בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • אורות התשובה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

קידר קלמן בן יצחק ומשפחתו

כ"ב אב תשע"ג

פרק י"ד ל"ד-ל"ז

היום נראה שיראת שמיים אינה רגש בלבד והיא צריכה להיות מודרכת על ידי לימוד שכלי. כמו כן נלמד שתפקידם של שאיפות גדולות הוא לא רק כדי לשפר את העתיד אלא גם לתקן את העבר. לסיום, נתבונן איך הרב רואה את היחס בין צדיק גמור לבין בעל תשובה.

undefined

בשביל הנשמה

כ"ב אב תשע"ג
4 דק' קריאה
יראה וחכמה
לד. אָסוּר לָהּ לְהַיִּרְאָה• שֶׁתִּהְיֶה מֻפְרֶדֶת מֵהַחָכְמָה כִּי–אִם תָּמִיד תִּהְיֶה מְחֻבֶּרֶת לָהּ וְיוֹנֶקֶת מִמֶּנָּה, וּמִמֵּילָא מַשְׁפִּיעָה עָלֶיהָ, וְזֶה נוֹהֵג בֵּין בַּהַזְרָחָה הַכְּלָלִית• שֶׁל הַבְרָקַת הַיִּרְאָה וְהַחָכְמָה בַּנֶּפֶשׁ, בֵּין בְּכָל הַפְּרָטִים הַמִּסְתַּעֲפִים שֶׁלָּהֶם, שֶׁעַל כָּל פְּרָט שֶׁל פְּרָטֵי הַיִּרְאָה צְרִיכָה הַחָכְמָה לְהָאִיר אֶת אוֹרָהּ, וּמִתּוֹךְ כָּל פְּרָט מִפְּרָטֵי הַחָכְמָה צְרִיכָה יִרְאַת אֱלֹהִים, בְּכָל עֲרָכֶיהָ, הַמַּעֲשִׂי, הַמִּדָּתִי, הָרִגְשִׁי, וְגַם הַדִּמְיוֹנִי, לִהְיוֹת מִתְפַּרְנֶסֶת, וּמֵהַחִבּוּר הַמַּתְאִים שֶׁל אֵלֶּה שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת מְאִירָה נִשְׁמַת הָאָדָם, וְהוֹפָעַת הַתְּשׁוּבָה, רְווּיַת הָעֵדֶן, הַשִּׂמְחָה וְהַחַיִּים, בָּאָה לָעוֹלָם.
השאיפות השכליות הבהירות
לה. הַשְּׁאִיפוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת הַבְּהִירוֹת מְרוֹמְמוֹת אֶת הָאָדָם מֵעַל חוּג הַמַּעֲשֶׂה הַמְצֻמְצָם•. בְּשָׁעָה שֶׁהֵן מְבֻסָּסוֹת יָפֶה הֵן מְזָרְזוֹת אוֹתוֹ בְּתִקּוּן הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל לְהַבָּא וּמְיַשְּׁרוֹת לְפָנָיו אֶת