בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

תורת שלום

גדול השלום * חומרת איסור גזל * הגזל מנוגד לשלום * בניין תיבות התפילה * קבלת עול תורה שבעל פה * קדושת שבת וקדושת ראש חודש.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

א' חשוון תשע"ד
14 דק' קריאה 44 דק' צפיה
גדול השלום
כהמשך לימים הטובים שרוממו אותנו, ימי תשרי, הקדמנו לבוא קצת לפני ראש חודש, למרות שברמ"א כתוב (שו"ת הרמ"א, סימן מג) שיש הנוהגים להתחיל בראש חודש חשוון ויש ישיבות שמקפידות על זה שלא להקדים. גם אנחנו עושים כמו שמקובל, מתחילים בראש חודש - אבל כמה ימים לפני כן אנחנו כבר באים בשביל להתחיל בראש חודש...
זו שמחה גדולה להתחיל את הזמן, לפגוש את כל התלמידים היקרים וכשאני רואה את פני כולם אני בטוח שהזמן הזה יהיה זמן של עליה גדולה בקודש, כולם באו עם הרבה רצון, חשק וכוחות - ובעזרת ה' כל הכוחות האלה יצאו מן הכוח אל הפועל וכולכם תעלו במעלות הקודש.
בפרשת נח יש שני אירועים גדולים ועצומים, פרשת המבול ופרשת דור הפלגה. רש"י אומר בשם המדרש (בראשית יא, ט):
וכי אי זו קשה, של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר כביכול להלחם בו, ואלו נשטפו, ואלו לא נאבדו מן העולם.
אומר המדרש: לפי העונש אנחנו רואים מה המעשה החמור יותר - העוון של דור המבול, כי דור המבול נשטף מהעולם ואילו אנשי דור הפלגה לא נאבדו מהעולם:
אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר: "שפה אחת ודברים אחדים", למדת ששנוי המחלוקת וגדול השלום.
ממש קשה להבין את הדברים האלה, מה יכול להיות יותר חמור מאשר כופר בעיקר?! הרי כפירה בעיקר זה השורש! אבל חז"ל באים ואומרים לנו שלא כן הדבר. הקב"ה שונא את המחלוקת וגדול השלום, ולכן במקום שיש מחלוקת - הוא איבד את החוטאים מהעולם, ובמקום שאין מחלוקת, גם אם יש כפירה בעיקר - החוטאים לא נאבדו מהעולם. זה לא המקום היחידי שאנחנו פוגשים את דברי חז"ל האלה. יש מקומות נוספים שאנחנו מוצאים בדברי חז"ל שאפילו אם בני ישראל עובדי עבודה זרה, אם יש שלום ביניהם הם מנצחים במלחמות! (ירושלמי פאה א, א) ועובדי עבודה זרה הם הרי יותר חמורים מכופרים בעיקר, כי כופר בעיקר לפחות לא מאמין בדבר אחר. וכך אומר הנביא: "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים" - זו כפירה בעיקר, "לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים" (ירמיהו ב, יג) - זה עובד עבודה זרה, אלו שתי רעות. איך אפשר להבין דבר כזה - איך יכול להיות שלום עם עובדי עבודה זרה? האם יתכן דבר כזה? צריך להתבונן בכך, חז"ל אומרים שצריך ללמוד את הפשט של הדברים, ואולי קודם נתבונן בחומרת איסור גזל.

