ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

להקים את העם מהריסותיו | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים עשרה בטבת יום הקדיש הכללי Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ניסן תשס"ד

להקים את העם מהריסותיו


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

אחריותנו לייעודו של העם היהודי
אחריות גדולה מוטלת עלינו, עם שרידי חרב, לדאוג להמשך קיומו וגידולו של העם היהודי. ייסורים נוראים עברו אבותינו במשך אלפיים שנות הגלות. הייסורים החלו בחורבן הבית והארץ על ידי הרומאים, נמשכו במסעות הצלב באשכנז, באינקוויזיציה בספרד ובגזרות ת"ח ות"ט. והנורא מכל - השואה שפקדה את עמנו על ידי הנאצים הארורים לפני כששים שנה.

את כל הסבל הזה נשאו אבותינו כדי להעביר את לפיד היהדות הלאה. יותר מזה: כל העולם נברא בשביל ישראל, שנאמר "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", ואמרו חז"ל (ברא"ר א,ו): "בראשית - בשביל ישראל שנקראו ראשית". וזאת כדי שייגלו ישראל את דבר ה' שבתורה לעולם, וכפי שאמרו חז"ל (שבת פח, א): "התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם מקבלים ישראל התורה - אתם מתקיימים, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".

בוודאי משאלתם האחרונה של ששת המיליונים שעונו ונרצחו במיתות משונות ואכזריות היתה, שכל יהודי שנשאר ימשיך בדרך, ויעשה הכל כדי להינשא, להעמיד צאצאים ולהמשיך את המורשת, ובכך לקיים את הפסוק: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

המספרים העצובים
לפני השואה מנה העם היהודי 18 מיליון נפש. בשואה נרצחו שישה מיליון. יותר מששים שנה עברו, וכיום אנו כ-13 מיליון בלבד. במשך ששים השנים הללו העולם התפתח ושגשג, עמים רבים הכפילו את מספרם ואף שילשוהו, ואנחנו עדיין פצועים בגופנו ונפשנו. כשני מיליון נכלאו בשבי הסובייטי, רבים מהם התבוללו. גם קהילת היהודים הגדולה שבאמריקה לא גדלה, להפך - מספרה הולך ומצטמצם. ולא מפני שרבים עולים לארץ, אלא מפני שהילודה בשפל וההתבוללות גואה. כך גם המצב באירופה ובשאר הקהילות שבתפוצות.

רק כאן בארץ ישראל אנחנו גדלים ומתפתחים, בזכות העלייה וגם בזכות הילודה. אבל הגידול המספרי שלנו כאן מספיק בקושי להשלים את ההתמעטות שבקהילות היהודיות בחוץ לארץ, ובוודאי שאינו מספיק בשביל לגדול ולשגשג.

כיצד נעודד את היהודים, בארץ ובתפוצות, ללדת יותר ילדים ולהזדהות יותר עם היהדות? מה עלינו לעשות כדי להגשים את הייעוד הגדול והנורא הזה, שהוא גם צוואתם של מיליוני הנרצחים?
ההתמודדות צריכה להיות בדרך חינוכית וכלכלית. הפעם נעסוק בהיבט החינוכי, ובעז"ה בפעם הבאה נעסוק בהיבט הכלכלי, כלומר בדרכים ליצירת תנאים נוחים לגידול המשפחות.

ראשית הכל - חינוך לערכי המשפחה היהודית

תוכניות רבות גובשו במשרד החינוך: על סובלנות, דמוקרטיה, זכויות הפרט ועוד נושאים, אבל ערכי המשפחה מוזנחים באופן מחפיר. לפי הקו הרווח כיום באקדמיה ובתרבות החילונית (שמשפיעה גם על המגזר הדתי), הדבר החשוב ביותר הוא החופש. משפחה לעומת זאת נתפשת כדבר מחייב, מגביל וחונק. אמנם השאיפה הטבעית והמסורתית להקים משפחה עדיין חזקה, אבל היא עומדת בהתנגשות חזקה עם מערכת שלימה של שאיפות שהסביבה התרבותית החילונית משדרת. עלינו ללמוד וללמד את ערכי המשפחה היהודית. ונזכיר בקיצור נמרץ את העקרונות הכלליים.

האדם השלם וערך האהבה
"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, כדברי התנא הגדול רבי עקיבא. ובאר האר"י ז"ל, שמצווה זו מתקיימת באופן השלם והמלא בין בני זוג. מתוך האהבה הזו האדם פורץ את מחסום האגואיזם שלו, ומסוגל לאהוב את העולם ולהאמין בבוראו.

זוהי האהבה שכל המשוררים והסופרים כותבים עליה, אך מעטים כל כך מבני החברה המערבית מצליחים להגשים אותה, מפני שערכי החופש וההפקרות עומדים בניגוד לערכי המשפחה. בלי נאמנות מקודשת, לא מגיעים לרבדים העמוקים של האהבה. כל איסורי העריות ודיני הצניעות שבתורה מכוונים לפיתוח האהבה שבין איש לאשתו.

חניכי התרבות המערבית מדברים הרבה על אהבה, אבל אינם יודעת מהי באמת. הם עוסקים בקצף של אהבות נכזבות, שמגיעות רק למעטפת החיצונית של הרגש. אבל אהבה אמיתית היא אהבה שיש בה אחריות והתחייבות לכל החיים, על ידי חופה וקידושין כדת משה וישראל. אהבה שיש בה התלהבות ואחריות, שמחה ונאמנות, בימים גדולים ובימים אפורים. אהבה זו היא הביטוי השלם והעשיר של החיים, היכולת של שני אנשים להתאחד ממש.

