ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשיות תזריע מצורע התשס"ד | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא תזריע Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (20 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (20 ד')

אייר, התשס"ד

פרשיות תזריע מצורע התשס"ד


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
עמרם בן סולטנה

חשיבות הפרטים הקטנים
הפסוק אומר "וציוה הכהן ופינו את הבית". כלומר, יש לפנות את הבית לפני שהכהן נכנס לבדוק אותו, כדי שאם יטמא הכהן את הבית לא ייטמאו הכלים שבו. אומר על כך המדרש (ספרא מצורע פרשה ה) -
אמר רבי מאיר... וכי מה מטמא לו? אם תאמר כלי עצו ובגדיו ומתכתו - מטבילם והם טהורים. על מה חסה התורה? על כלי חרסו ועל פכו [שאין להם טהרה במקוה ושבירתם היא טהרתם]. וכי מה מטמא בנגעים, הרשעים או הצדיקים? הוי אומר הרשעים. אם כך חסה תורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב. אם כך על ממונו, קל וחומר על נפש בניו ובנותיו. אם כך על של רשע קל וחומר על צדיק.


המדרש מלמד אותנו את דרכה של התורה לחוס אפילו על כלי חרס של אנשים רחוקים כל כך, שנגע נראה בביתם. הדבר הזה מזכיר לנו את יעקב אבינו, שאומרים עליו חז"ל שחזר על פכים קטנים. כלומר, לאחר שהעביר את כל חפציו מצידו האחד של הנהר לצידו השני, נשארו לו פכים קטנים, "ויותר יעקב לבדו", והוא חזר להביאם. צדיקים חסים גם על מעט ממון.

הרב היה רגיל לעמוד על המדרש הזה, "ויותר יעקב לבדו", שחכמים דורשים בו דבר נוסף, ומקבילים בין "ונשגב ה' לבדו" לבין "ויותר יעקב לבדו". יש כביכול דימוי בין יעקב לרבונו של עולם. זו אמירה מיוחדת במינה, שהקדוש ברוך הוא לבד ואין עוד מלבדו, ואנו מוצאים אמירה דומה לגבי יעקב אבינו. כלומר, כעין מה שהקדוש ברוך הוא לבדו בעולם, כך יעקב מיוחד כל כך, כביכול כל העולם עומד עליו, וכל מה שיש בעולם כלפיו - בטל.
דקדק בזה הרב ששני המדרשים הללו אינם שונים זה מזה, אלא אף משלימים אחד את השני. דווקא מי שהוא בגדלות היותר עליונה יודע גם לדקדק ולהקפיד על הדברים קטנים משום שהוא יודע את ערכם. קורה שאנשים שמתפתחים ועולים במעלות רוחניות ואוהבים לשוט במרחבים רוחניים, והדברים המעשיים נראים להם טפלים, לא חשובים. יש כאלה שבגלל המופשטות הרוחנית הרעיונית שלהם הם פחות מקפידים במצוות המעשיות. זה נראה להם טפל, קטנוני, לעומת הרעיונות והמחשבות הגדולים. הדברים אמורים גם בכמות וגם באיכות. כפי שאנשים שיש להם הרבה ממון מזלזלים בפרוטות, כך ברוחניות. אבל יש מדרגה עליונה יותר. כשאדם עולה עוד יותר גבוה, למדרגה מופשטת יותר, ומביט מלמעלה, פתאום כל המדרגות נראות לו יקרות וחשובות. כל פרט ופרט במציאות איננו קטן אלא גדול. הגדול והקטן שווים אצלו.

אנחנו מוצאים מעין הרעיון הזה בגמרא בברכות (דף כח ע"ב) המספרת על רבי יוחנן בן זכאי, שכשהיה על ערש דווי (לפני מיתתו) באו תלמידיו לבקרו וביקשו ממנו ללמדם אורחות חיים. לאחר הדרכותיו, אמר רבי יוחנן לתלמידיו: "פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא [ללוות את רבן יוחנן בן זכאי לעולם הבא]". אילו כלים יש לפנות מפני הטומאה? כלי חרס. עומד רבי יוחנן בשעה עליונה כזו, של מעבר מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא, עד כדי כך שחזקיהו המלך מגיע ללוותו, והנה הוא עוסק בפרטים קטנים כאלה של הוצאת הכלים מפני הטומאה. זה דווקא מראה על גדלותו, שלא זלזל בדברים הקטנים וגם בשעות הגדולות הללו ידע לראות את הערך של כל פרט ופרט.