חומרת איסור גזל
הפסוק עצמו אומר, שגזר דינם של דור המבול לא נחתם אלא על הגזל (בראשית ו, יג. סנהדרין קח, א) - הם עשו הרבה עברות, אבל העברה החמורה ביותר שגרמה לכך שנחתם גזר דינם זה הגזל. ואני רוצה להביא כמה מדברי חכמים על העניין הזה: במסכת כתובות בפרק שני (יח, ב) הגמרא דנה בדין עדים שהיו חתומים על השטר ואמרו אנוסים היינו. והיא מביאה ברייתא שרבי מאיר אומר שאפילו אם הם טוענים שהם היו אנוסים מחמת נפשות לא מאמינים להם, למרות שהם טוענים שאיימו עליהם שיהרגו אותם אם הם לא יחתמו, לא מאמינים להם כי אין אדם משים עצמו רשע. ויש לשאול: למה הם נחשבים כמשימים את עצמם רשעים? הרי הם אומרים שאיימו להרוג אותם. ברשב"א שם מביא בשם הרמב"ן שלרבי מאיר ממידת חסידות היה על העדים לההרג ולא לחתום, ואם עכשיו הם אומרים שהם היו אנוסים והם אומרים על עצמם שלא נהגו במידת החסידות ממילא הם משימים את עצמם רשעים, ואין אדם משים את עצמו שאינו חסיד ולכן לא מאמינים לו. אך הרמב"ן מביא יותר מזה, שבברייתא נמצא שבג' עבירות יהרג ואל יעבור ולרבי מאיר גם בגזל יהרג ואל יעבור. על גזל אדם צריך למסור את הנפש. זו דעת רבי מאיר, אמנם לא נפסקה הלכה כמותו, אבל צריך לדעת שיש דעה כזאת. גם בירושלמי מובאת הדעה הזאת שלרבי מאיר צריך למסור את הנפש גם על גזל. בתפילת נעילה יש בקשה מיוחדת: "למען נחדל מעושק ידינו", זה דבר כל כך מרכזי וחשוב עד שצריך בתפילת נעילה לבקש מריבונו של עולם שנזכה לחדול מעושק ידינו.
השולחן ערוך אומר (חושן משפט, שנט, ג): "כל הגוזל את חבירו, אפילו שוה פרוטה, כאילו נוטל נפשו." זו גמרא בסוף בבא קמא (קיט, א), והיא גם נפסקה להלכה בשולחן ערוך. אומר על כך המהרש"א, שהסיבה לכך היא משום שגזל הוא אביזרייהו של שפיכות דמים, זו מידה מסוימת של שפיכות דמים. יש שמסבירים את הדבר הזה בכך שהאדם טרח בקיבוץ הממון שלו, הוא עמל והשקיע ואל הממון הזה הוא נושא את נפשו, ולכן אם לוקחים את ממונו יש בזה צד מאוד חמור, זה לא ממש שפיכות דמים אלא אביזרייהו של שפיכות דמים, אבל מספיק משהו משפיכות דמים כדי שזה יהיה חמור מאוד. צריך להבין מדוע הגזל תופס כזה מקום. גזל משבש סדרי עולם משום שלכל אדם יש מה שהקב"ה נתן לו, וכשלוקחים מאדם את מה שהקב"ה הקציב לו, כביכול משבשים את יסוד הקיום. דין פרוטה כדין מאה (ראה סנהדרין ח, א), ואם הסדר הזה משתבש - משתבש קיומו של עולם.

הגזל מנוגד לשלום
אני מנסה להבין את דברי חז"ל, מה הם התכוונו בכך שגדול השלום. העולם מגלה את שם ה' בשתי צורות: הצורה הראשונה היא באופן סמוי, כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו - שמים, ארץ, הבריות הגדולות והקטנות, כאשר מסתכלים על כל הברואים רואים שיש בורא עולם, כל מציאות העולם מוכיחה שיש בורא. "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת" (תהילים יט, ב-ג), איך השמים מספרים כבוד אל - עצם מציאות השמים היא זאת שמספרת, כל בוקר אנחנו קמים ומודים לריבונו של עולם על זה שהוא מחדש מעשי בראשית, המציאות אומרת שיש בורא לעולם, וכשהמציאות היא אחת זה אומר שיש בורא אחד, האחדות מבטאה שהמקור הוא אחד. לכן, כשעם ישראל מאוחד - האחדות הזאת אומרת שריבונו של עולם הוא אחד. בספר חרדים כתוב שענף מייחוד ה' זה אחדות ישראל. זאת אומרת שאם המציאות מאוחדת, אם יש שלום - יש כאן גילוי של הייחוד האלוקי, לא רק מציאות של הקב"ה כבורא אלא גם שהמקור של כל המציאות הוא אחד. כשיש פירוד זה פוגם בהופעה של "ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), וכשיש כפירה בעיקר זה פגם בגלוי. מה יותר חמור, יכול להיות שיש כאן שני צדדים, מצד אחד עצם המציאות המדברת על ההופעה האלוקית, ומצד שני ההכרה בפועל שהמקור של הבריאה הוא אחד. אם כן, אומרים לנו חכמנו זכרונם לברכה: "גדול השלום, ושנואה המחלוקת".
כל אחד יכול לתרום בעניין הזה, אנחנו רוצים שיהיה שלום כללי בכל ישראל, אחדות בין כולם, כמובן שאנחנו לא מוותרים לצורך כך על שום פרט בשמירת תורה ומצוות - אבל עדיין מאוחדים, כי כולנו ערבים זה לזה. אפילו בתוכנו, בתוך שומרי התורה והמצוות מעלת האחדות גדולה, גדול השלום ושנואה המחלוקת. כל פרשת המבול בעצם מלמדת אותנו את הדבר הזה, תראו מה קורה כשיש פירוד, כשיש גזל ואדם לוקח את מה שלא שלו.
אנחנו אומרים בוידוי: "אשמנו, גזלנו" והאדם חושב לעצמו שהוא לא גזל, אבל לאמיתו של דבר כל עברה שהאדם עושה ראשית כל הוא גוזל מריבונו של עולם. הקב"ה נתן לאדם את הכוחות על מנת שישתמש בהם בצורה הנכונה, וכשאדם משתמש בהם לדבר אחר הוא שואל שלא מדעת, ושואל שלא מדעת גזלן הווי (בבא מציעא מא, א). הוא לוקח כוחות שהקב"ה נתן לו ומשתמש בהם לא נכון, זו גזילה מה' וצריכים לדעת את זה. חיפשתי מה כותבים על: "למען נחדל מעושק ידינו", וראיתי שמישהו כתב שביום כיפור הוא קנה לאשתו מקום בבית הכנסת, היו מעט מקומות לנשים והמחיר היה מאוד גבוה, וכשאשתו באה ביום כיפור היא ראתה שיושבים במקום שלה. לא היה לה נוח להגיד שזה המקום שלה ולכן היא חזרה הביתה והתפללה כל נדרי בבית, כך קרה גם ביום וגם בנעילה, תפסו לה את המקום. והאשה שתפסה לה את המקום בוודאי אמרה: "למען נחדל מעושק ידינו" בכוונה גדולה כשהיא יושבת על מקום גזול... אנחנו לפעמים עושים דברים בלי לשים לב, לא כל אחד ח"ו נכשל בדבר גלוי כל כך, אבל כל אחד צריך לבדוק את הדברים, להיות מאוד זהיר שלא חס ושלום לקח דבר של מישהו אחר שלא ברשות. לא פחות מזה זהיר בדברים ציבוריים, למשל עגלה של חנות שמישהו לקח איתה את הדברים לביתו ולא החזיר - הוא אולי חושב שזה ראוי כי זו לקיחה מהציבור, והחנות יקרנית ולוקחת כסף יותר ממה שצריך, ועוד מוצא כל מיני היתרים לעשות את הדברים הללו... וצריך זהירות גדולה בעניינים האלה. הפרשה השניה בתורה אומרת לנו שעל גזל נחרב העולם, על גזל היה המבול. יש גזל של זמן, יש גזל של מקום ויש גזל של רכוש, מכל זה צריך להיזהר.

