ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ספירת העומר | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ספירת העומר הלכות ספירת העומר Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אחרי מות תשס"ג

ספירת העומר


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

וספרתם לכם - ספירה לכל אחד ואחד
הגמ' אומרת (מנחות ס"ה ע"ב - ס"ו ע"א) בעניין ספירת העומר וז"ל: "ת"ר 'וספרתם לכם' - שתהא ספירה לכל אחד ואחד. 'ממחרת השבת' - ממחרת יו"ט, או אינו אלא למחרת שבת בראשית - רבי יוסי בר יהודה אומר הרי הוא אומר 'תספרו חמשים יום', כל ספירות שאתה סופר לא יהו אלא חמשים יום, ואם תאמר ממחרת שבת בראשית, פעמים שאתה מוצא חמשים ואחד, ופעמים שאתה מוצא חמשים ושנים, חמשים ושלשה, חמשים וארבעה, חמשים וחמשה, חמשים וששה. ר"י בן בתירא אומר אינו צריך, הרי הוא אומר תספור לך, ספירה תלויה בבית דין, יצתה שבת בראשית שספירתה בכל אדם. רבי יוסי אומר ממחרת השבת - ממחרת יום טוב". מהגמ' הזאת אנו למדים שהמצוה של ספירת העומר היא על כל אדם ואדם וגם שזמן ספירת העומר מתחיל במוצאי יו"ט ראשון של פסח. לימודים אלו הגמ' מביאה כדי לפרוך טענתם של צדוקים שהיו טוענים שמתחילים ממחרת השבת ממש, כלומר שאם יחול יו"ט ראשון של פסח באחד מימות השבוע, יתחילו לספור את ספירת העומר רק ממחרת השבת הראשונה שתגיע, לדוגמה אם יחול ביום חמישי, יתחילו לספור את העומר רק ביום ראשון שאחריו. על כן, הגמ' האריכה בלימודים שכוונת התורה באומרה ממחרת השבת אינה אלא ליו"ט ולא ליום השביעי בשבוע (שבת בראשית). היום ה'רפורמים' אינם נקראים בכלל צדוקים שכן הצדוקים היו שומרים שבת מלהדליק בה אש ולא היו אוכלים מאכלים חמים כי כך חשבו בטעות שכוונת התורה. אבל הרפורמים יודעים שיש שבת ושצריך לשומרה, ואעפ"כ אינם נמנעים מלחללה.

ספירת העומר וספירת היובל
תוס' אומרים (שם ד"ה 'וספרתם לכם') "גבי יובל כתיב (ויקרא כה) 'וספרת לך' דאבית דין קאמר להו רחמנא ושמא בית דין סופרין ומברכין כמו שאנו מברכין על ספירת העומר וגבי זבה דכתיב (שם טו) 'וספרה' לא שייך בה ברכה, כיון שסותרת דאי חזיא אפילו בשביעי סתרה'. כלומר, גם בית דין היה סופר בברכה את היובל, כמו שאנו סופרים בברכה את ספירת העומר, שכן גם ביובל כתיב 'וספרתם'. ושואלים, מדוע אשה אינה סופרת שבעה נקיים והלוא גם בזה נאמר 'וספרה'? ועונים התוס' שזבה שונה מפני שהיא עלולה לסתור ואין זה בידה, על כן לא תקנו לה ברכה (ויש מי שאומר שבלבה תספור, פעמיים ביום, בכל בדיקה ובדיקה כדי שלא תשכח את היום השביעי ולא תתבלבל בין יום השביעי לששי).

וספרתם מלשון ספיר ויהלום

יש הדורשים ש'וספרתם' לכם הוא מלשון ספיר ויהלום, לומר שכל אדם ואדם שסופר את ספירת העומר הוא כאבן יקרה וחשובה. וכמו שאומר הזוהר הקדוש, שצריך להקפיד מאוד בספירה של כל יום, וישנה חשיבות גדולה בברכה שמברך על ספירת העומר, שכן יש קשר ישיר בין הספירות לבין מתן תורה, וכל יום הוא הכנה והתקרבות ליום הגדול והנכסף, ומי שקוטע חלילה בין הימים, גורם כביכול לנתק בהכנה שלו למתן תורה. ועל כן הנזהר בזה במאוד, שכרו גדול ונורא וחלקו במתן תורה יהיה רב ויציב.

ספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא או מדרבנן (והנ"מ ביניהם)
ישנה מחלוקת גדולה בראשונים האם ספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא או מדרבנן.
יש מי שאומר שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, והיא זכר לספירה שספרו בזמן שהיו מקריבים קרבן העומר במקדש. ודעת הרמב"ם היא שספירת העומר בזמן הזה היא מדאורייתא. (עיין ב"י ריש סי' תפ"ט וז"ל: "ומה שכתב וזמן הספירה מתחלת הלילה ואפילו אינו לילה ממש אלא ספק חשיכה יכולין לספור וכו' והר"ן (פסחים כח. דבור ראשון) כתב רוב המפרשים מסכימים דספירת העומר השתא דליכא הבאה ולא קרבן אינה אלא מדרבנן בעלמא זכר למקדש וכו' אבל הרמב"ם כתב (פרק ז' מהל' תמידין ומוספין הכ"ד) שמצוה זו של ספירת העומר מוטלת על כל איש ישראל בכל מקום ובכל זמן עכ"ל). וז"ל הרמב"ם "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות, ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום, ומתחילת היום מונין לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן. מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן". כלומר, לדעת הרמב"ם למרות שבזמננו לא מקריבים עומר, מצוה זו מדאורייתא גם בכל העולם כולו. ונ"מ בזה לענין ספק. וכמו שהתוס' מביאים שבספק חשכה יכול לספור ולברך כיון שזה מדרבנן וספיקו לקולא, אבל לדעת הרמב"ם שהוא מדאורייתא צריך שיהיה ודאי לילה אחרי צאת הכוכבים משום שבספק חשכה הוי ספיקו מדאורייתא ולחומרא. כמו כן, לענין המסופק אם ספר או לא ספר, בזה אמרינן, שאם כהרמב"ם שמצוה זו מדאורייתא, חייב לחזור ולספור, אבל אם מצוה זו מדרבנן, אינו חייב לחזור ולספור. ואנן קי"ל למעשה שאינו חייב לחזור ולברך בספק משום סב"ל, אלא יספור בלי ברכה.

להלכה ישנם ג' שיטות:
א] דעת הרמב"ם: ספירת העומר בזה"ז דאורייתא.
ב] דעת החולקים: דרבנן (תוס' שם והר"ן).
ג] ר' ירוחם: ספירת הימים - מהתורה, וספירת השבועות - מדרבנן.
ומובא בב"י שרוב הפוסקים סוברים שספירת העומר דרבנן. אבל אין נ"מ בזה ואם מסופק יספור בלי ברכה. הנ"מ היא, אם ספר ספירת העומר בבין השמשות, למ"ד דרבנן: יצא יד"ח. ולמ"ד מדאורייתא: לא יצא יד"ח, ויחזור ויספור בלילה ממש בלי ברכה.

ועל כן יעשה לעצמו סימן לזכור לספור ספירת העומר, אם בשעון, אם בלוח שבכל יום תולש את הדף וכדו'

