ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשע"ג

שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם
חומות ירושלים נפרצו בי"ז בתמוז, ובית המקדש נחרב בתשעה באב. בשלושת השבועות שבין שני התאריכים הללו תהליך החורבן המשיך צעד אחר צעד ולא נעצר. והכלל שנאמר על י"ז בתמוז ועל תשעה באב, "מגלגלין חובה ליום חייב", חל גם על ימי בין המצרים.
מובא בירושלמי ובזוהר (ז"ח שיה"ש ב ע"ב, ז"ח איכה נו ע"ב) שתהליך החורבן דומה לצמיחת עץ השקד גם במספר הימים וגם במשמעות. עץ השקד הוא המהיר שבין פירות האילן. עשרים ואחד יום עוברים מפריחתו ועד גמר הפרי. גם בחורבן מתרחש תהליך של עשרים ואחד יום מכניסת האויבים לעיר עד חורבן בית המקדש.
המשמעות לכך היא קלקול שמביא במהירות חורבן נורא. נפילה רוחנית שמביאה את האויבים לפתחנו. "נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם, כָּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף, כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם עָצְמוּ מְשׁוּבוֹתֵיהֶם" (ירמיהו ה ו). האויבים משיגים את מטרתם. גם הקב"ה אומר על עצמו "הִנְנִי שֹׁקֵד עֲלֵיהֶם לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה" (ירמיהו מד).

שקדים מתוקים
הנבואה הראשונה של ירמיהו הנביא (א) אומרת שה' שוקד. זה יכול להיות לרעה וזה יכול להיות לטובה. "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ? וָאֹמַר: מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשׂתוֹ".
ה' מוביל מהלך של חורבן אם אנחנו חוטאים. ומוביל מהלך של בניין אם אנחנו ראויים. זה לוקח זמן, יש פה תהליכים. אבל זאת הנחמה שלנו בימים אלו: כשם שה' שוקד על הרעה לעשותה, כך הוא שוקד על הטובה. יש פה התמדה בתהליך האלוקי ואין מי שימנע בעדו מלהביא גאולה שלמה.

בכייה של ממש על חורבן הבית
הדרך לגאולה עוברת ברצון שלנו. "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו". כתב האר"י ז"ל ב"שער הכוונות" כי הרצון הזה בא לידי ביטוי בתפילה ובבכייה. "עניין בֵּין הַמְּצָרִים והם עשרים ואחת ימים שבין י"ז לתמוז עד תשעה באב. מנהג טוב וכשר הוא מאד לכל בעל נפש לשבת באבלות אחר חצי היום בכל אלו הימים ולבכות בכייה ממש על חורבן הבית". וכל זה הוא מלבד העניין המיוחד שיש בתקופה זו יותר מכל השנה כולה לומר "תיקון חצות" בחצות הלילה.
"ודבר זה עושה תועלת גדולה בנפש האדם". עם שלם שמבין את ערכו הגדול של בית המקדש ובוכה עליו, זוכה לגאולה. האדם הפרטי שמבין את ערכו הגדול של בית המקדש ובוכה עליו, זוכה למעלה גדולה. זוכה להיות שותף בגאולה. על זה נאמר (ישעיה סו י) "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ".

קדיש – סיפור הגאולה

כדי לבכות צריך להבין מה הפסדנו בחורבן הבית ומה נרוויח בבניינו. אפשר לכוון בקדיש שאומרים כמה פעמים, קדיש שעוסק בגאולה: "בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִּרְעוּתֵיהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵיהּ. וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵיהּ. וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ" – מלכות בית דוד, גאולה וביאת המשיח. כשזה יקרה "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא", יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם.
אנו מברכים שכל זה יהיה בקרוב. "בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכֹל בֵּית יִשְֹרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב". כך אומר שליח הציבור. על זה עונה לו הקהל ואומר: "יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ. וְיִשְׁתַּבַּח. וְיִתְפָּאַר. וְיִתְרוֹמַם. וְיִתְנַשֵּא. וְיִתְהַדָּר. וְיִתְעַלֶּה. וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא. שִׁירָתָא. תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא. דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן".
פירוש הדברים הוא שיהא שמו של הקב"ה מברך בגאולה השלמה הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים לתאר. הרבה יותר מכל הברכות, השירות, השבחים והנחמות שאומרים בעולם. כל המציאות תשמח, לא רק בני האדם. "אז ירננו כל עצי יער". "ירעם הים ומלואו תבל ויושבי בה". "יחד הרים ירננו".

