בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה
לחץ להקדשת שיעור זה
כ"ג תשרי תשע"ד

אות ב' חלק ו'

האם הנביא יכול לפסוק הלכה? למדנו שהנביא יכול להורות הוראת שעה. למרות זאת, שהנביא לעניין פסיקת הלכה הוא כשאר תלמידי החכמים ואינו יכול להכריע בהלכות על פי נבואתו.

undefined

בשביל הנשמה

כ"ג תשרי תשע"ד
3 דק' קריאה
לא בשמים היא
וְזֶה הָעִקָּר מַפְתֵּחַ לְכָל הָעִנְיָן הַהוּא, וּבְזֶה לְבַדּוֹ• יִבָּדֵּל הַנָּבִיא מִשְׁאָר בְּנֵי אָדָם בַּמִּצְווֹת. אֲבָל בְּעִיּוּן וּסְבָרָא וּבְהַשְׂכִּיל הַמִּצְווֹת — הוּא כִּשְׁאָר הַחֲכָמִים שֶׁהֵם כָּמוֹהוּ, שֶׁאֵין לָהֶם נְבוּאָה. שֶׁהַנָּבִיא כְּשֶׁיִּסְבֹּר סְבָרָא, וְיִסְבֹּר כְּמוֹ כֵן מִי שֶׁאֵינוֹ נָבִיא סְבָרָא, וְיֹאמַר הַנָּבִיא: כִּי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא אָמַר אֵלַי שֶׁסָּבַרְתִּי אֱמֶת — לֹא תִשְׁמַע אֵלָיו. רַק אֶלֶף נְבִיאִים, כֻּלָּם כְּאֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע יִהְיוּ סוֹבְרִין סְבָרָא אַחַת, וְאֶלֶף חֲכָמִים וַחֲכָם סוֹבְרִין הֶפֶךְ הַסְּבָרָא הַהִיא, — "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת", וְהַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי הָאֶלֶף חֲכָמִים וְחָכָם, לֹא כְּדִבְרֵי הָאֶלֶף הַנְּבִיאִים הַנִּכְבָּדִים. וְכֵן אָמְרוּ חֲכָמִים: "הָאֱלֹהִים! אִלּוּ אֲמָרָהּ לִי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן בְּפוּמֵהּ — לָא צָיֵתֲנָא לֵיהּ וְלָא שָׁמַעְנָא מִנֵּהּ" (חולין קכד א). וְכֵן עוֹד אָמְרוּ: "אִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר: חוֹלְצִין בְּמִנְעָל — שׁוֹמְעִין לוֹ, בְּסַנְדָּל — אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ" (יבמות קב א). יִרְצוּ לוֹמַר•: שֶׁאֵין לְהוֹסִיף וְלֹא לִגְרֹעַ בַּמִּצְוָה עַל דֶּרֶךְ נְבוּאָה בְּשׁוּם פָּנִים. וְכֵן אִם יָעִיד הַנָּבִיא שֶׁהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא אָמַר אֵלָיו: שֶׁהַדִּין בְּמִצְוָה פְּלוֹנִית כָּךְ, וְכִי סְבָרַת פְּלוֹנִי אֱמֶת — יֵהָרֵג הַנָּבִיא הַהוּא, שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר, כְּמוֹ שֶׁיָּסַדְנוּ: שֶׁאֵין תּוֹרָה נְתוּנָה אַחֲרֵי הַנָּבִיא הָרִאשׁוֹן, וְאֵין לְהוֹסִיף וְאֵין לִגְרֹעַ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא בַּשָׁמַיִם הִיא" (דברים ל יב). וְלֹא הִרְשָׁנוּ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא לִלְמֹד מִן הַנְּבִיאִים, אֶלָּא מִן הַחֲכָמִים אַנְשֵׁי הַסְּבָרוֹת וְהַדֵּעוֹת. לֹא אָמַר: וּבָאתָ אֶל הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הַהֵם, רַק: "וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל-הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" (שם יז ט). וּכְבָר הִפְלִיגוּ• הַחֲכָמִים לְדַבֵּר בְּעִנְיָן זֶה מְאֹד, וְהוּא הָאֱמֶת.

___________________________________

וּבְזֶה לְבַדּוֹ – ביכולתו להורות בהוראת שעה נגד התורה. יִרְצוּ לוֹמַר – כוונתם. הִפְלִיגוּ – הירבו.

