ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הכנות לפסח ואיסור החמץ | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים פסח שבת הגדול Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבת הגדול, תשס"ד

הכנות לפסח ואיסור החמץ

דרשת שבת הגדול א'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
עמרם בן סולטנה

חשיבות בדיקת החמץ
נחלקו הפוסקים בעניין לימוד תורה בזמן בדיקת חמץ. השולחן ערוך 1 כתב: "יזהר כל אדם שלא יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל עד שיבדוק, ואפילו אם יש לו עת קבוע לא ילמוד עד שיבדוק. ואם התחיל ללמוד מבעוד יום אין צריך להפסיק". ומדייק המגן אברהם, שאם התחיל ללמוד אחרי שהגיע החיוב - מפסיק. על דברי השולחן ערוך כותב הרמ"א "ויש אומרים שצריך להפסיק, וכן נראה לי עיקר".
ומבאר הגר"א את מחלוקתם, שהיא תלויה בשאלה האם חיוב הבדיקה עוד לפני חצות היא מדאורייתא, שאם החיוב הוא מהתורה יש להפסיק מחשש שישכח לבדוק, ואם החיוב הוא מדברי סופרים אין חובה להפסיק כאשר התחיל מבעוד יום. ומוסיף הגר"א שמדברי הטור רואים שהבין באופן אחר מדוע יש להפסיק, שכן הוא הביא את הירושלמי שמסמיך את חובת הבדיקה לפסוק 'ושמרתם את היום הזה לדורותיכם לחוקת עולם' – "שיהיו היום והלילה משומרים", ואם כן גם אם מצוה זו אינה מדאורייתא, מכל מקום יש חיוב לעסוק בשימור מחמץ החל מליל י"ד, ואם ילמד בכניסת י"ד נמצא שאינו עוסק בשימור, והריהו מבטל את המצוה. לפי הטור, הצורך להפסיק מלימודו אינו מחשש שמא ישכח לבדוק, אלא שזהו עיקר המצוה.


בלי לחץ!
בין אם חיוב בדיקת החמץ היא מדאורייתא ממש ובין אם היא כעין דאורייתא, נלמד עד כמה חשובה וחביבה מצווה זו. אלא שמצב זה מביא לפעמים אנשים לתחושת לחץ ועצבנות, שמא לא יבדקו כראוי. יש לדעת כי ה' אינו רוצה שנעבוד אותו בצורה עצבנית! עבודת ה' צריכה להיות בשמחה ובשלווה פנימית, בכל עת ובכל מצב.
הלחץ מקיום המצוה עלול לגרום אפילו להצעת 'פתרון' להשכיר את הבית לגוי, וכך להפקיע את חובת הבדיקה. ראשית, יש לדעת כי 'פתרון' זה בעייתי מבחינה הלכתית. אמנם השכרת מקום החמץ מותרת מפני שמקום החמץ אינו מקום הראוי למגורים, אבל השכרת בית ואפילו חדר שלם עלולה להיות איסור של השכרת בית לגוי בארץ ישראל.

מעבר לאיסור ההלכתי שבכך, ישנו עניין מהותי יותר: לא קיבלנו מצוות כדי שנמצא דרך להיפטר מהן! אנחנו צריכים לבדוק חמץ בישוב הדעת ומתוך שמחה של מצוה. העצבנות בקיום המצוה עלולה לנבוע מכך, שאנחנו חושבים שאנחנו חייבים הרבה יותר ממה שבאמת חייבים. לכן, יש לדעת את דרישות המצוה: פירור ואבק אינם חמץ, וכמובן לא עוברים עליהם בבל יראה. יש לבדוק רק חתיכות חמץ של ממש, חתיכות שהאדם מחשיב אותם כאוכל. במקומות בהם החמץ עלול ליפול לתוך האוכל, יש לבדוק גם חתיכות קטנות יותר. אך לא יותר מכך.


נר או אור חשמל?