הרב מוסיף לכך עומק מיוחד במינו. חכמים אומרים (מסכת סנהדרין דף צד ע"א) על חזקיהו המלך שהיה ראוי להיות המשיח, אלא שלא נהיה משיח כיון שלא אמר שירה לאחר מפלת סנחריב. מיד פתחה הארץ את פיה ואמרה שירה. מבאר הרב שחזקיה המלך כל כך רומם את העם בדורו לעסוק בתורה, עד שבימיו לא מצאו תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה (שם ע"ב), אך מצד שני הוא זלזל כביכול בעבודת הקרקע, הארץ נהיתה לשמיר ושַיִת (ישעיה ז', כג). היתה כאן בחינה כזו, שחזקיה התעלה למדרגה גבוהה מאוד, אבל לא רומם עימו את כל המדרגות כולן. גם על רבי יוחנן אולי היתה ביקורת מעין זו, שכשהוא ביקש מקיסר רומי על יבנה לא ביקש על בית המקדש (גיטין דף נו ע"ב). נראה כאילו רבי יוחנן לא ראה את כל פרטי התמונה, שיקרת התורה עמדה לנגד עיניו ואילו הצד הממלכתי-המסגרתי הארצי לא היה עיקר. על כן בא כאן רבי יוחנן לתקן את העניין הזה וגם את מה שהיה אצל חזקיה, ואומר - ""פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא", והפעם הוא כולל גם את הפרטים הקטנים.

איך טיפש לומד תורה?

כדרכנו, יוצא שפרשות תזריע-מצורע הן הפרשות הראשונות בתחילת "זמן קיץ", והרבה פעמים אנו מזכירים את דברי המדרש כאן, העומד על עניינה של הפרשה (מדרש רבה ויקרא פרשה יט) -
"אשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים וגו'" - זהו שאמר הכתוב: "ראשו כתם פז וגו'", ראשו זו תורה, דכתיב "ה' קנני ראשית דרכו" ... כתם פז אלו דברי תורה, שנאמר "הנחמדים מזהב ומפז רב"...

אולי גם בזמנם זה היה תחילת "זמן קיץ" והם ראו צורך לעודד ולחזק בלימוד.

"קווצותיו תלתלים"... ר' חנין דציפורין פתר קרא בתלולית זו של עפר [ערימות גדולות של עפר, שיש צורך בעמל גדול על מנת להורידן וליישר את הקרקע]. מי שטפש מהו אומר - מי יכול לקצות את זו? מי שפקח מהו אומר - הריני קוצץ שתי משפלות היום שתי משפלות למחר עד שאני קוצץ את כולה. כך מי שטיפש אומר - מי יכול ללמוד את התורה: נזיקין ל' פרקים, כלים ל' פרקים? מי שפיקח מהו אומר - הריני שונה שני הלכות היום שני הלכות למחר עד שאני שונה את כל התורה כולה.
אמר רבי אמי: "ראמות לאויל חכמות" - אמר רבי יוחנן: [משל] לככר תלוי באוירו של בית. מי שטיפש אומר - מי יכול להוריד את זה? מי שפיקח אומר - ולא אחר תלאו? אלא מביא שני קנים ומספקן זה לזה ומורידו. כך מי שטיפש אומר - מי יכול ללמוד תורה שבלבו של חכם? [איך אפשר להגיע כל כך גבוה, כמו חכם פלוני?]. מי שפיקח אומר - והוא לא מאחר למדה [אותו חכם]? אלא הריני לומד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שאני לומד את כל התורה כולה.

המשל השני מוסיף על הראשון. המשל הראשון מדבר על הכמות - גודל התורה מבחינה כמותית, שמי שרואה את גודל התורה אומר - איך אספיק ללמוד את כל התורה? ואילו הפיקח אומר שאכן לא ניתן ללמוד הכל בבת אחת, אבל בשלבים אפשר ללמוד את התורה כולה. המשל השני מוסיף את עניין האיכות. אדם שואל את עצמו - כיצד אוכל להגיד שיעור כמו הרב, ברמה כזו ובעומק כזה? ואילו הפיקח אומר - כמו שהרב הגיע למדרגה הזו כך גם אני מסוגל, שלב אחרי שלב.