דֶּרֶךְ הַחַיִּים. אָמְנָם פּוֹעֲלוֹת הֵן גַּם כֵּן סִקּוּל דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה עַל הֶעָבָר, שֶׁאֵין קִלְקוּלֵי הַמַּעֲשֶׂה חוֹסְמִים אֶת אֹרַח חַיָּיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַכִּיר בִּבְהִירוּת עַד כַּמָּה אוֹר הַדַּעַת, הַמְכִינָה וּמְיַסֶּדֶת אֶת הַתְּשׁוּבָה, עוֹקֵר אֶת כָּל שָׁרְשֵי הָרַע מִיסוֹדָם הָעִקָּרִי וּמַחֲזִירָם לְטוֹבָה, וּזְדוֹנוֹת מִתְהַפְּכִים לִזְכֻיּוֹת.
צדיק גמור ובעל תשובה
לו. כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לִהְיוֹת דַּוְקָא צַדִּיק גָּמוּר•, קָשֶׁה לוֹ לִהְיוֹת בַּעַל תְּשׁוּבָה•. עַל כֵּן רָאוּי לוֹ לָאָדָם, שֶׁתָּמִיד יָשִׂים אֶל לִבּוֹ אֶת הַשְּׁאִיפָה לִהְיוֹת בַּעַל תְּשׁוּבָה• שָׁקוּעַ בְּרַעְיוֹן הַתְּשׁוּבָה וְשׁוֹאֵף לְהִתְגַּשְּׁמוּתָהּ הַמַּעֲשִׂית, וְאָז תּוּכַל תְּשׁוּבָתוֹ לְהָרִים אוֹתוֹ לְמַעְלָה, עַד מִדַּת צַדִּיקִים גְּמוּרִים, וּלְמַעְלָה מִזֶּה.
נשמות הצריכות תמיד לתשובה
לז. בַּעַל תְּשׁוּבָה מֻכְרָח לָלֶכֶת בִּדְרָכִים עֶלְיוֹנִים, בְּאָרְחוֹת חֲסִידוּת וּמַחֲשָׁבָה קְדוֹשָׁה•. אָכֵן יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה שֶׁנּוֹלָדִים בַּטֶּבַע לִהְיוֹת אֶפְשָׁר לָהֶם לִהְיוֹת צַדִּיקִים מֵעִקָּרָם*. וְהֵם גַּם אִם נִזְדַּמֵּן שֶׁחָטְאוּ וְעוֹשִׂים תְּשׁוּבָה, יְכוֹלִים אַחַר תְּשׁוּבָתָם לִהְיוֹת בְּאָרְחוֹת חַיֵּיהֶם בְּדֶרֶךְ צַדִּיקִים דְּמֵעִקָּרָא•, לֹא בְּתִגְבֹּרֶת לַהֶבֶת קְדֻשָּׁה נִכֶּרֶת וְחוֹשֶׁקֶת תְּדִירָה. אֲבָל אוֹתָם שֶׁמִּטִּבְעָם יֵשׁ בָּהֶם נְשָׁמוֹת כָּאֵלֶּה, שֶׁתָּמִיד הֵם צְרִיכִים לִתְשׁוּבָה, הֵם הֵם הַקְּרוּאִים לִהְיוֹת חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ.