רבים שואלים האם גם היום, בעידן החשמל, יש לבדוק על ידי נר? תשובתינו היא כי חכמים תיקנו את הבדיקה בנר, ולכן גם אם אין בכך חובה גמורה – הרי שכחיבוב מצוה, וכחיבוב מנהג ישראל שבכל הדורות, אף אנו מתחילים את הבדיקה בנר. אולם, לאחר בדיקה סמלית זו יש לבדוק את החמץ, שזו מטרת המצווה!!! ובדיקת חמץ טובה צריכה להיות על ידי אור חשמלי, או בכל אופן שאכן מאפשר לבדוק כראוי. נר בימינו אינו מאפשר בדרך כלל לבדוק בכל המקומות כמו שצריך.


גדר מצוות תשביתו ואופן קיומה בזמן הזה
המנחת חינוך חוקר בגדרה של מצוות תשביתו. אפשר לומר, שמצוה זו מתקיימת בשב ואל תעשה – בעצם המציאות שאין לאדם חמץ אחרי חצות יום י"ד, הוא מקיים את המצוה. אין צורך בפעולה אקטיבית לשם כך, ודומה הדבר למצוות שבתון בשבת, שעניינה הוא לא לעשות מלאכה. אולם, אפשר לומר שמצוות תשביתו עניינה לבער את החמץ מהעולם. אם נאמר כך, רק מי שיש לו חמץ אכן מקיים את המצוה. מי שאין ברשותו חמץ אחרי חצות אמנם אינו נחשב מבטל מצוות עשה, בדומה למי שאין לו בגד של ארבע כנפות שאינו מבטל את מצוות ציצית, אך גם אינו מקיים אותה.
וכותב המנחת חינוך נפקא מינה בשאלה זו – האם אדם ששרף את חמצו של חבירו נחשב 'חוטף מצוה מחבירו', שחייב לשלם לו 10 זהובים (כ2000 שקלים של היום)? אם נאמר שהמצוה היא בעצם המציאות שאין חמץ, הרי הבודק לא חטף כלל את המצוה ובעל החמץ שנשרף הוא המקיים אותה; אולם אם המצוה היא בפעולת הביעור, נמצא שהשורף בפועל קיימה, ועליו לשלם אלפיים שקלים לבעל החמץ.

וכותב המנחת חינוך, שבשאלה זו נחלקו רש"י והתוספות. רש"י 2 כתב בבאור מצוות ביטול חמץ 'דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה בלב היא השבתה'. כלומר, לפי רש"י קיום מצוות 'אך בארבעה עשר יום תשביתו כל שאור מבתיכם' היא על ידי ביטולו בלב. על דבריו הקשו התוספות 3 , שהרי אמרו חכמים שהמצוה היא בחצות היום, ובחצות היום כבר אי אפשר לבטל, כמבואר בגמרא 4 ! ולכן פירשו התוספות שמצוות תשביתו היא בשריפת החמץ. כיצד יענה רש"י על שאלת התוספות? מבאר המנחת חינוך, שלפי רש"י עניין המצוה הוא שלא יהיה חמץ, וממילא אם האדם מבטל את החמץ לפני חצות – הרי יקיים את המצוה כשיגיע חצות ולא יהיה ברשותו חמץ. אולם התוספות, שהקשו על רש"י ודאי לא הבינו שהמצוה היא שלא יהיה חמץ, שאם כן אין מקום לשאלתם על רש"י, ולפיהם המצוה היא עצם פעולת השריפה.
זמן שריפת החמץ שקבעו חכמים הוא לפני חצות, ולאור הסבר המנחת חינוך בדברי התוספות הוא תמה, היכן מצאנו שחכמים מבטלים מצוה דאורייתא משום חששות (שמא ישאיר חמץ)? הרי קיום המצוה מהתורה הוא אחרי חצות! ועונה המנחת חינוך שאמנם חכמים לא אומרים לאדם לא לקיים מצוה שהוא חייב בה – בגלל חששות, אך כאן לא מדובר במצב שהאדם חייב במצוה ואף על פי כן אין הוא מקיים אותה, אלא חכמים גרמו לכך שמעיקרא לא יתחייב האדם במצוה, מפני שלא יהיה לו חמץ, ודבר זה כן מצאנו שעושים חכמים.

