ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תשורי מראש אמנה | אתר ישיבה

דף הבית ספריה מועדים דרשות לימי הפסח Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תש"ד

תשורי מראש אמנה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

"'תשורי מראש אמנה'. לא זכו ישראל לומר שירה על הים אלא בזכות אמונה שנאמר: 'ויאמן העם', וכתיב: 'ויאמינו בה''... . א"ר אבהו: אעפ"י שכבר האמינו, כדכתיב: 'ויאמן העם', חזרו ולא האמינו, שנאמר: 'אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך'. כיון שבאו על הים וראו גבורתו של הקב"ה היאך עושה משפט עם רשעים מיד ויאמינו בה'" (שמו"ר כ"ג).

השירה נאמרת כשהאידאל מתאחד עם המציאות, הפנימיות עם החיצוניות, תת-ההכרה עם ההכרה. כשתנאי החיים מכתיבים לאדם צורת חיים שאינה הולמת את אופיו הפנימי השמחה אינה שורה עליו, תמיד ניכרים עקבות של התרוצצות במעשיו, לפעמים פעולותיו סותרות אחת את השניה. אין הוא שבע רצון מחייו, מרגיש הוא כי חסר לו משהו ואיננו יודע מה. אדם זה אין לו שירת חיים. בזמן שהאדם חי את עצמו, מביע את עצמו בפעולותיו, מרגיש איך הוא בא לידי בטוי, אז הוא מגיע לדרגת השירה.

המהות הישראלית קשורה בחי העולמים ב"ה, כל תוכן חיים שאיננו מביא לידי ביטוי את ערגה זו של הנפש הישראלית לצור מחצבתה אינה ממלאת אותה. ויש ותנאי החיים, הסביבה החילונית סביבתו, הגויים שכחי אלקים, משכיחה גם מישראל את מהותם הפנימית. הם אינם חיים את עצמם, הם חיים את מישהו אחר. הרגשה זו ממלאה אותם חוסר בטחון, חוסר סיפוק, והתרוצצות נפש פנימית. קליפה עבה של הזדהמות נרקמת למעלה על התוכן הלבבי, הפנימי, היסודי, ויש והיהודי איננו מכיר את עצמו, הוא חי בהתחפשות ובהתנכרות לעצמו. הוא חי, הוא פועל ועוסק ונושא ונותן, אבל חדות החיים חסרה לו, הוא מחפש והוא מתרוצץ, הוא לא ישיר.

בתקופת גלות מצרים, שעליה נאמר (שהש"ר ב'): "הללו עובדי ע"ז והללו ... 'גוי מקרב גוי'", תקופה ששכבה עבה של אבק גילולי מצרים רבץ על הנשמה היהודית, עד שאי אפשר היה להכיר באופן חיצוני מהו ההבדל שבין אלה לאלה. "הן לא יאמינו לי", טוען מרע"ה. והקב"ה משיבו: "ושמעו לקולך", הם מאמינים בני מאמינים, הפנימיות שבהם תתפרץ בלבת אש, ואף אם אינך רואה, ואף אם בצורה חיצונית הכל מכחיש את המצאות הפנים הזה. אולם זו היתה רק התפרצות. עוד רגע, משנחו, והכל חזר כבתחילה, והמדובר הוא על סיר הבשר, ועל הבצלים והאבטיחים. ועל דברי השידול באה הבעיטה: "חדל ממנו ונעבדה את מצרים". אף על פי שהאמינו, חזרו ולא האמינו.

אולם, בסופו של דבר, נבקעה הקליפה החיצונית העבה. הדבר שהיה נרדם מתחת לסף ההכרה התגבר על המכשולים ששמו עליו דרכי חייו. ועל הים, כשנתגלה כח המסירות נפש של כניסה לתוך הים, התאחדה המציאות עם השאיפה הנרדמת הפנימית, החלום התגשם והנשמה הישראלית נשמה לרוחה - "'אז ישיר'. לא אמרו שירה אלא בזכות האמונה".

והיתה זאת "שירה חדשה", סוג חדש שלא נשמע עדיין, שעיקרה לא הודאה על גאולת הגוף, כי אם על פדות הנפש, על החיים שקבלו את תכנם האמיתי, של "הודו והמליכו ואמרו ...". אכן, הגיעו ישראל אז למדרגה גבוהה של "זה אלי ואנוהו", התינוקות הראו באצבע, זהו אשר חלמנו עליו, זהו אשר שאפנו אליו, זהו אשר התרפקנו לעברו גם כשלא ידענוהו.

אבל התפעלות זו שהשפיעה למעמד הר סיני, חזרה ודעכה אח"כ. התגברו צורות חיצוניות של אלילי נכר והנפש מלאה קרעים, התרוצצות והתבוללות שתכנם השכחה העצמית, שהביאה לידי פירודים פנימיים, שסופם חורבן וגלות. רק פעם אחת, אומרים חז"ל (שם במדרש), אמרו ישראל "זה אלי", קריאה חד פעמית, קריאה שחסר לה ההד.

לעתיד לבוא, עתידים לומר שני פעמים: "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" (שם).

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il