האומר קדיש בכוונה – מביא גאולה לעולם
לכן כל מי שאומר "יהא שמיה רבה" בכוונה גדולה, גורם התעוררות גדולה של גאולה בשמים. כך אומר אליהו הנביא לרבי יוסי, "וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹנִין, 'יְהֵא שְׁמֵיהּ הַגָּדוֹל מְבֹרָךְ' הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַעְנֵעַ רֹאשׁוֹ וְאוֹמֵר, אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ. וּמַה לּוֹ לָאָב שֶׁהֶגְלָה אֶת בָּנָיו לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְאוֹי לָהֶם לַבָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵעַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם" (ברכות ג ע"א).
ודבר זה מביא גאולה לעם ישראל וגאולה למי שאומר קדיש זה בכוונה או עונה אמן בכוונה. שכך נאמר בגמרא (שבת קיט ע"ב): "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כֹּל הָעוֹנֶה 'אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרֵךְ', בְּכֹל כֹּחוֹ, קוֹרְעִים לוֹ גְּזַר דִּינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (שופטים ה) 'בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ ה''. מַה טַעַם 'בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת'? מִשּׁוּם דְּ'בָרְכוּ ה''. רַבִּי חִיָּא בַר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילוּ יֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, מוֹחֲלִים לוֹ, כְּתִיב הָכָא, 'בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת'. וּכְתִיב הָתָם, (שמות לב) 'כִּי פָּרוּעַ הוּא'. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, כֹּל הָעוֹנֶה 'אָמֵן' בְּכֹל כּחוֹ, פּוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַּן עֶדֶן. שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה כו) 'פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גּוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים'. אַל תִּקְרֵי 'שׁוֹמֵר אֱמוּנִים', אֶלָּא 'שֶׁאוֹמְרִים אָמֵן'". וכל כך למה? כי כוונה בקדיש מספרת על גודל הגאולה, ורצון לגאולה הוא זה שמביא את הגאולה לעולם.

ברכת "שהחיינו" בימי בין המצרים
מחמירים באבלות על החורבן
היה אומר מרן הרב אליהו זצוק"ל, כי הרבה הלכות של בין המצרים, תשעת הימים ותשעה באב, הן מנהגים שהשתרשו בעם ישראל עם הדורות ללא מקור בגמרא. כשהבנו את גודל ההפסד בעקבות חורבן הבית ועיכוב הגאולה של ישראל, קיבלנו על עצמו תזכורת לגודל האסון ולגודל השמחה אם נזכה לגאולה.
למרות שבדרך כלל כשיש מחלוקת באבלות הולכים לפי המקלים, באבלות על חורבן הבית הולכים פעמים רבות אחרי המחמיר. כל זה בגלל שאנו מבינים עם השנים יותר ויותר כמה חשוב להתאבל באמת על החורבן, ולא לשלם מס שפתים על רצוננו לראות את בניין בית המקדש "כזרזיר וכעורב".

ברכה על דברים חדשים
שאלה נפוצה היא, האם מותר לקנות בית או מכונית בשלושת השבועות. בגד חדש או כלי חדש לבית. מה מותר ומה אסור בתקופה זו מי"ז בתמוז ומראש חודש אב?
יש הלכות שעוסקות בדברים חדשים בתקופת בין המצרים, והן נמצאות ב"שולחן ערוך" (או"ח תקנא). חלקן הן הלכות שמקורן במנהג, כפי שניכר מלשונה של ההלכה. "טוב ליזהר מלומר 'שהחיינו' בין המצרים על פרי או על מלבוש". כי איך יאמר "שהחיינו לזמן הזה", וזה זמן שמסוגל לפורענות?
יש דברים שאינם תלויים בנו ומברכים עליהם "שהחיינו". " על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה". על הלכה זו הוסיף הרמ"א: "וכן בפרי שלא ימצא אחר ט' באב – מותר לברך ולאכלו בין המצרים". הספרדים נוהגים לברך "שהחיינו" על פדיון אבל לא על פרי חדש.

