ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ליל הסדר ומצוותיו | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים פסח ליל הסדר מהלך הסדר Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבת הגדול, תשס"ד

ליל הסדר ומצוותיו

דרשת שבת הגדול ב'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
עמרם בן סולטנה

מצה בערב פסח אסורה באכילה והירושלמי השווה זאת לארוסה שאסורה לבעלה. ואמר הגר"א כשם שכלה אסורה לבעלה בלא ברכה, היינו שבע ברכות הנישואין, כך בליל הסדר יש שבע ברכות לפני אכילת מצה. פרוט הברכות הוא: על נטילת ידים, אדמה (לכרפס), אשר גאלנו, בורא פרי הגפן, על נטילת ידים, המוציא, על אכילת מצה. ומי שאינו מברך על נטילת ידים לפני הכרפס – יכול להחשיב את ברכת בורא פרי הגפן שבקידוש.


מצוות הלילה: 4 כוסות, יין, מגיד
תיקנו חכמים לשתות 4 כוסות יין בליל הסדר. יש לדעת כי עיקר המצוה היא על ידי יין. אמנם היום יש גם מיץ ענבים, אך כתבו הפוסקים שראוי לקחת דוקא יין, שהוא המשמח את הלב, והוא דרך חרות. בירושלמי אומר אחד האמוראים שהיין ששתה בפסח עשה לו כאב ראש עד שבועות, ואמורא אחר אומר שעד סוכות – אף על פי כן, הן לא לקחו מיץ ענבים...
רבים מתלבטים מהו שיעור אכילת המצה. למעשה, ראוי לאכול מצה עד שבטוחים שאכלנו כזית, עד שיצא הספק מליבנו. מאידך, יש לדעת שכזית הוא כזית, מקסימום בגודל ביצה של זמנינו – כזית אינו אבטיח!

בשעת חוליו של הרב עוזי קלכהיים, ביקרו הרב אוירבך, והרב אוירבך הוציא חתיכת מצה בגודל שליש מצת מכונה ואמר לו: אל תאכל יותר מגודל זה! כיוצא בזה, שאל פעם הרב חיים שטיינר את הרב אליישיב איך מצה אחת תספיק לכל המסובים? וענה לו הרב אליישיב – לנו יש מצות יד. מדבריו נלמד כי מצת יד אמורה להספיק לכל המשפחה!
אמנם יש עוד דעות, ולכן כאמור אדם צריך לאכול עד שיהיה בטוח שאכל כזית. באפיקומן אפשר יותר להקל, כי כבר יצאנו ידי חובת המצווה מדאורייתא.
וכל זה המינימום, אבל מי שיכול ורוצה יאכל יותר, מתוך חיבובה של המצוה.


שאלת הבן החכם והתשובה
המצוה העיקרית בליל הסדר היא מצוות סיפור יציאת מצרים.
הבן החכם שואל 'מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם'? והשאלה על כך מפורסמת, מה בין החכם לרשע שאמר 'מה העבודה הזאת לכם' ובכך הוציא את עצמו הן הכלל? מסביר ה'שם משמואל', שהדגש בשאלתו של החכם הוא במילת 'ציוה' – לשם מה יש צורך בציווי על קיום רצון ה'? מדוע שלא נקיים את המצוות מרצוננו הפנימי, כמו שקיימו האבות את כל התורה כולה אף בלי שנצטוו?
התשובה מתחילה בפסוק 'ויוציאנו ה' משם ביד חזקה'. יש להבין, לשם מה היה צורך ביד חזקה? למה ה' לא הוציא את ישראל בדרכי שלום? ועונה ה'שם משמואל' שאכן אם העם היה יוצא אחרי 410 שנה לא היה צורך באותות ומופתים. גם בלי הניסים היו ישראל מגיעים לדרגה שבה היו מרוממים את כל העולם להכרה שה' הוא האלוקים, וכמו לעתיד לבוא יבואו כל העמים ויעלו אל הר ה'. העולם כולו היה מבין שעם ישראל הוא בניו של הקב"ה ולא שייך שישארו משועבדים במצרים., ולא היה צורך בכוח גדול וביד חזקה. אולם, כיון ששקעו ישראל במ"ט שערי טומאה היה צורך להוציאם לפני הזמן, וכיון שכך היה צורך ביד חזקה, כדי להשלים את המירוק של ישראל. דומה הדבר לפרי, שכאשר הוא בשל הריהו נופל מעצמו, ללא כל קשיים, אבל אם רוצים להוציאו לפני שהוא מתבשל יש צורך בכוח כדי לנתקו.

כל זה, כאמור, הקדמה לתשובה על שאלת החכם. כיון שלא זכינו ביציאת מצרים למירוק השלם, אנו לא בדרגה בה נוכל לעבוד את ה' בשלמות בלי מצוות. בזמן הזה "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", כי מי שעושה מצוה מעצמו יש למעשהו ערך של מעשה אנושי, ואילו כאשר הדבר נעשה מתוך ציווי – המעשה מקבל מימד של מעשה אלוקי.
לעתיד לבוא, תהיה התבטלות מוחלטת לקב"ה, הרצון הפרטי של כל אדם יהיה מכוון לרצונו של ריבונו של עולם ללא נגיעות אישיות, ואז יהיה גדול מי שאינו מצווה ועושה. אז נחזור למצב שבו נרצה מעצמנו להניח תפילין, לשמור שבת, לאכול מצה, נחזור לרוממות של עבודת ה' על ידי האבות. זהו עומק מה שאמרו חז"ל כי מצוות בטלות לעתיד לבוא - הציווי יהיה בטל, ואת המעשה נעשה מרצוננו.
וזהו עניין 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן' – אין לאכול אחרי אכילת המצה, כדי להשאיר את טעמה בפינו, כדי להשאיר את טעם הציווי האלוקי בתוכינו. אדם שיאכל אחרי אכילת המצה של המצוה דומה לאדם שסועד בבית המלך, ואחר כך אוכל בביתו עוד חטיפים – כאילו מה שהיה בשולחנו של המלך לא הספיק לו! וזאת משום שכיום יש סתירה בין קיום צו אלוקי לבין עשיית מעשה מרצוננו. לעתיד לבוא, כאשר נעשה את המצוות מעצמנו, ניתן יהיה לאכול גם אחרי אכילת המצה, והדבר לא יפגום בעבודת ה', כי כל מעשה שנעשה יהיה מכוון אל הרצון האלוקי.

כיום ניתן לומר שאורו של העתיד כבר מנצנץ. הרצון לעבוד את ה' לא מתוך כפייה בולט בדורינו במיוחד בקרב בני הנוער, המבקשים 'להתחבר' אל קיום המצוות, ולא לעשותם מתוך עול חיצוני.
אכן, שאיפה מבורכת היא זו ויש בה הרבה מניצוץ של גאולה, אך יש לזכור שעדיין אין כל נטיותינו פונות באופן טבעי אל הטוב, ולכן יחד עם החתירה לתיקון - יש בינתיים צורך בציווי. הציווי ישמור שנמשיך לעשות את המעשים הטובים גם כאשר אין בתוכינו אש קודש המעוררת אותנו לעשות זאת, והוא זה שירומם אותנו אל הדרגה האידיאלית.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il