו עשה דברים בגלל התפעלות ולא נהג כראוי? ונראה שאין הכוונה שלא עשה כדין, אלא שכך צריך לנהוג, זוהי דרך נכונה להתפעל ולזרוק את הלוחות.
על פי זה יש לומר גם לענייננו, כאשר רופא ניסה לרפא, הוא עשה כדין, אבל עם כל זה כשאדם רואה אחר כך שגרם למות אדם הוא צריך להתרגש מזה, להתרגש מהעבירה שבאה לידו, ולכן צריך לגלות. כך גם יש לבאר שאדם שאכל בהיתר אבל אחר כך נודע שאכל חלב, אע"פ שלא עשה עבירה, מכל מקום הוא צריך להתרגש מכך שאכל חלב ולהביא קרבן.
המדרש אומר שאברהם אבינו אמר לקב"ה, הנה דור המבול חטאו ולא מחלת, דור הפלגה ולא מחלת. שמא גם בני ישראל כן. אמר לו, לבני ישראל יש כפרה על ידי הקרבנות, וזוהי שאלת אברהם "במה אדע כי ארשנה" ותשובת ה' הייתה ברית בין הבתרים המרמזת על הקרבנות.
בית הלוי שואל, הרי קרבנות באים על חטאים בשוגג, ואילו דור המבול ודור הפלגה חטאו במזיד, ועל כך אין כפרה? ועונה בית הלוי שאדם המביא קרבן על שוגג גורם לו שלא יחטא במזיד. מה הסיבה בזה? לפי דברינו אפשר להבין, אם אדם מרגיש אפילו בשוגג את החטא, זה גורם שלא יחטא במזיד.
עד כאן עמדנו על ההבנה הראשונה כפי שמשמע מתחילת דבריו, אולם בהמשך דבריו כותב שאין מצוות השבתה אלא על חמץ ידוע או על מקומות שרגיל להימצא בהן.
משמע מדבריו אלו שאין מצווה בכלל על החמץ שלא מצא בבדיקה, שנאמר "לא ימצא" וזה אינו מצוי, ולא כפי שאמר קודם שאם לא מצא עבר בשוגג אלא שמותר לסמוך על החזקות.
הדברים האלו כתובים בעצם בגמרא בתחילת פרק כל שעה (דף כא.), וכפי שהבינם התוספות.
המשנה שם אומרת שכל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה, לחיה ולעופות. ושואלת הגמרא למה נצרך הפירוט הזה, ועונה שאם היה כתוב רק בהמה הייתי אומר שמותר משום שאם תשייר בעל הבית יראה את החמץ אבל חיה אסור משום שמצניעה, ואם היה כתוב רק חיה הייתי אומר שמותר משום שאם משיירת היא מצניעה ואינו עובר על בל יראה ובל ימצא, משום שאינו מצוי, ומסבירים התוספות שא"פ שעוברים גם על חמץ מוטמן כפי שלמדה הגמרא, זה דווקא כשיודע היכן מוטמן, אבל כשאינו יודע אינו עובר עליו.
אולי אפשר ליישב קצת בדוחק את דברי הר"ן, שיסתדרו תחילתם עם סופם, שאם א היה אפשר לסמוך מהתורה על חזקות, החמץ שלא מצא בבדיקה היה נחשב חמץ מצוי.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il