"שהחיינו" בשבתות שבינתיים
מלשון ה"שולחן ערוך" לא ניכר הבדל בין שבת לחול. הוא אוסר בכל התקופה לברך "שהחיינו". כן פירש האר"י הקדוש ב"שער הכוונות" שאין לומר "שהחיינו" בימי בין המצרים, לא בחול ולא בשבת. גם הפוסקים פסקו כן בשו"ת בית דוד (חאו"ח סי' שכ"ה) שלא לברך "שהחיינו" בשבתות שבינתיים. וכן העלה מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (סי' כ"ד). וכך אנחנו נוהגים הלכה למעשה כדעת מרן והאר"י הקדוש (עיין שו"ע שם סע' יז. כה"ח שם ס"ק רד, רה. מ"ב שם ס"ק צח, צט).
ב"ספר חסידים" כתב שנהגו לברך "שהחיינו" בשבת. וכך נהגו האשכנזים. טעם העניין הוא שאין אבלות בשבת לאבל. שהרי אם היה חל תשעה באב בשבת לא צמים בו, ולא עוד אלא ש"אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו" (עירובין מא ע"א). אם כך, גם בשבתות בין המצרים אין להחמיר שלא לברך "שהחיינו".

זמן פורענות ולא זמן אבלות
הגר"א מקל עוד יותר וכותב שגם בחול מותר לברך "שהחיינו". מקורו מהלכה אחרת שעוסקת במי שמת לו אביו והשאיר לו ירושה לבדו, שקורע בגדיו ומברך על המיתה "ברוך דיין האמת", ועל הירושה מברך "שהחיינו" (ברכות נט ע"ב, שו"ע רכ"ג ס"ב). יוצא אפוא שאין איסור בברכת "שהחיינו" בזמן אבלות.
ה"מגן אברהם" (ס"ק מ"ב) הסביר את דברי ה"שולחן ערוך" ואמר כי הטעם שלא לברך "שהחיינו" בימי בין המצרים אינו בגלל אבלות, אלא בגלל שהוא זמן פורענות, לכן לא ראוי לברך בתקופה זו "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

אשה בהיריון שהריחה פרי חדש
עם זאת ראינו שבמקרים מיוחדים מתירים לברך "שהחיינו", למשל לאשה בהיריון שהריחה ריח פרי חדש שלא אכלה ממנו קודם לכן והתאוותה לו, ואם לא תאכל עלולה חלילה להפיל. במקרה כזה הן ודאי הוא שתברך "שהחיינו" ותאכל, ולא תסכן את העובר משום כך (עיין כה"ח שם ס"ק ריא). זה דומה למה שאמר ה"שולחן ערוך" שאם יש לו פדיון הבן יברך "שהחיינו" למרות היותו בין המצרים.

"שהחיינו" מתוך הכרח
כן הדין אם אדם טעה ולקח פרי חדש אחרי י"ז בתמוז, וברך עליו "בורא פרי העץ", ובעוד הפרי בידיו טרם אוכלו ממנו נזכר שהוא פרי חדש בשבילו. האם ימשיך ויברך "שהחיינו" או לאו? על דברים אלה ודומיהם צריכים לומר שיש להם על מה שיסמוכו ויכולים לברך "שהחיינו" על אותו פרי חדש, כיוון שיש להם הכרח. אבל בלאו הכי אין לברך (כה"ח שם ס"ק רד, ריד. מ"ב שם ס"ק צח).

מתנה בהשהיה
אדם שקיבל מחברו חפץ במתנה והוא שמח בו, הטוב ביותר הוא שיכוון לא לקנותו עד לאחר תשעה באב וכך לכו"ע לא יצטרך לברך עליו "שהחיינו". שהרי יש דעה האומרת שמברכים "שהחיינו" בקניית החפץ ולאו דווקא בשימוש הראשון בו. ומכל מקום נכון שלא להשתמש בו עד לאחר תשעה באב, שאם ישתמש בלא "שהחיינו" נמצא שביטל ברכה זו.

