בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הלכות תשובה לרמב"ם
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

נפתלי הערץ בן מנחם מנדל לעזער ז"ל

כח אב תשע"ו

הלכות תשובה לרמב"ם פרק ג' י'- י"ד

היום נמשיך לעסוק באנשים שאין להם חלק לעולם הבא, ונוסיף נדבך חשוב: לא רק עבירות חמורות גורמות לאדם לאבד חלקו בעולם הבא אלא גם עבירות קלות עשויות לגרום לזה, אם האדם רגיל בהן. ומסיים הרמב"ם: למרות הכול, תמיד ניתן לשוב בתשובה.

undefined

בשביל הנשמה

כח אב תשע"ו
4 דק' קריאה
להורדת התמונה לסלולרי: שלח את ההודעה 88122195 למספר 1315. למכשירים התומכים בגלישה באינטרנט בלבד. מחיר: 3 ש

הכרת לרשעים גדולים
י מַחֲטִיאֵי הָרַבִּים - אֶחָד שֶׁהֶחֱטִיא בְּדָבָר גָּדוֹל, כְּיָרָבְעָם• וְצָדוֹק וּבַיְתוֹס, וְאֶחָד שֶׁהֶחֱטִיא בְּדָבָר קַל, אֲפִלּוּ לְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה, וְאֶחָד הָאוֹנֵס אֲחֵרִים עַד שֶׁיֶּחֶטְאוּ, כִּמְנַשֶּׁה• שֶׁהָיָה הוֹרֵג יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיַּעַבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹ שֶׁהִטְעָה אֲחֵרִים וְהִדִּיחָם, כְּיֵשׁוּעַ•.
יא1 הַפּוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי צִבּוּר - אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַר עֲבֵרוֹת, אֶלָּא נִבְדַּל מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְווֹת בִּכְלָלָן, וְלֹא נִכְנָס בְּצָרָתָן• וְלֹא מִתְעַנֶּה בְּתַעֲנִיתָן, אֶלָּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכּוֹ כְּאֶחָד מִגּוֹיֵי הָאָרֶץ*, וּכְאִלּוּ אֵינוֹ מֵהֶן, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
יא2 הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה כִּיהוֹיָקִים - בֵּין שֶׁעָשָׂה קַלּוֹת בֵּין שֶׁעָשָׂה חֲמוּרוֹת, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא 'מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה', מִפְּנֵי שֶׁהֵעֵז מִצְחוֹ וְגִלָּה פָּנָיו, וְלֹא בּוֹשׁ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה.
יב שְׁנַיִם הֵם הַמּוֹסְרִין: הַמּוֹסֵר חֲבֵרוֹ בְּיַד גּוֹיִים לְהָרְגוֹ אוֹ לְהַכּוֹתוֹ, וְהַמּוֹסֵר מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיַד גּוֹיִים, אוֹ בְּיָד אַנָּס• שֶׁהוּא כְּגוֹי - שְׁנֵיהֶן אֵין לָהֶן חֵלֶק.
יג מַטִּילֵי אֵימָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם - זֶה הָרוֹדֶה• צִבּוּר בְּחָזְקָה וְהֵן יְרֵאִין וּפוֹחֲדִין מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה, וְכַוָּנָתוֹ לִכְבוֹד עַצְמוֹ וּלְכָל חֲפָצָיו•, לֹא לִכְבוֹד שָׁמַיִם, כְּגוֹן מַלְכֵי הַגּוֹיִים.
יד1 כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אֲנָשִׁים אֵלּוּ שֶׁמָּנִינוּ - אַף עַל פִּי שֶׁהֵן יִשְׂרָאֵל, אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת קַלּוֹת מֵאֵלּוּ, וְאַף עַל פִּי כֵן אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהָרָגִיל בָּהֶן אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא•, כְּדֵי•* לְהִתְרַחֵק מֵהֶן וּלְהִזָּהֵר מֵהֶן.
יד2 וְאֵלּוּ הֵן: הַמְּכַנֶּה אֶת חֲבֵרוֹ•, וְהַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ בְּכִנּוּיוֹ•, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ• בָּרַבִּים, וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ•, וְהַמְּבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְהַמְּבַזֶּה רַבּוֹתָיו, וְהַמְּבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת•, וְהַמְּחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים•.
יד3 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא? בְּשֶׁמֵּת בְּלֹא תְּשׁוּבָה. אֲבָל אִם שָׁב מֵרִשְׁעוֹ, וּמֵת וְהוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה - הֲרֵי זֶה מִבְּנֵי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה. אֲפִלּוּ כָּפַר בָּעִקָּר כָּל יָמָיו, וּבָאַחֲרוֹנָה שָׁב - יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב, אָמַר יי, וּרְפָאתִיו" (ישעיה נז,יט).
יד4 כָּל הָרְשָׁעִים וְהַפּוֹשְׁעִים וְהַמְּשֻׁמָּדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, בֵּין בְּגָלוּי בֵּין שֶׁחָזְרוּ בְּמַטְמוֹנִיּוֹת• - מְקַבְּלִין אוֹתָן•, שֶׁנֶּאֱמַר: "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים" (ירמיה ג,יד; ג,כב); אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן שׁוֹבָב הוּא, שֶׁהֲרֵי בַּסֵּתֶר בִּלְבַד חָזַר וְלֹא בְּגָלוּי - מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה.