מדוע לא נתקנה ברכה מיוחדת לספירת השבועות
עוד אומרת הגמ' (שם): 'גופא אמר אביי, מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר זכר למקדש הוא'. ומביא רש"י 'אמימר מני יומי ולא שבועי - אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא, דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הוא הלכך ביומי סגי' (ומשמע שלדעת רב אשי שסופר ימים וגם שבועות שזה מדאורייתא). כלומר, שלדעת אמימר כיון שבימינו כל ספירת העומר היא זכר למקדש ואין לנו עומר, מספיק לספור ימים. וצריך להבין, מה הנ"מ לאמימר לספור גם שבועות למרות שאין לנו הקרבת קרבן עומר והספירה היא רק זכר? רבנו ירוחם מביא חילוק מעניין בין הימים לשבועות (בזמן הזה שאין הקרבת עומר), ולדעתו ספירת הימים היא דאורייתא ואילו ספירת השבועות אינה אלא זכר למקדש וכל דבר שהוא זכר בעלמא לא תקנו לו ברכה. וז"ל הטהורה (תולדות אדם נתיב ה חלק ד דף מד): "ליל שני של פסח מברכין אק"בו על ספירת העומר ותמה הוא שהיה לו לומר על ספירת הימים כי ספירת העומר אינו שום דבר וה"ל לומר על ספירה לעומר או על ספירת הימים ועוד למה אין מברכין ב' ברכות אחת לימים ואחת לשבועות שהרי ב' מצות הן והן כתפילין של ראש ושל יד דאמר ב' ברכות אפילו לא שח. ועוד, איך אנו סומכין היום י"ד יום שהם ב' שבועות והיום כ"א יום שהם שלשה שבועות והיה לנו לומר היום י"ד יום והיום ב' שבועו' אבל מה לנו לומר שהן ב' שבועות וכי אין אנו יודעין שי"ד יום הן ב' שבועות? (עיין ב"אורח חיים" עמוד רכ"ד אות ד') ונראה לן, משום דכתיב ז' שבועות תספור לך וגו' וכתיב נמי מיום הביאכם את עומר וגו' ז' שבתות תמימות תהיין נמצא שלא נכתבה ספירת שבועות כי אם גבי העומר אבל ספירת הימים לא כתיב גבי עומר נמצא דספירת הימים הוא מן התורה אפילו בזמן הזה וספירת השבועות בזמן דאיכ' עומר והיו מברכין זה על זה בזמן שבית המקדש קיים והיינו דכתיב עד ממחרת השבת הז' תספרו נ' יום וה"ל למכתב עד מחרת אלא ר"ל ממחרת הספור ועד מחרת ר"ל שלא תלה מיום הביאכם אלא ממחרת ובזמן הזה אנו סופרים לשבועות זכר למקדש ובדב' שהוא זכר למקדש לבד אין מברכין עליו מדי דהוה אכריכ' דליל פסח ואערבה דז' של סוכות (כלו' הם חבטת הערבות שלא מברכים כיון שאין זה אלא לזכר) לכך אנו אומרי' שהם כך וכך שבועות שאין זו ספירה ממש. ואלו היינו סופרי' ממש כמו שהיו עושין בזמן העומר היה נר' שהברכה חוזרת אף אספירת שבועו' ולכך אמרו במנחות אמ' אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי ר"ל יומי מן התורה ואמימ' תני יומי ולא מני שבועי' אמ' זכר למקדש שהוא פי' ספיר' השבועו' אינה אלא זכר למקד' ולכך לא היה מונה שבוע' עם ברכ' הימי' אבל אין לפר' ששניה' זכר למקדש דא"כ למה מונה מן השבועו' ודומיא דהא הוי ההיא דפ' הרואה כי הוה מטי לערבו' הוה מברך שעשה נסים במקום הזה ודגמל ואף על פי שאינו מחוייב עתה על הגמל היה מזכירו אגב הנס של ערבו' ומה שאנו מברכין בספירה זו ואין הזבה מברכת בספירתה דכתיב וספרה לה כמו שכתוב כאן וספרתם והטעם שאם ספרה וראתה דם סותרת ותהיה ברכה לבטלה מה שאין כן בספירת העומר", עכ"ל (עיין תוס' הנ"ל).