איסור לבישת בגדים חדשים גם ללא "שהחיינו"

מלבד ההלכה הזו שלא לברך "שהחיינו", יש הלכה האומרת לא ללבוש בגדים חדשים מראש חודש אב או בשבוע שחל בו תשעה באב (תקנא ס"ע ו): "כלים חדשים, בין לבנים בין צבועים בין של צמר בין של פשתן, אסור ללבוש בשבת זה", והכוונה בשבוע של תשעה באב. והוסיף הרמ"א "ואנו מחמירין מר"ח ואילך".
יש שואלים, אם אסור לברך "שהחיינו" מי"ז בתמוז, מה החידוש בכך שלא לובשים בגדים חדשים מראש חודש אב? כמה תשובות יש בדבר, והעיקרית שבהן היא שלא על כל בגד מברכים "שהחיינו". יש בגדים שאין אדם שמח בהם כל כך, כמו גופיות וגרביים, שעליהם אדם לא מברך "שהחיינו". על הבגדים הללו דיבר ה"שולחן ערוך" כשאמר שאין ללבוש בגדים חדשים בשבוע שחל בו תשעה באב או מראש חודש אב.
יש אומרים שמדובר על מי שקנה בגד מוכן ללבישה לפני בין המצרים, וכבר בירך עליו "שהחיינו" בקנייה. עכשיו הוא רוצה ללבוש אותו בפעם הראשונה ולא לברך "שהחיינו", שהרי כבר בירך. על זה נאמרה הלכה זו, שמותר ללבוש את הבגד הזה עד ראש חודש אב, למרות שהוא חדש, כיוון שאין בו ברכת "שהחיינו". אבל אחרי ראש חודש אב או בשבוע שחל בו תשעה באב אין ללובשו, למרות שאין בו "שהחיינו", בגלל השמחה (מגן אברהם ס"ק כא ומובא במשנה ברורה סימן תקנא ס"ק מה).

מיעוט משא ומתן
מחלוקת לשם שמחה
מלבד ההלכות הללו יש הלכה שמקורה בגמרא שעוסקת ב"מיעוט משא ומתן" מראש חודש אב. כך אומרת הגמרא (יבמות מג ע"א) "שבת שחל תשעה באב בתוכה אסור לספר ולכבס ובחמישי מותר מפני כבוד השבת". ותניא "קודם הזמן הזה העם ממעטין בעסקיהם מלישא ומליתן, מלבנות ולנטוע, ומארסין אבל לא כונסין. ואין עושין סעודת אירוסין".
הטור (תקנא) הביא את דברי הירושלמי שאמר כי איסור זה הוא רק ב"בניין של שמחה, אבל אם היה כותלו גוהה ונוטה ליפול מותר". דבר דומה נאמר בגמרא בבלי בפ"ק דמגילה (ה ע"א) ביחס לתעניות של גשמים וביחס לתעניות אסתר. "תנא ב'בנין' – בנין של שמחה. 'נטיעה' – נטיעה של שמחה".
השאלה היא האם הגמרא בבלי שלא חילקה ביחס לתקופה של חודש אב לאסור רק בניין של שמחה מסכימה עם הגמרא בירושלמי. יכול להיות שחכמי הגמרא בבבלי חשבו שממעטין במשא ומתן בכל סוגי המסחר, ומותר לעשות רק מה שהכרחי.

קולא וחומרא בבניין של שמחה
שמעתי פעם ממו"ר אבא הרב זצוק"ל שאמר כי לפי הפירוש הזה יש קולא וחומרא בדברי הבבלי וחומרא וקולא בדברי הירושלמי. שלפי הירושלמי מה שאמרו חכמים "ממעטין במשא ומתן" ולא אמרו "אסור משא ומתן", כי יש משא ומתן רגיל שמותר, רק משא ומתן של שמחה אסור. זה פירוש המילה "ממעטין". לפי הבבלי המילה "ממעטין" באה לומר שכל משא ומתן ימעיט אדם ולא יעשה אלא רק מה שהכרחי. אבל הם הכרחי לו לעסוק במשא ומתן של שמחה – מותר לו.