כאן יש להזכיר את המרדכי 5 שהביא את מנהגו של ר"י בר' אברהם שנהג לשייר כזית אחרי חצות, כדי לקיים את מצוות תשביתו, ומנהג זה הוא לשיטת התוספות שזמן המצוה הוא אחרי חצות. ולשיטתם אם אדם משאיר חמץ על מנת לבערו אין הוא עובר עליו, שהרי זהו עיקר המצוה. כמובן שלהלכה אין לעשות כן, ומי שישאיר חמץ אחרי חצות יעבור על 'בל יראה' לפי הרבה פוסקים.
המנחת חינוך ייסד את דבריו על סמך ההנחה, שזמן קיום מצוות תשביתו היא אחרי חצות. אולם, נראה שעצם הנחה זו אינה פשוטה. נתבונן בלשון הרמב"ם 6 : "מצוות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם... ומה היא השבתה זו האמורה בתורה? היא שיבטל החמץ בליבו ויחשוב אותו כעפר וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל". מפורש בדברי הרמב"ם שהמצוה היא לפני זמן האיסור!

וכן נראה גם מכך שכתבו רש"י והרמב"ם שגדר מצוות תשביתו הוא הביטול, ואם המצוה היא אחרי חצות - הרי אי אפשר לבטל אחרי חצות! אמנם, לפי דברי המנחת חינוך שאלה זו אינה קשה משום שלפיו הביטול אכן אינו עצם המצוה אלא המציאות שאין לאדם חמץ, אך מלשון רש"י והרמב"ם נראה שהביטול הוא הוא המצוה. ונמצא לפיהם שהתורה מצווה את האדם שידאג לפני חצות שהחמץ יהיה מושבת בחצות.
בדברי הנודע ביהודה 7 מובאים דבריו של שואל, שסבר אף הוא שהמצוה היא לפני חצות, אך הנודע ביהודה דחה את דבריו מכל וכל וכתב שלא יתכן לומר כן ושהדבר אינו צריך ראיה. ובכל זאת הביא הנודע ביהודה ראיה ממה שפסק הרמב"ם שגם אם אדם מוצא חמץ בפסח עצמו ומבערו הריהו מברך על כך 'על ביעור חמץ', ואם מצוות תשביתו היא רק לפני הפסח, ואחרי הפסח יש רק את מצוות 'בל יראה' – היכן מצינו שמברכים על כך שלא עוברים איסור?

ונראה שאין בכך ראיה. אמנם לא מברכים על כך שלא עוברים עבירה בשב ואל תעשה, אך כאשר עושים לשם כך פעולה אקטיבית של השריפה – מברכים. כמו כן אפשר לומר שהברכה היא על קיום מצוות חכמים, ומכל מקום אין שאלתו של הנודע ביהודה מוציאה מידי פשט לשון הרמב"ם שהמצוה היא לפני חצות.
נמצא שכאשר אנו שורפים את החמץ בשעה החמישית הרי אנו מקיימים לפי רוב השיטות מצוות עשה של תשביתו. ולפי זה הכי טוב להשבית אחרי ששורפים, כי כך אדם שורף את חמצו שלו, ורק אחר כך הריהו מבטלו כדי לצאת ידי חובת הסוברים שהשבתה היא ביטול.


משמעות המחלוקת אם תשביתו הוא בלב או בביעור
כאמור, לפי רש"י מצוות תשביתו מתקיימת על ידי ביטול בלב. אם נתבונן בדבריו, נמצא בהם חידוש גדול! לפני האדם מונחת חתיכת לחם, או אפילו מאכל בעל ערך רב, טעים ואהוב, והנה אחרי שהוא חושב בליבו בלב שלם 'אני מואס בזה, איני רוצה את החמץ' – הוא לא עובר בבל יראה, הוא קיים את מצוות 'תשביתו שאור מבתיכם'! מחשבה זו צריכה להיות בלב שלם, ואף מצאנו שיש אומרים 8 שחכמים תקנו לבדוק חמץ מחשש שהאדם לא ביטל בלב שלם אלא רק מהשפה ולחוץ; אך מכל מקום מדאורייתא – על ידי מחשבה בלבד השבית האדם את החמץ!
לעומת זאת לפי התוספות אין להסתפק במחשבת הלב, יש צורך בביטוי המעשי לכך, שלא ישאר כלל חמץ בבית.