בניין תיבות התפילה
אני רוצה להביא לפניכם רעיון חסידי מהבעל שם טוב על התורה (פרשת נח, טו): "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה" (בראשית ו, טז), למילה תיבה יש שתי משמעויות - תיבה כפשוטה, ותיבה שפרושה מילה. ואומר הבעל שם טוב, שהמילים של התפילה צריכות להאיר - "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה", צריך לקחת כל מילה ומילה ולהאיר אותה להתפלל בהתלהבות ובהבנה כי כל אות מרמזת על עולמות עליונים וכשיש צירוף של אותיות למילה נוצרת מציאות מיוחדת, לכל מילה יש משמעות מאוד גדולה והיא עולה למרומים. ככל שהאדם מאיר את המילה ואומר אותה יותר בכוונה, בהתלהבות ובהעמקה - התפילה עולה למקום עוד יותר גבוה ועליון. גם את המילים: "וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ" (שם יח) - יש לפרש באותה הדרך, שצריך לקחת את כל הכוחות כשאתה נכנס אל התיבה של התפילה, אל המילים של התפילה לבוא עם הכול, לעבוד את ה' בכל לבבך ובכל נפשך.
בעקבות הבעל שם טוב הולך בעל ספר "אור המאיר", שהיה תלמיד של המגיד ממעזריטש ואולי גם של הבעל של טוב. על הפסוק: "וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה" (שם כא-כב) מביא בעל ספר "אור המאיר" את פירוש רש"י שכוונת המילים "ויעש נח" הן לבניין התיבה. ומבאר (ד"ה בפסוק ואתה קח לך) שמי שרוצה לגשת אל התפילה ולעבוד את ה' באופן היותר שלם ויותר גדול - צריך לקשור את עצמו כשהוא עומד בתפילה עם כל הנבראים כי כל הנבראים נבראו לכבודו יתברך, כולם מראים את גדולת ה' ומשבחים את ה' בעצם המציאות כמו שכבר הזכרנו מקודם, בכולם גנוז כוח אלוקי ולכן כשאדם בא להתפלל הוא צריך להתחבר עם כל מה שמגלה את כבוד ה' בעולם - עם כל המציאות שיש בעולם, ועם זה לבוא אל התפילה. ממילא אם כל המציאות כולה מספרת את כבוד ה' לא יכול להיות שיהיה משהו שיטריד אותו ויפריע לו בתפילה. הרי לפעמים דעתו של אדם מוסחת בתפילה, אבל אם הכל מכוון לגלות את כבוד שמו יתברך - גם אם מחשבתו של האדם קצת זזה למקום אחר, גם שם הכול קשור והכול מספר את דבר ה'. כאשר אדם מתפלל כך זו כמובן תפילה בשלמותה, כי הוא מבטא את הרצון של כל המציאות כולה בתפילתו. זה מה שאומר הפסוק: "קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל", המאכל הוא בעצם זה שמקיים את המציאות, "וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה". על פי זה "אור המאיר" גם מבאר את הפסוק בסוף קהלת: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת יב, יג), וחז"ל על הפסוק הזה אמרו (ברכות ו, ב) שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. מה פירוש: "כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה" - ההסבר הוא שפירוש המילה 'לצוות' היא לשון אזהרה, כל דבר בעולם מראה את מציאות ה' וממילא הוא מצווה ליראת שמים, כל מה שאדם רואה בעולם זו התגלות של ריבונו של עולם והתגלות כזאת כמובן מעוררת ליראת שמים. זה מה שרש"י פירש, "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים" - בניין התיבה, כל המציאות נבראה בשביל לצוות את נח, ועם זה הוא בנה את התיבה, את התפילה, עם זה הוא בא לתפילה וכך התפילה היא שלמה. זה עניינה של התפילה.