משא ומתן של שמחה בשעת דחק
יש מפרשים שבאמת אין מחלוקת בין התלמודים. התלמוד הבבלי מסכים עם החילוק בין בניין של שמחה שאסור לבניין של חול שמותר. הוא לא חילק בכך, כי הוא סמך על החילוק שמופיע בהלכות תענית אסתר ותענית גשמים, ובאמת הוא הדין גם פה, אלא שלא פירש.
כך פוסק ה"שולחן ערוך" שכתב (סימן תקנא ס"ע ב): "מראש חודש עד התענית ממעטים במשא ובמתן ובבנין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו או בנין של ציור וכיור, ובנטיעה של שמחה, כגון אבורנקי של מלכים שנוטעים לצל להסתופף בצלו או מיני הדס ומיני אהלים; ואם היה כותלו נוטה ליפול, אע"פ שהוא של שמחה מותר לבנות". אמנם לשון הרמ"א שראוי למעט בכל משא ומתן – גם אם אינו של שמחה.
כך סיכם המשנה ברורה: "יש מן הפוסקים דסבריא ליה דהיינו שלא ישא במו"מ של שמחה כגון לקנות כלי כסף או צרכי חופה וכדומה אבל סתם מו"מ אין צריך למעט כלל. ויש דסבירא ליה דכל מו"מ צריך למעט בעת הזאת ולא יעסוק אלא כדי פרנסתו" (סימן תקנא ס"ק יא).
צריך להדגיש כי החידוש בהלכה זו הוא שגם דבר שאדם קונה ומוכר לא לעצמו כלל, כגון שיש לו חנות שבה הוא קונה סחורה מזה ומוכר לאחרים כמו כל סוחרים, גם זה שאין בו ברכת "שהחיינו", שהרי לא קונה לעצמו – גם זה אסור אם קונה ומוכר דברים של שמחה.

דבר האבד מותר
יש לנו כלל שנשנה במסכת מועד קטן לגבי איסור מלאכה בחול המועד, שדבר האבד מותר. לכן מותר להשקות גינה בחול המועד, שאם לא ישקו אותה היא תתייבש. אבל לא לנטוע עצים חדשים שיניבו רווח בעתיד, כי מניעת רווח לא נקראת דבר האבד.
משם למדו ק"ו להיתר מלאכה בימים אלו, כי חול המועד מקורו מהתורה וכאן מדרבנן. לכן גם כאן התירו לעבוד בדבר האבד שיש בו מניעת רווח. כך כתב המשנה ברורה שם: "ורק אם הוא יריד יש לומר דהוי 'דבר האבד' ושרי בכולי עלמא אם הוא מוצא אז בזול יותר". עוד הוסיף כי "בזמנינו נהגו להקל בכל זה משום דהכל נחשב כעת כדי פרנסתינו" (וראה משנה ברורה סימן תקנד ס"ק מח שהתירו גם בתשעה באב לקנות ביריד על ידי עכו"ם).

מהו בניין של שמחה?
הגמרא אמרה: "אי זהו בנין של שמחה? זה הבונה בית חתנות לבנו. אי זו היא נטיעה של שמחה? זה הנוטע אבוורנקי של מלכים". והסבירו המפרשים שהכוונה היא לגינה. "כגון אבורנקי של מלכים שנוטעים לצל להסתופף בצלו או מיני הדס ומיני אהלים".
בניין של שמחה הוא בית חתנות לבנו. לא בניין שהוא עושה לצורך עצמו. ובמשנה ברורה (תקנא ס"ק יב) כתב שהוא הדין "כל בנין שאין צריך לו לדירתו ורק שעושה כן להרווחה בעלמא – אסור". אחרי ראש חודש אב.

כותל רעוע במקום של שמחה
ראינו בדברי הירושלמי שאמר כי רק בניין של שמחה אסור, אבל אם היה כותל רעוע – מותר לבנותו. ואולם רוב הבניינים אינם של שמחה ואינם כותל רעוע. אם כן למה כיוון הירושלמי? התשובה היא שאם יש כותל רעוע – מותר לבנות אפילו במקום של שמחה.
בט"ז (ס"ק ב) האריך להסביר שכותל רעוע שהותר בתשעת הימים הוא לא כותל שיש בו סכנה. כי הוא בוודאי מותר מפני פיקוח נפש. כל מה שהתירו הוא בגלל חשש שייפול בעתיד ויש לחוש להפסד ממון.

נוכרי בקבלנות
בשונה מהלכות חול המועד, שאסור לאדם לשכור נוכרי לעבוד בשבילו בחול המועד, כאן כתוב: "ואם שכר לנכרי קודם ר"ח בקבלנות – מותר בכל ואפילו בט' באב עצמו דנכרי, אדעתא דנפשיה עביד והוא הדין אם קצץ עם הנכרי בקבלנות לצייר ביתו – מותר לצייר מטעם זה". מכל מקום אם יכול לפייסו בדבר מועט שימתין עד אחר ט' באב, תבוא עליו ברכה.