לא בירך לילה ויום, הפסיד
תוס' מביאים בשם הבה"ג וז"ל (שם ס"ו ע"א ד"ה זכר): "עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות ותימה גדולה הוא ולא יתכן". כלומר שהתוס' תמהים על דין זה שאומר הבה"ג שאם פעם אחת דילג שוב אינו יכול לברך והפסיד הכל? (ועיין במגילה דף כ' ע"ב ד"ה כל הלילה, שכתבו אחרת) באמת הטור מביא מחלוקת זו וז"ל (סי' תפ"ט): "כתב בעל הלכות גדולות שאם שכח לברך כל הלילה שיספור ביום ואינו נראה לר"י וא"א הרא"ש ז"ל כתב שיספור ביום בלא ברכה", ובב"י מביא מקורות לדברים מהגמרות. ומרן בשו"ע כותב על זה (סי' תפ"ט סעיף ז - ח) " שכח ולא בירך כל הלילה, יספור ביום בלא ברכה. אם שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר ימים בלא ברכה; אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר, יספור בשאר ימים בברכה". וב'כף החיים' כותב שיאמר לשליח ציבור לכוין להוציאו בברכתו. למעשה, היום בשעה שהש"צ מברך לא מתכוין להוציא את הציבור ידי חובתו אלא מברך לעצמו, שכן הוא יודע שיש מצוה על כל אחד ואחד לספור, ואפילו יש מחלוקת האם הש"ץ צריך לומר ברשות מורי ורבותי שאין הברכה שלו אלא כעין גילוי לשאר הציבור על היום, אבל לא לשם הוצאתם ידי חובתם. וגם יש עדות שבכלל הקהל מברך לפני הש"ץ. ועיין ב"אורח חיים" עמוד ר"י סעי' י"א "טוב שישמע הברכה שמברך חבירו לעצמו ויאמר שיעשה כוונה עליו לפוטרו", "ואם לא נזדמן לו דבר זה לשמוע מחבירו, טוב להרהר הברכה בליבו".

ספירה בפיו או בכתיבה
בשו"ע כתוב: (שם ס"ד) "מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה, יאמר לו אתמול היה כך וכך, שאם יאמר לו היום כך וכך, אינו יכול לחזור ולמנות בברכה; אבל קודם בין השמשות, כיון שאין זמן ספירה אין בכך כלום". ומה הדין אם יאמר לחברו שאינו מבין מה כוונתו אלא רצונו לדעת את הספירה בנוסחה המלא, כיצד יעשה בכדי שלא יפסיד את הספירה? עיקר הדין בזה הוא שיכול לומר לו את הנוסח המלא כמבוקשו, רק שיכוין שלא לצאת ידי חובתו; אלא שדבר זה לא מסור בידי כל אחד ואחד שיוכל לעשות כדבר הזה (עיין מש"ב שם ס"ק כ"ב, וכה"ח שם ס"ק ז"ן). על כן, העצה לכל אדם היא שיראה לו בסידור או בלוח את הנוסח ואיפה עליו לקרוא - ואם אין להם סידור תפלה יכול לכתוב לו את הנוסח המלא, ובזה אמרינן של יצא ידי חובתו, ויוכל אחרי כן לספור בברכה כדין. ובאמת בדין כתיבה של ספירת העומר יש מחלוקת בין הפוסקים, שיש אומרים שכיון שהתורה כותב 'וספרתם', אם כן דוקא בספירה בפיו, ולא מועילה ספירה בכתב. ויש מי שאומר שגם אם כתב את ספירת היום והתכוין לצאת ידי חובתו בזה, מועיל. ולפי זה, גם בכתיבה לחברו יש נ"מ, ויוכל להפסיד את ברכתו (ועיין כה"ח שם ס"ק כז, כח).

אמירה וכתיבה בנדרים
גם בנדר יש נ"מ אם כתיבה כדיבור או לאו. לדוגמה, האומר בפיו שהוא מקבל עליו בנדר שלא לאכול עוגה היום, חל נדרו וצריך התרה. ואם הוא כותב שהוא נודר ומקבל עליו שלא לאכול עוגה, יש מי שאומר: כיון שכתוב 'מוצא שפתיך תשמור ועשית' אין הדבר תלוי אלא במוצא פיו ולא בכתיבה.