___________________________

לְהַיִּרְאָה - יראת ה', היחס הנכון לקב"ה. הַזְרָחָה הַכְּלָלִית - השפעות כלליות. חוּג הַמַּעֲשֶׂה הַמְצֻמְצָם - פרטי המעשים שהאדם מורגל בהם. דַּוְקָא צַדִּיק גָּמוּר - שאין לו נפילות כלל. קָשֶׁה לוֹ לִהְיוֹת בַּעַל תְּשׁוּבָה - בעל ניסיונות ומאבקים, נפילות וניצחונות. הַשְּׁאִיפָה לִהְיוֹת בַּעַל תְּשׁוּבָה - בעל שאיפה תמידית להתקדמות ותיקון. בַּעַל תְּשׁוּבָה מֻכְרָח וכו' - בעל תשובה צריך להטות את מעשיו להנהגה חדשה ועוצמתית בקדושה. דְּמֵעִקָּרָא - כבתחילה.

ביאורים
יראת ה' הכרחית לכל אדם ובפרט לבעל התשובה שעליו לפרוש מהחטא. בלב הרבה אנשים נטועה מחשבה שיראת ה' שייכת לכוחות הרגש, ולכן אין צורך בלימוד שכלי כדי לפתחה. אך ההיפך הוא הנכון, כדי להיות ירא ה' באמת יש צורך בלימוד עיוני ומעמיק בענייני היראה [עיין בהקדמה למסילת ישרים]. יניקת 'עבודת היראה' מהחכמה הלימודית צריכה להיות תמידית. לא די בבירור באופן כללי , כיצד האדם מגיע ליראת ה', אלא יש צורך בלימוד ובחשיבה, כיצד לבטא במעשים את פרטי היראה. עקב יניקת 'היראה' 'מהחכמה' נוצרת גם השפעה הפוכה וכך החשיבה השכלית מתקדשת מתוך הדרכתה של היראה.
כדי להתעלות בעבודת ה' לא די ביראה שהיא מביאה בעיקר ל'סור מרע', אלא יש צורך גם בשאיפות גדולות שיובילו את האדם במעלה 'עשיית הטוב'. השאיפות הגדולות נותנות לאדם מרץ לעשייה העתידית, ומדריכות אותו בדרך הישר. השפעת השאיפות הגדולות לא מסתכמת בחיים העתידיים בלבד, אלא בכוחן לתקן את העבר. החטאים פיתחו באדם רצונות רעים ורדודים המקשים על האדם בתהליך התשובה. אולם בכוח השאיפות הטהורות לרומם שוב את הרצון, ולגייס את כל כוחות האדם, שהשתמש בהם עד עתה לעשיית זדונות, לשם עבודת ה' – "זדונות נהפכים לזכויות".
ידועה הדרכתו של הרמב"ם שאדם הנוטה לדרך קיצונית מסוימת, עליו לנטות לקיצוניות השנייה כדי להגיע לדרך הישר. ברוח זו מדריך הרב את בעלי התשובה. בעל התשובה היה שרוי במציאות הנמוכה של החטא, וכדי לתקן את דרכו עליו לנהוג לעת עתה בדרך קיצונית נגדית. עליו לנהוג בחסידות ולדבוק בשאיפה לתשובה. אולם יש אנשים בעלי אופי שונה, להם מתאים יותר לנהוג על מי מנוחות, בדרך המאוזנת מיד לאחר חזרתם בתשובה. וישנו גם סוג שלישי של אנשי קודש להם מתאים לנהוג באופן קבוע בהנהגותיו הקיצוניות של בעל התשובה.

הרחבות
* בין בעל תשובה לצדיק
בַּעַל תְּשׁוּבָה מֻכְרָח לָלֶכֶת בִּדְרָכִים עֶלְיוֹנִים... יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה שֶׁנּוֹלָדִים בַּטֶּבַע לִהְיוֹת אֶפְשָׁר לָהֶם לִהְיוֹת צַדִּיקִים מֵעִקָּרָם. הרב קוק מבדיל כאן בין שני סוגים של בני אדם. כאלה שתכונתם מאפשרת להם ללכת בדרך של צדקות ללא עליות וירידות מרובות, לעומת כאלה שכל הזמן צריכים להיות עסוקים בתשובה, ש"הם הם הקרואים להיות חסידים ואנשי קודש".
חילוק דומה, מצינו בדבריו בפסקה שכותרתה: 'האופי הקבוע והמתנודד': "ישנם אנשים אשר עשה אלהים אותם ישר, שתכונתם שוקטה , וההדרכה הישרה והמנוחה הפנימית היא גורלם הקבוע להם. אמנם אם יתיגעו בתורה, במוסר ובחכמה יעלו במעלות גדולות, אבל בכל אופן הנם אנשי יושר טובים והגונים. גורלם של אלה הוא להיות עסוקים במקצעות המעשים בפועל או בחכמות המעשיות. הצד המוסרי שלהם עומד הוא על עצמו , על עמדו ומנוחתו, יוכל להיות שלא יעלה למעלה רוממה, אבל גם לא ישפל למדרגה שפלה.
אבל סוג שני נמצא שאין בהם מנוחה , עומדים הם תמיד בשיקול, להיות עולים עד לרום שמים , או גם לרדת למעמקי תהומות . אלה צריכים הם לתקן את אישיותם הרוחנית מדי יום ביומו. אלה כשיסגלו לעצמם את אותה הדרך שהם צריכים לה, יעלו מעלה מעלה, אבל אם יעזבו אותה, עלולים הם לרדת מטה מטה. אלה הם שהם צריכים להיות עסוקים תמיד בתורה ועבודה, במוסר וברגשי קודש, וחלילה להם לפרש לדרך ארץ, ולחכמות מעשיות" [אורות הקודש ג, מוסר הקודש פח].

שאלות לדיון
א. מדוע כל כך חמורה יראה שהיא נפרדת מחכמה? וכי אין לה ערך כשלעצמה?
ב. כיצד ידע אדם אם הוא מאלה שנולדו עם טבע להיות צדיק ואין הכרחי לו להיות חסיד?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il