שמחם בבניין שלם
כתב הרמ"א כי לצורך מצווה הכול שרי. פעם נשאלתי האם נכון להתחתן מיד אחרי תשעה באב או שמא לדחות את החתונה כדי שלא ייאלץ לקנות צורכי חופה בתקופת בין המצרים. השבתי על כך, שזה בדיוק מה שנאמר בהלכה שלצורך מצווה מותר לקנות גם דברים של שמחה וחופה. כך כתב המשנה ברורה (סימן תקנא ס"ק יד) כי מי שאין לו אשה ובנים ואין לו בית חתנות – מותר לבנות בית חתנות. וכן גם לקנות או לתפור בגדים חדשים לצורך נשואין שיהיה אחר ט' באב.

ייצור בגדים חדשים
מאבן השתייה לתשתית הבגד
הלכה רביעית שנאמרה בעניין זה של בגדים חדשים כתובה באותו סימן ב"שולחן ערוך" (תקנא סעיף ח), והיא לשון הגמרא בירושלמי: "נשי דנהיגי דלא למשתי עמרא מדעייל אב – מנהגא". כדי להבין את פירוש ההלכה הזאת צריך לזכור כי בעבר היו הנשים אורגות בעצמן את הבגדים שלהן, והיו מסדרות חוטים של שתי וביניהם היו מעבירות חוטים של ערב כדי לארוג את הבגד לשימוש בני ביתן.
היו הנשים מהדרות שלא לעסוק בזה מראש חודש אב. אף שזו רק ההתחלה של ההתחלה באריגת הבגד, לא היו עושות כן כיוון שהתחלה זו רומזת להן על התחלה אחרת שאבדה בימים אלו. שבית המקדש הוא התחלה של העולם. הוא יושב על אבן השתייה, אבן התשתית של העולם כולו. מלבד המשמעות הפיזית של האבן הזו, יש כאן משמעות רוחנית גדולה להבנת משמעות בית המקדש. שהוא תשתיתו של עולם וכל שינוי שקורה בו – משפיע על כל העולם.
איך יזכירו הנשים לעצמן מה המשמעות של חורבן הבית? איך יזכירו לעצמן שמדובר בבית שהוא תשתית העולם? איך יזכירו לעצמן שכל שינוי שקורה בו משפיע על כל האנושות? איך יזכרו שאם בית המקדש בנוי לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, ואם הוא חרב – העולם מלא קנאה ושנאה ותחרות? לכן נהגו הנשים לעשות זיכרון לעצמן בכך שלא עוסקות בתשתית של בגד בחוטי השתי המזכירים את אבן השתייה.
בימינו אין הנשים עוסקות במלאכה זו, אבל העיקרון בוודאי נכון גם לנו, למצוא דברים שיזכירו לנו את המשמעות של בית המקדש, להבין היטב מה היה לנו ואיבדנו בידיים. הלכה זו היא לא לנשים בלבד, אבל הן אלה שקבענו לכולנו את ההלכה לדורות.

קל וחומר לבגדים ממש
מכאן למדו כי אסור להכין בגדים חדשים, אפילו אם אדם לא עושה כן לצורך עצמו. וכך כתב ה"שולחן ערוך" (סימן תקנא סעיף ז): "יש אומרים שאסור לתקן (לייצר) בגדים חדשים ומנעלים חדשים בשבת זה (בשבוע של תשעה באב), ויש להחמיר בזה מראש חודש".
החידוש בהלכה זו הוא כי גם למי שמתקין בגדים חדשים לצורך אחרים אסור. אמנם כותב הרמ"א ב"שולחן ערוך" שם כי נהגו להקל בזה, "אבל אם ידוע ומפורסם שהמלאכה של אינו יהודי – שרי". וכן להיפך מותר, אם נותנים לנוכרי לעשות נעל חדשה כדי שתהיה מוכנה לאחר התענית. וסיים הרמ"א "ומיהו טוב למעט בזה במקום דאפשר, דלא עדיף משאר משא ומתן דממעטינן".