כתיבה המחייבת כדיבור
בהלכה יש עוד תחומים שבהם הכתיבה מחייבת, ויש כתיבה שלא מחייבת. לדוגמה בכתיבת הכתובה, יש מנהגים אצל בני אשכנז לכתוב שהוא מתחייב לקבל עליו חרם דרבנו גרשום ושלא לישא אשה על אשתו וכדומה. שמא יאמר שלא קיבל את זה בפיו בפירוש אלא בכתיבה בעלמא, ואין זה מחייב אותו - על זה אנו אומרים שכיון שהוא חתם בפירוש על הדברים הללו, וגם שמע בקריאת הכתובה את הדברים ושתק, הרי הוא גילה דעתו שהוא מסכים למה שהוא חתם למטה, וזה מחייב אותו לחלוטין.
כתוב בשו"ע (אבן העזר סי' א' סעי' י"א) "טוב לעשות תקנה בחרמות ונדויים על מי שישא אשה על אשתו" (ועיין ב'אבני אפוד' על זה באורך, וכן ב'ארץ החיים' ושם כתב על הקנין ותקיעת כף שעושים לחתן שזה כשבועה).

בדיני מקח וממכר כתוב "סיטומתא", היינו גמר עיסקא, כפי שרגילים הסוחרים לעשות בכל גמר עיסקא, כגון: שתיית 'לחיים' או תקיעת כף. וכל מה שהסוחרים נוהגים לעשות כציון לגמר עיסקא, זה מחייב.

החזרת הלואה כמה שיותר מהר
היה מעשה ברב גדול מאד, שהיו קוראים בספריו ולא מזכירים את שמו מרוב גדולתו. פעם אחת אמרתי דבר משמו והזכרתי את שמו של הרב בעל הספר. שאל אותי זקן אחד: מה אתה מכיר את הרב הזה הרי הוא נפטר במלחמת העולם הראשונה ? אמרתי לו: כן (מתוך ספריו, ולא מכיר אותו אישית).
למחרת אותו זקן מגיע שוב לשיעור, ואני רואה שהוא מוציא פתק שבו כתוב שטר הלואה שפלוני (הרב הנ"ל) לקח ממנו הלואה בסכום כך וכך.
שאלתי אותו: האם אותו הרב פרע את החוב ? ענה לי: לא. אמרתי לו שיקרע מיד את השטר, ויאמר שהוא מוחל לו, או שיכתוב מאחורי השטר שהוא פרוע ומחול במחילה גמורה.
אותו זקן היה ר' משה יוחננוף ע"ה המוכתר של הבוכרים.
בשיעור למחרת, אני רואה אותו מגיע וכולו רועד. תמהתי על כך. בסוף השיעור הוא ניגש אלי, והנה גם אשתו מגיעה רועדת כולה. והוא החל לספר כי מחבר הספר ע"ה בא אליו בחלום הלילה ואמר לו תודה רבה על שמחל לו על החוב. ובאה אשתו וסיפרה אותו דבר, ויזכה לחיים טובים הרב שלימד אתכם, עשיתם לי נחת רוח גדולה. ושניהם בוכים. אמרתי להם על מה זאת ? אמר לי המוכתר: שהיה לו שני בנים שנפטרו ולא זכה לחתנם, ואמר אולי בגלל העוון הזה. אמרתי לו: וכי בגלל שהלואת לו כסף קרה לך זאת, זה לא שייך. וגם אשתו אמרה שהוא בא אליה בחלום ומסר לה תודה רבה, וביקש שתמחל לו, מכיון שגם היא הייתה בעת ההלואה.
חוץ ממה שאומרים חכמי הגלגולים, חייב אדם לשלם כל חוב שיש לו.