עתה ברור מדוע אמרו חז"ל שאדם שלא התחתן נחשב כאדם שאינו שלם, עד שרבי אלעזר אמר: "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם" (יבמות סג, א). וכן אמרו חז"ל ביבמות (סב, ב): "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה... בלא תורה, בלא חומה".

כדאי גם להיעזר במחקרים מודרניים שמצביעים על כך שמצבם הנפשי והגופני של אנשים נשואים טוב יותר, והם סובלים פחות מדיכאונות ומחלות. מחקרים אחרים מדווחים כי למעלה מחמישים אחוז מהמתגרשים מתחרטים כעבור כמה שנים על גירושיהם. הם התגרשו מפני שהרצון לחופש ורווחה זמנית גבר, אבל בטווח הארוך מצאו כי הפסידו דברים יקרים יותר.

הבנים והבנות - הדורות הבאים
אין הגשמה אישית גדולה מאשר להוליד בנים ובנות. החיים האישיים של האדם גואים, עד שהם פורצים אל מעבר למחסום הזמניות של גופו וממשיכים לזרום הלאה. ולא רק במובן הפיזי אלא גם בזה הרוחני - מורשתו של אדם עוברת דרך בניו ובנותיו לדורות הבאים, ורוחו ממשיכה לחיות עמהם. אמרו חכמים (נדרים סד, ב): "כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת". המוות הוא קץ החיים, וכשיש לאדם בנים, חייו נמשכים גם אחרי מותו.

ושוב, השאיפה לנוחות וחופש מאפילה אצל רבים על האתגר שבבניית משפחה גדולה. הילדים בוכים בלילות, מנדנדים ומעצבנים. דורשים תשומת לב. מפריעים לאם לפתח קריירה. מונעים את ההורים לצאת בערבים לבילויים. חולים בדיוק כשצריך לצאת לחופש. בקיצור, צער גידול בנים. למי שחושב שהדבר היקר ביותר הוא החופש, הילדים הם צרה צרורה.

אולם צריך לחנך ולהסביר כי החופש והנוחות אינם תכלית החיים. החופש נצרך מאוד כדי לנוח מעט ולצבור כוחות חדשים לקראת האתגרים האמיתיים, שבראשם - הקמת המשפחה. אבל החופש לבדו הוא ערך ריק מתוכן.

צריך לספר לצעירים, שכמעט כל אדם מבוגר שנשאל האם הוא מרוצה ממספר הילדים שיש לו, מציין שבמבט לאחור היה מעדיף להוליד עוד ילד אחד או שניים, אולם כשהיה צעיר היה עסוק בדברים אחרים ולא הבין עד כמה הילדים הם עיקר החיים.

ברובם המוחלט של מוסדות החינוך, גם הדתיים, לא עוסקים במצוות "פרו ורבו". לא מעלים על נס את ערכי המשפחה. לא מלבנים את המחויבות הנדרשת כדי לבנות משפחה. לא מלמדים לעומק ולרוחב את כל הדברים הטובים שחיי משפחה מעניקים. הסביבה התרבותית יוצרת אווירה שלא נעים לדבר על זה. כל אחד יעשה מה שהוא חושב. אבל לדבר על כך בפומבי, בבית הספר, זהו דבר שמנוגד לערכי החופש וההפקרות.

אמנם ברור לרוב הצעירים כי יום יבוא והם יקימו משפחה, אבל כיוון שאין מחנכים לכך, היחס לנישואין ולילדים הוא כאל דבר רחוק, מעורפל, כבד ומפחיד. לא פלא שרבים מהצעירים מתקשים להינשא, ולא מעט מהנשואים אינם מצליחים לשמור על משפחתם ומתגרשים.

ללמד את ערכי המשפחה היהודית
מערכת החינוך בארץ ובתפוצות צריכה ללמד רעיונות אלו את הדתיים והחילונים, את היהודים שבארץ ואת יהודי התפוצות. כל אחד לפי סגנונו. לעסוק בשאלת גיל הנישואין, לשאול את הצעירים כמה ילדים הייתם רוצים שיהיו לכם. לא להתבייש לדבר על זה. להציב את הצדדים השונים. להעלות על השולחן את שאלת הנוחות והקריירה לעומת המשפחה. לבאר כיצד ניתן לבנות אהבה אמיתית, שלא תלך ותדעך עם השנים אלא להפך. על כולם רעיונות אלו יכולים להשפיע. לכולם הם יכולים להציב חזון גדול של משפחה יהודית.

יום השואה
כידוע, יום השואה בכ"ז בניסן נקבע שלא על דעת חכמים. ניסן הוא חודש של שמחה. לכן נקבע להלכה (שו"ע או"ח תכט, ב) שבכל חודש ניסן אין אומרים תחנונים ונפילת אפיים, ואין קובעים בו תענית ציבור. ובהלוויה שבחודש ניסן אין אומרים הספדים. ואין אומרים בכל חודש ניסן הזכרת נשמות (מ"ב תכט, ח). ורבים נוהגים שלא הולכים לקברים בחודש ניסן, ומי שיש לו 'יורצייט' בחודש ניסן עולה לקבר בערב ראש חודש.

ברור אם כן שאין מקום לקבוע בחודש ניסן יום זיכרון כואב לשואה, אלא הימים הנכונים לזיכרון השואה הם הצומות שנקבעו על החורבן, ובראשם תשעה באב. והרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי.

הדרך לתת בכל זאת איזה צביון נכון לכ"ז בניסן, הוא לקובעו ליום שבו נעסוק בטיפוח המשפחה היהודית. אישי הציבור יטכסו עצה כיצד לעודד נישואין וילודה. המורים ידברו על האחריות שמוטלת עלינו להמשיך את העם היהודי, לבנות משפחות להרבות ילדים, כצוואתם האחרונה של קדושי ישראל.

----------------------
פורסם בעיתון 'בשבע'.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il