ביאורים
לא כל תלמידי החכמים הם באותה מדרגה. יש תלמידי חכמים גדולים וישנם תלמידי חכמים גדולים יותר. גם בסנהדרין הדבר בא לידי ביטוי. הרמב"ם כותב שזקני הסנהדרין היו ישובים במקומותיהם לפי סדר גדולתם בחכמה [הלכות סנהדרין א, ג]. הנבואה היא השאיפה הכי עליונה של תלמיד חכם בישראל. לא כל תלמידי החכמים זכו לכך. רק המיוחדים והעליונים שבהם זכו לקשר ישיר לריבונו של עולם ולהתגלות נבואית. ומכאן יכולה להיווצר טעות קשה. אם נביא הוא ברמה גבוהה יותר מתלמיד חכם רגיל, והוא יותר קרוב לריבונו של עולם, אפשר לטעות ולחשוב שגם סברתו ההלכתית יותר נכונה. הנביא הוא מחובר למקור של התורה, לקב"ה, ווודאי שמכוון יותר למה שה' רוצה שנעשה ונקיים. ממילא נטיית הלב של האדם היא לחשוב שדבריו של הנביא הם הנכונים ולפסוק הלכה כמותו. הרמב"ם עוקר טעות זו. הנביא צריך להיות תלמיד חכם גדול, אך אין זה נותן לו עדיפות בלימוד התורה. יתכן שיש חכם גדול ממנו אך לא זכה לנבואה בגלל שתנאים נוספים שנדרשים כדי לזכות בנבואה אינם קיימים אצלו. ההלכה, לעומת הנבואה, צריכה להיבחן רק מתוך כלים הגיוניים ולמדניים, ולהיות מוכרעת על פי כללי ההלכה שניתנו בסיני. לכן יכול להיווצר מצב שבו כל הנביאים אומרים סברה, שאינה מן השמים אלא שכלית והגיונית, וכנגדם יעמדו חכמי ישראל שלא זכו בנבואה, ויאמרו סברה אחרת. אנו יכולים לטעות ולתת עדיפות לנביאים, שנראה שהם יותר גדולים בחכמה, אך אומר הרמב"ם שאם הרוב הוא עם חכמי ישראל שאינם נביאים, פוסקים כמותם. הנבואה היא תוספת ללמוד התורה. מעלה יתרה שאנו שואפים אליה. אך אין היא מהווה שום יתרון בפסיקת ההלכה. התורה מסרה לנו שהסברה של הרוב יותר קולעת אל רצון ה' יותר מהכרעת הנבואה.

הרחבות
היחס בין הנביא להלכה
אֲבָל בְּעִיּוּן וּסְבָרָא וּבְהַשְׂכִּיל הַמִּצְווֹת — הוּא כִּשְׁאָר הַחֲכָמִים . הגמרא אומרת: "אמר רב יהודה אמר שמואל שלושת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע: שאל (כלומר תשאל בנבואה מהשמים מהן ההלכות). אמר להם לא בשמים היא" [תמורה טז]. עולה מהגמרא שהנבואה לא יכולה לספק תשובות בשאלות הלכתיות. לעניין פסיקת ההלכה או פירוש התורה, מעמד הנביא הוא כמעמד החכם ואם הנביא יאמר שקיבל נבואה בעניינים האלה נדע שנביא שקר הוא. הנביא כפוף להלכה ולא הפוך. ההלכה היא המגדירה מי הוא נביא אמת, את החובה להקשיב לדבריו ואף את סמכויותיו (הוראת שעה וכדו' כפי שלמדנו לפני יומיים). "לא בשמים היא" כלומר, לאחר שניתנה התורה ע"י משה רבנו, לנבואה (שמתקבלת מהשמים) אין כוח לשנות או לקבוע משהו בתורה, והכוח הזה מסור רק לחכמים (וגם לנביאים אם זה על פי חכמתם).
הרב קוק כותב [אגרות ראיה, אגרת קג] שנביא יכול להגיד שהוא קיבל בנבואה סברה או פירוש בתורה אך הוא צריך להוכיח את הסברה או את הפירוש באופן שכלי ורק כך הם יכולים להתקבל.

שאלות לדיון
מדוע ה' קבע שפסיקת ההלכה היא על ידי חכמה ולא על ידי נבואה?
האם חכמת הקבלה היא כמו הנבואה, וגם עליה נאמר "לֹא בַּשָׁמַיִם הִיא"?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il