אדם לווה מחברו כסף ואמר לו שישלם לו את החוב בסוף החודש. לקח הלווה את הכסף והלך לשחק קלפים. אמר המלווה: מה אני הלוויתי לו בשביל שילך לשחק ?? אני רוצה את כספי בחזרה.
ומצאתי שכתוב שאם רואה אדם שמבזבזים את כספו, יכול ללכת ולדרוש אותו לפני הזמן. בעל מכולת שקבוע זמן שבכל חודש משלמים לו את החוב, צריך אדם לשלם זאת כמה שיותר מהר.

בירך על דעת לספור ארבעה ונזכר שצריך לספור חמשה
אם לקח כוס משקה שברכתו 'שהכל', ומחמת שהיה בו מעט צבע של פטל חשב שהוא יין ואמר "בא"ה אלוקינו.." וחשב לומר בפה"ג, ותיקן את עצמו מיד ואמר "שהכל נהיה בדברו".
אומר הרמב"ם, הדין הוא: מכיון שאמר בא"ה וכו' הפסיד את הברכה, כי הזכיר שם ה' על דעת לברך ברכה לא ראויה.

לקח כוס יין ואמר בא"ה על דעת לומר בפה"ג וסיים "שהכל נהיה בדברו": אומר הרמב"ם: אם בתחילת הברכה חשב על "הגפן" - יצא יד"ח.
אומר הראב"ד: "כל מה שכתוב באלו העניינים אין הולכים אלא אחר הפירוש שהוציא בפיו" (רמב"ם פ"ח מהלכות ברכות הלכה י"א).

נ"מ, אם בירך על דעת לספור 'היום ששה ימים לעומר' והתחיל את הברכה עם שם ומלכות, והנה שומע את חבירו שמברך 'היום שבעה ימים', מה דינו ? וכן הוא האמת, שהיום שבעה, וסיים 'היום שבעה ימים לעומר שהם שבוע אחד'.
דעת הרמב"ם: יברך שוב על דעת שבעה ימים לעומר, כי כשאמר שו"מ חשב ששה ימים, אע"פ שסיים שבעה.
דעת הראב"ד: אם תיקן את עצמו בסוף הברכה, יצא יד"ח, כי אמר בסוף כאשר הוא האמת שבעה.

נקודת המחלוקת היא:
הרמב"ם סובר: שהמחשבה קובעת.
ואילו הראב"ד סובר: שהאמירה הסופית מחייבת ולא המחשבה, וכן פוסקים רוב הפוסקים (ועיין שו"ע סי' ר"ט, ומש"ב וכה"ח שם).

שכח ולא ספר בלילה - יספור ביום
מי ששכח ולא ספר ספירת העומר כל הלילה - יספור במשך היום עד השקיעה בלי ברכה ויוצא יד"ח. ובלילות הבאים יספור בברכה (עיין לשו"ע סי' תפ"ט סעי' ח')
ואם גם ביום לא ספר ונזכר אחרי השקיעה, בבין השמשות לפני צאת הכוכבים, יספור מיד בלי ברכה. ובשאר הלילות מקילים שיספור בברכה (עיין לכה"ח סי' תפ"ט ס"ק פ"ג).

הרמב"ם כותב: "מצוה להיקצר בלילה בליל ששה עשר, בין בחול בין בשבת. וכל הלילה כשר לקצירת העומר, ואם קצרוהו ביום כשר".
וכן נפסקה הלכה וכ"כ תוס' במנחות: שאם לא ספר בלילה יכול לספור ביום.
וי"א: מי שלא ספר בלילה יכול לספור ביום עם ברכה. ומדייקים זאת מלשון הרמב"ם. אבל הרמב"ם כתב: "שכח ולא מנה בלילה מונה ביום". והמפרשים אומרים "מונה ביום" - עם ברכה. אנו לא פוסקים כן, ואם שכח בלילה מונה ביום בלי ברכה.
(עיין ללחם משנה שהקשה, הרי יש לנו כלל מה שאפשר לעשות בלי חילול שבת עושים אפי' זה בדיעבד, ולא מחללים שבת אלא היכא דלא אפשר, והוא הדין שאפשר לקצור ביום, הכוונה לפני שבת בערב שבת, וא"כ כיצד מותר לחלל שבת אם לא קצרו מע"ש. ועיין שם שהשאיר בצ"ע. ואם נפשר שמותר ביום רק אחר השבת אפשר לתרץ).