חכמים במדרש שם מביאים משל שלישי:
אמר רבי לוי: משל לטרסקל נקוב ששכר בעליו פועלים למלאתו [כלומר אדם שכר פועלים שימלאו לו סל שיש בו נקב]. מי שטיפש מהו אומר - מה אני מועיל? מכניס בזו ומוציא בזו! מי שפיקח מהו אומר - ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל? כך מי שהוא טיפש מהו אומר - מה אני מועיל ללמוד תורה ומשכחה? מי שהוא פיקח מהו אומר - ולא שכר יגיעה הקדוש ברוך הוא נותן?

לפעמים קורה שאדם חושב - איך אפשר לזכור את התורה כולה? יש אנשים שהזיכרון שלהם חלש. בני ישיבה בדרך כלל רוצים ללמוד כך שתהיינה תוצאות ללימוד, וכשהלימוד לא משיג את תוצאותיו - אין חפץ ללמוד. למשל, אם אדם התאמץ מאוד והתייגע ואין לו כוח ללמוד, הוא מתחיל להרהר בליבו - הרי אני לא אזכור את זה, ואם כן מה הערך ללימוד כזה? על כך אומר לנו כאן המדרש שיש ערך לכל לימוד. זאת בעייה של בחורי ישיבה, שמתרגלים לכך שלימוד התורה חייב להיות עם תחושה שהוא מניב פירות - מבינים יותר, מסכמים ומבררים. ופתאום, אחרי שיוצאים מהישיבה ועוסקים בדברים אחרים, מרגישים שאין ערך ללימוד של שעה-שעתייים ביום. אבל באמת ערך הלימוד הוא ערך עצמי של התקשרות עם התורה, התקשרות עם ידיעת רצונו של רבונו של עולם. מה טוב אם יזכור אדם מה שהוא לומד, אך גם ללא הזיכרון נוטל האדם את שכרו.

עיסוק בפרשיות הטומאה
הנושאים שבהם עוסקת הפרשה הם לא כל כך נעימים - ענייני טומאה, טומאה היוצאת מן הגוף ושאר פרטי העניינים הללו. כביכול לא נוח לקרוא את הדברים הללו בציבור. וחכמים מתייחסים לנושא הזה ואומרים בהמשך המדרש שם -
כתוב אחד אומר "שחורות כעורב"... וכתיב "מראיהן כלפידים כברקים ירוצצו". אלא אלו בני תורה שהם נראים כעורים ושחורים בעולם הזה, אבל לעתיד לבוא מראיהן כלפידים. רבי שמואל בר יצחק פתר קריא בפרשיותיה של תורה - אף על פי שנראות כאילו הן כעורות ושחורות לאומרן ברבים, כגון הלכות זיבה ונגעים נידה ויולדת, אמר הקדוש ברוך הוא: הרי הן ערבות עלי, שנאמר "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים וגו'". תדע לך שהוא כן [שכל דבר שאדם לומד, ואף הנושאים הללו, חביבים על הקדוש ברוך הוא], שהרי פרשת זב וזבה לא נאמרו כאחת, אלא זו בפני עצמה וזו בפני עצמה [אף על פי שאופן טהרתם שווה, ויכלה התורה לחסוך בעיסוק בנושאים הלא-נעימים הללו] - "איש איש כי יהיה זב מבשרו", "ואשה כי יזוב זוב דמה וגו'".

אכן הפרשיות הללו, עם כל הקושי שבהם, עוסקות בתיקון גדול מאוד, שכן הן מגלות את הגובה והגודל של האומה הישראלית, של כל אדם מישראל. אין דיני טומאות בשאר האומות. אין דיני טומאה בחוץ לארץ. "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (י"ד, לד). בחוץ לארץ אין נגעים, כיון שהיכן שאין קדושה אין טומאה. במקום שאין טהרה עליונה אין גם עניינים של טומאה. וככל שמדרגות הטהרה מתעלות כך צריכים יותר זהירות מכל דבר קטן של טומאה. לכן הפרשיות הללו דווקא מראות את הגדולה המיוחדת של עם ישראל ושל ארץ ישראל.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il