כְּיָרָבְעָם - שעשה עגלי זהב (מלכים-ב יז,כא). כִּמְנַשֶּׁה - ראה מלכים-ב כא,טז. כְּיֵשׁוּעַ - ישו הנוצרי. ומפני הצרות הרבות שאין להן קץ שסבל עמנו בשם האמונה בו, נהגו לעוות את שמו ולכנותו דרך גנאי יש"ו, שם רשעים ירקב. וְלֹא נִכְנָס בְּצָרָתָן - צרות הציבור אינן נוגעות לו. אַנָּס - איש אלים (לפירוט הדברים, ראה חובל ומזיק פרק ח). הָרוֹדֶה - השולט. חֲפָצָיו - רצונותיו (ראה בהרחבה סנהדרין כה,א). וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת קַלּוֹת מֵאֵלּוּ... אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא - "לפי שלא יבוא מעשה מן המעשים האלו, ואף על פי שהם קלים לפי מחשבת החושב, כי אם מנפש חסרה שלא הגיעה לשלמות ואינה ראויה לחיי העולם הבא" (פה"מ סנהדרין י,א). כְּדֵי* - כי"א: כְּדַי הֵן. והיינו שכדאי וראוי להתרחק מהן משום חומרתן. הַמְּכַנֶּה אֶת חֲבֵרוֹ - הממציא לחברו כינוי של גנאי. הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ בְּכִנּוּיוֹ - בכינוי של גנאי שהמציאו לו אחרים. וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ - מבייש אותו עד שפניו מלבינות (בעניין זה ראה דעות ו,ח; חובל ומזיק ג,ז). וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ - משווה את מעשיו וחכמתו נגד מעשיו וחכמתו של חברו ומכבד את עצמו ומבייש את חברו (להלן ד,ד). וְהַמְּבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת - שאינו מכבד את המועדים, את הימים הטובים ואת חול המועד, באכילה ובשתייה ובמלבושים נאים ובעסק התורה (ק'). וְהַמְּחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים - שאינו נוהג בהם כבוד (ק'). בְּמַטְמוֹנִיּוֹת - בסתר. מְקַבְּלִין אוֹתָן - הדברים אמורים ביחס לה', שהוא יודע תעלומות לבם ומקבל אותם, אבל כלפי הציבור: "המינים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם" (עבודה זרה ב,ה), מחשש שצדקתם מן הפה ולחוץ (וכך השיב רבנו בעניין היחס בין שתי ההלכות הללו. ראה שו"ת רסד).