אומר הרב 'נהר מצרים': נהגו ביום אחר התפילה לספר ספירת העומר בלי ברכה, וזאת בכדי להזכיר לציבור את ספירת העומר. שאם אדם שכח בלילה, יספור ביום כדי שיהא אפשר לו להמשיך ולספור בלילה עם ברכה.

זכרו תורת משה עבדי
חז"ל אומרים (מסכת שבת פ"ט ע"א) שהקב"ה נתן את התורה למשה רבנו, בא השטן וקיטרג ואמר: תורה שנתת בשמים איפה היא ? אמרו לו: נתתיה בארץ. הלך השטן לים, ליבשה, להרים, ולא מצא. חזר לקב"ה ואמר לו: חפשתיה ולא מצאתיה. אמר לו: נתתיה לבן עמרם. שאל השטן לבן עמרם: תורה שנתנו לך היכן היא ? ענה לו: מי אני שה' יתן לי תורה. הלך השטן ואמר לקב"ה: הנה בן עמרם אומר שלא קיבל תורה. אומר לו הקב"ה למשה: בדאי אתה ? ענה לו משה: רבש"ע, מי אני שראוי לקבל את התורה, אני בסה"כ שליח לתת תורה לישראל, ואינה תורה שלי. אמר לו הקב"ה: מכיון שכך, תקרא התורה על שמך שנאמר "זכרו תורת משה עבדי".
נשאלת השאלה, מה רוצה השטן, היצר הרע, מהתורה ? אלא הוא בא ואומר 'גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה', ואני צריך לדעת את התורה מה מותר ומה אסור, בכדי שכך אוכל לפתות את האדם ולהחטיאם, שיעשו היפך ממה שהתורה מצווה, ואם לא אדע מה כתוב בתורה כיצד אני יכול לפתותם לעשות נגד.
שואלים התוס': הרי בזמן מתן תורה כל העולם היה שקט ודומם, בכדי שכולם ישמעו 'אנוכי ה' אלוקיך', וכי השטן לא שמע ?
אומרים חז"ל: הקב"ה לקח את השטן וזרקו בשאול, מכיון שאם היה שם היה מקטרג ואומר: רבש"ע אתה נותן תורה לעם ישראל, ובעוד ארבעים יום הם יעשו עגל מסכה, והיה מקטרג על עם ישראל. ואילו היה השטן מקטרג לא היתה ניתנת תורה לעם ישראל. ועל זה אומרת הגמרא (שם דף פ"ח ע"ב): "עלובה כלה שמזנה בתוך חופתה" (עיין רש"י שם ד"ה מזנה).
וע"ז אומרים חז"ל שם על הפסוק בשיר השירים "עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו", והסביר רש"י "נתן" מלשון עזב ריחו הטוב לאחרים.

ר"ח - יו"ט לנשים
ואומר בעל הבא"ח: הנשים לא עבדו לעגל, וגם לא נתנו כסף לעגל. ועל כן קבלו שכר את יום ר"ח שהוא להן כיו"ט שלא עושות בו מלאכה. וכן נפסק בשו"ע (סי' תי"ז, והמקור ירושלמי ופרקי דר' אליעזר, ועיין בגאון שם, ובבא"ח ש"ש פרשת ויקרא).

מוסף יום ר"ח הזה
בתפילת מוסף של ר"ח אנו אומרים "את מוסף יום ראש חדש הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה" וכו'. בכל ראש חדש רושמים בשמים את החוב של הקרבנות שאנו צריכים להקריב. על קרבן תמיד מוחלים לנו, אבל על קרבן ר"ח שמכפר, אין מוותרים. וככל שהמשיח מתעכב, חוב הקרבנות של ר"ח הולך וגדל. ואנו רוצים שהגאולה תהיה במהרה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.