הלכה ולא למעשה
כל ההלכות הללו, על "שהחיינו", על בניין ועל דברים חדשים, באים ללמד כי בשעת הגאולה נהדר לברך בימים אלו "שהחיינו" בכל יום ויום כמה פעמים. מרוב שמחה נקנה לעצמנו חולצות חדשות ונברך עליהן "שהחיינו" לבטא את שמחת לבנו בכל רגע ורגע. ויהי רצון שתרבה השמחה בעולם בבניין ירושלים ובבניין בית מקדשנו בקרוב. אמן.

סיפורים על הרב זצ"ל
מזכרות לתיקון חטא המרגלים
סיפר הרב ישראל פסח: פעם הדרכתי קבוצה של תיירים יהודים מדרום אפריקה שהגיעו לארץ בתקופת בין המצרים. הם שאלו האם מותר להם לטייל או לקנות דברים בתקופת שלושת השבועות שבין י"ז לתמוז לתשעה באב, והשבתי להם שעל-פי ההלכה זה אסור. למרות שידעתי שזו ההלכה, היה לי קשה עם זה, שכן כמעט שלא היו להם חוויות של תיירים, שאוהבים בדרך כלל לקנות מזכרות ותמונות בכל מקום שבו הם מטיילים. כיוון שחששתי שאולי יש כאן טעות, הלכתי לשאול בעניין את הרב זצ"ל והוא ענה לי: "מצווה עליהם לטייל בשלושת השבועות, מצווה עליהם לקנות תמונות ומזכרות בבין המצרים, ואף מצווה לקנות ולטייל בשלושת השבועות הללו כמה שיותר". שאלתי את הרב מדוע זה מותר, והרב השיב לי שהסיבה של בין המצרים היא חטא המרגלים, שלא הבינו את מעלתה של ארץ-ישראל ולא הכירו בחשיבותה. אך במקרה הזה, מדובר בתיירים מחו"ל שצריכים לתקן את החטא הזה ולאהוב את הארץ. אם הם לא יטיילו – איך הם יצליחו לרכוש את אהבת הארץ? ואם הם לא יקנו – איך הם יביאו את סיפור הארץ הטובה לבני משפחותיהם?

אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה
סיפר הרב זצ"ל: המגיד הירושלמי הנודע רבי שבתאי יודלביץ' זצ"ל היה דורש את הפסוק "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה", על זמן תחיית המתים. והוא המחיש זאת במשל לאדם שנפטר בצעירותו כבן עשרים שנה והשאיר אחריו תינוק רך שעתה נולד. תינוק יתום זה גדל והיה לאדם מבוגר והגיע עד גיל זקנה. והנה כאשר מגיעה השעה הנכספת, שעת הגאולה ותחיית המתים, צועד הזקן המופלג אל בית החיים, ומפלס דרכו בהמולה הרבה בין מאות ואלפי האנשים שבאו לחכות לקימת יקיריהם, וגם הוא מחכה שאביו יקום מקברו. והנה קם אביו וצורתו ותארו כפי שהיה בעת פטירתו, והוא בן עשרים שנה בלבד. קורא אותו זקן מופלג לאביו בהתלהבות: אבא! אבא! או אז כל האנשים מסביבו יצחקו מול מראה מבדח ולא מציאותי עד לאותה השעה, שאדם צעיר כבן עשרים שנה הולך עם אדם זקן שנראה כסבו לכל דבר, והוא אינו אלא בנו, ואותו "סבא" מכבדו במאוד מאוד כפי שכל בן מצווה במצוות כיבוד אב. אז – בתחיית המתים, ימלא שחוק פינו – מול מחזה שכזה.

כשם שה' שוקד על הרעה לעשותה, כך הוא שוקד על הטובה. יש פה התמדה בתהליך האלוקי ואין מי שימנע בעדו מלהביא גאולה שלמה

שות סמס
מים שלנו. האם מותר לגברים לטבול בשבת במים שחוממו ע"י שעון שבת שמחמם גם בשבת?
כן.

כבולעו כן פולטו. האם מותר לכסוס ציפורניים?
אסור לבלוע.

טעון טעינה. האם מותר להטעין טלפון במקום ציבורי, בעבודה או אצל חבר מבלי לבקש רשות?
כן. זה מחול מראש.

תשובה מיראה. כיצד ניתן לכפר ולתקן כאשר אדם ראה תמונות לא צנועות?
אפשר לעשות תשובה על כל דבר. אבל צריך לברוח מזה כמו מאש.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il