גם בשיטת רש"י יש מעלה, יתרון שאינו קיים בשיטת התוספות. לפי התוספות, יתכן מצב שבו האדם אמנם שרף את החמץ - אך בליבו הוא ממשיך לרצות אותו! לעומת זאת לפי רש"י, האדם מרומם את ליבו ומחשבתו, הוא עצמו כלל אינו רוצה את החמץ, ונמצא שהוא טיהר את עצמו ולא הסתפק בגדרות חיצוניים.
רמז יש כאן בדרך עבודת ה'. חכמינו האריכו לבאר, כי החמץ רומז ליצר הרע, אותו כל אדם צריך לבטל מכל וכל. כיצד יש להילחם נגד היצר? בהמשך לשיטתו של רש"י בבאור מצוות ההשבתה, אדם צריך לשאוף להגדיל את כוחותיו, להחליט בליבו שיותר אין לו משיכה לדבר איסור, וכמובן לעשות זאת בלב שלם, כמו שיש להשבית את החמץ. אם יש לאדם טלויזיה בבית הרי באופן אידיאלי אין הוא צריך לזרוק אתה, אלא להחליט בליבו שהוא מואס באיסורים שעלולים להגיע על ידה, ואז הוא יוכל לנצל אותה לשיעורי תורה. אם האדם יסלק מעצמו את כל הדברים שמהם אפשר להגיע לאיסור, אבל בליבו ימשיך לחמוד את האיסורים – כמובן שאין זה תיקון שלם. אולם לפי התוספות, לעבודה פנימית כזו על מידותיו של האדם ידרשו המון שנים, ובנתיים יש לאדם יצר הרע – לכן יש לעשות גדרות וסייגים. אם יש לאדם 'חפצא של איסור' בבית עליו להשליכו, ולא לסמוך על כך שהוא יוכל להיזהר ולקחת את הטוב. כמובן שגם לפי התוספות ראוי להגדיל את הרצונות הפנימיים, אבל אין להסתפק בכך.

באופן מעשי, הדבר משתנה מאדם לאדם וממצב למצב. אין לאדם לרמות את עצמו ולומר 'אני מחוסן' כשהוא יודע בתוכו שהוא מלא בתאוות, אך עליו לשאוף לרומם את אישיותו ורצונותיו כך שבסופו של דבר לא יהיה יותר צורך בסייגים וגדרות.


ערב פסח ומצה עשירה
בערב פסח אין לאכול מצה, וגם עוגיות מחמשת מיני דגן נחשבות מצה לעניין זה. מי שאינו נוהג איסור במצה שרויה, יכול לאכול קיינדלאך.
ובעניין מצה עשירה, יש לנקוט זהירות. לדעת חלק מהפוסקים וביניהם הרב אליהו, העוגיות העשויות ממצה עשירה ונמכרות לציבור הן חמץ גמור! אמנם יש מתירים, אך גם לפיהם אמר הרב יעקב יוסף שיש הרבה חברות שאינן מקפידות לעשותן באופן הראוי, ולכן גם מי שסומך על המתירים צריך לקנות מחברות שהוא יודע שהן אמינות.


^ 1 סימן תל"א, סעיף ב.
^ 2 פסחים ד ע"ב ד"ה 'בביטול בעלמא'.
^ 3 שם, ד"ה מדאורייתא.
^ 4 דף ו ע"ב 'דילמא משכחת ליה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל'.
^ 5 פסחים, פרק א', סימן תקל"ג.
^ 6 הלכות חמץ ומצה, פרק שני הלכות א- ב.
^ 7 אורח חיים, מהדורא בתרא סימן ס'.
^ 8 ר"ן ריש פסחים.
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il