יכול לצאת יד"ח בספירה של חברו
אומר הרב 'פרי חדש' וכן דעת הרבה פוסקים: מצוה על כל אחד ואחד לספור בעצמו שכתוב "וספרתם לכם". ואם אינו יודע, איבד את המצוה.
אבל י"א: אם כיון לצאת בברכה ובספירה של חברו - יצא יד"ח בדיעבד, מדין "שומע כעונה", וכן הלכה. למרות שכתוב "וספרתם לכם" (עיין שו"ע סי' תפ"ט סעי' א' ונו"כ).

הריני מקיים מצוות עשה
אדם שמתכוון לקיים מצוה דאורייתא ואומר 'הריני מקיים מצוה דרבנן' - עובר על "לא תגרע".
ולהיפך, אם התכון לקיים מצוה דרבנן ואמר 'הריני וכו' מצהו דאורייתא' - עובר על "בל תוסיף".

בענין ספירת העומר ישנה מחלוקת:
י"א: לומר בלשם יחוד 'הריני מקיים מצות עשה דאורייתא', כסברת הרמב"ם לעיל.
וי"א: לומר 'מדרבנן', כסברת התוס' לעיל.
בעל הבא"ח ב'לשם יחוד' של שבת כתב במפורש: "הריני מקדש את השבת בדברים - דאורייתא, ומקדש על היין דרבנן". אבל ב'לשם יחוד' של ספירת העומר: "הריני מקיים מצוות עשה", וזה יכול להתפרש לשני צדדים, עשה דרבנן או דאורייתא, וכבר בשמים יכוונו את זה אם מהתורה או מדרבנן.

"ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו"
טוב שאדם יבין את מה שהוא אומר ומברך. בנוסח 'לשם יחוד' כתוב "ומעשי ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו". מהו הפירוש של משפט זה ?
ומסביר הרב: אנחנו רוצים לעשות רצונך כרצונך, אבל איננו יודעים לעשות זאת. והקב"ה רוצה שתהיה איתערותא דלתתא, ועל כן אתה הקב"ה תקח את מעשי ידינו ותכונן אותם כמו שצריך.

אכילה לפני ספירת העומר
דעת רמ"א: אין לאכול לפני ספירת עומר (והטעם וז"ל: "למ"ד שספירה בזה"ז דאורייתא"). ולכאורה, מכיון שאנו פוסקים שספירת העומר בזה"ז דרבנן, לא חייב להפסיק.
אומר הרב בא"ח: מכיון שזה ברכה קצרה, והגיע זמן ערבית יפסיק את אכילתו. ובפרט, שהברכה הולכת ונמשכת (עיין שו"ע סי' תפ"ט סעי' ד' ולחונים עליו).

ספירת הימים וספירת השבועות
דעת ר' ירוחם: יש שני סוגי מצוות בספירת העומר: א. ספירת הימים ב. ספירת השבועות.
ולדעתו, ספירת הימים בזמן הזה מהתורה, וספירת השבועות בזמן הזה מדרבנן.
ואם ספר את הימים ולא את השבועות, כגון: "היום תשע עשרה ימים לעומר" ולא אמר "שהם שני שבועות וחמשה ימים":
י"א: לא יצא יד"ח, מאחר ומצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. וי"א: שזה מצוה ולא מעכב.
והוסיף המש"ב: אם אמר 'ביום שבעה ימים לעומר' ולא אמר 'שהם שבוע אחד' - לא יצא ידי חובה ויחזור שוב ויברך.
דעת המג"א וכה"ח: יש מצוה למנות ימים ושבועות, אך אין זה לעיכובא. ועל כן יספור שוב בלי ברכה.

ימי העומר הם חמורים שיש בהם דין ורחמים, ועל כן יהי רצון שהדינים יחולו על אומות העולם, ועלינו יהא רחמים, והקב"ה ירחם עלינו וישלח לנו משיח צדקנו בב"א.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il