ביאורים
בהלכות אלו הרמב"ם מוסיף עוד רשימה של אנשים שאין להם חלק לעולם הבא. המשותף לכולם הוא הפגיעה בציבור והיציאה מכלל ישראל. ואלו הם: א . אדם שמחטיא את הרבים, אפילו בחטא קל, פוגע פגיעה אנושה בקשר של כלל ישראל עם הקב"ה. ב . אדם שפרש מן הציבור והתנתק מהאומה – לא זוכה לחלוק עם האומה את העולם הבא. ג . אדם שעושה עברות ביד רמה ובכך מטיל מורך ורפיון בקרב רבים בעבודת ה'. ד . אדם שמוסר את חברו או אפילו את ממון חברו ביד הגויים, מגלה בכך שלא אכפת לו לא מכלל ישראל ולא מאחד מאנשיו, והוא מעדיף את הצלחת הגויים על פני הצלחת ישראל. ה . לא רק למי שמזיק לגופם של ישראל או לממונם אין חלק לעולם הבא אלא אף מי שמטיל אימה על הציבור מישראל ללא צורך ומזיק לנפשם נידון לעונש זהה. ללמדך עד כמה חשוב כלל ישראל לפני הקב"ה – עד כדי שאדם ששומר תורה ומצוות אך הקשר שלו לכלל רופף, לא יזכה לעולם הבא למרות מצוותיו.
יש עברות נוספות, שהן קלות יותר, כגון המכנה שם לחברו והקורא לחברו בכינויו, ולמרות זאת, הרגיל בהן אין לו חלק לעולם הבא. הרמב"ם [בפירושו למסכת סנהדרין י א] מבאר שהסיבה לכך היא שאדם לא עושה את המעשים הללו ברגילות ובתמידות אלא רק כאשר נפשו היא נפש חסרה שלא הגיעה לשלמות ואינה ראויה לחיי עולם הבא.
הרמב"ם מסיים בנחמה ואומר שגם רשעים הללו שכפרו ביסודי האמונה או שהקשר שלהם עם כלל ישראל רופף או שנפשם חסרה, יכולים לשוב בתשובה. אפילו ביום מותם יכולים לשוב ויזכו לחיי העולם הבא. בכך הרמב"ם מקשר את ענייני החטאים לנושא המרכזי של הלכות אלו, שהוא מהות התשובה וכוחה.

הרחבות
*הפורש מדרכי צבור
אֶלָּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכּוֹ כְּאֶחָד מִגּוֹיֵי הָאָרֶץ. הרמב"ם מדגיש שאפילו אדם שלא עובר עבֵרות כלל, לא יזכה לחלק בעולם הבא אם הוא אינו רואה עצמו שייך לאומה ולא משתתף בצרתה. על כך נאמר במסכת תענית: "תנו רבנן בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור תניא אידך בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי" [תענית דף יא ע"א].
לעומת דברים אלו של הרמב"ם שלא רואה את קיום המצוות כחלק מההגדרה של הפורשים מדרכי ציבור לעניין חלקם לעולם הבא, פוסק הרמב"ם בהלכות אבל, ובעקבותיו ה שולחן ערוך, שלעניין הלכות אבלות הדין שונה: "כל הפורשים מדרכי צבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צווארם, ואין נכללים בכלל ישראל בעשייתם, ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הם כבני חורין לעצמן כשאר האומות, וכן המומרים והמוסרים, כל אלו לא היו אוננים ומתאבלים עליהם וכו'" [הלכות אבל פרק א הלכה י, יורה דעה סימן שמה סעיף ה].
הרב קוק זצ"ל ראה לנגד עיניו את שני המקורות כמשלימים זה את זה, והכריע שמי שמסר נפשו עבור האומה לא נכלל בהגדרת "הפורשים מדרכי ציבור" למרות שלא קיים מצוות, ומשום כך ראוי הוא להספד: "כמובן אין אנו יכולים כלל להעלים עין מהצד של הפרישה מדרכי ציבור של 'אינו עושה מצות בכללן ולא מתענה בתעניתן', אבל עם זה יש לנו קורטוב של נוחם, כי בנינו אלה, אם כי נדחים הם, דחיון רוח נורא מאד, הם נכנסין בכל מלא נשמתם בצרתן של הציבור, הצרה האומית נוגעת עד נימי לבם היותר פנימיים, ובשום אופן לא יחשבו בלבם שהם בכלל 'כאילו אינו מהם'". [מאמרי הראיה עמוד 89, "על במותינו חללים"].

שאלות לדיון
א. מדוע אין לפורש מדרכי ציבור חלק לעולם הבא, הרי הוא מאמין בה' כראוי ושומר על כל מצוותיו?
ב. כשהרמב"ם אומר שאפילו אלו הרשעים הגדולים "מקבלין אותם בתשובה", על מי הוא מדבר? מי "מקבל" אותם?

הלכות תשובה (טקסט, ביאורי מילים וכותרות) ניתנו באדיבות 'מפעל משנה תורה'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il