קבלת עול תורה שבעל פה
כעת אני רוצה להביא לפניכם דברים שאולי כבר דיברנו עליהם בשנים הקודמות, ממדרש תנחומא על הפרשה. כנראה שלא רק בזמננו זמן חורף התחיל פחות או יותר בפרשת נח, אלא גם בזמן חז"ל, וכנראה לכן יש כאן אריכות גדולה בהסברת עניינה של התורה שבעל פה. אומר המדרש (תנחומא, פרשת נח, ג):
"אלה תולדות נח נח", יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שבחר בישראל משבעים אומות כמו שכתוב: "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" (דברים לב, ט) ונתן לנו את התורה בכתב ברמז צפונות וסתומות ופרשום בתורה שבעל פה וגלה אותם לישראל, ולא עוד אלא שתורה שבכתב - כללות, ותורה שבע"פ – פרטות, ותורה שבעל פה - הרבה, ותורה שבכתב - מעט ועל שבעל פה נאמר: "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" (איוב יא, ט)
התורה שבעל פה היא בלתי גבולית, כביכול. הפשט בפסוק הזה הוא שהתורה יותר ארוכה מכל הארץ, אבל אומר הגר"א על הפסוק "ארוכה מארץ מדה" שמידה זה כלי של מדידה, אמות מידה שונות, וכשרוצים למדוד שטח גדול לוקחים מידה מסויימת ומודדים איתה חלק מהשטח, אחר כך מודדים עוד חלק ועוד חלק עד שמודדים את כל השטח. ואם אמת המידה שבה כביכול מודדים את התורה היא ארוכה וגדולה יותר מכל הארץ, התורה עצמה היא על אחת כמה וכמה בלי שיעור - כך היא התורה שבעל פה. לתורה שבכתב יש גבולות, אך התורה שבעל פה ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים. ממשיך המדרש:
וכתיב: "ולא תמצא בארץ החיים" (שם כח, יג), ומאי "לא תמצא בארץ החיים"? וכי בארץ המתים תמצא? אלא שלא תמצא תורה שבע"פ אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד) וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל.
האם באמת צריכים לצמצם באוכל - הכוונה היא שצריך מסירות נפש על התורה, גם אם אין אוכל עוסקים בתורה. המסירות היא לא רק בצמצום של מזון אלא גם בשאר הדברים, להיות שקוע בעולמה של תורה והכול צריך להיות בטל כלפי לימודה של תורה (ראה שיחת הרצי"ה, קנין תורה, אבות ו, ד, עמ' כח-כט):
לפי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית" (שמות לד, כז), ואמרו חז"ל: לא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה 'למען הדברים האלה' ולא 'בעבור הדברים האלה' ולא 'בגלל הדברים' אלא: " על פי הדברים".
על התורה שבעל פה, "על פי", ה' כרת את הברית עם ישראל:
וזו היא תורה שבעל פה שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהוא משולה לחשך שנאמר "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול" (ישעיה ט, א), אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא ובטהור, ולעתיד לבא: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". (שופטים ה, לא)
יש כאן קושי ואתגר מאוד גדול לאנשים שעוסקים בתלמוד תורה, מדובר כאן על בני הישיבה שעוסקים בתורה שבעל פה. התורה היא מאוד גדולה, דורשת הרבה התמסרות אך כמובן כגודל ההתמסרות כך גם גודל התוצאות, "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל". נמשיך בדברי המדרש:
ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית שנאמר: "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט, יז) ואמר רב דימי בר חמא: א"ל הקדוש ברוך הוא לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט. אלא אמר להן: על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, שנאמר: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו, ה)
כאן המדרש משיב לשאלה הידועה, מצד אחד ישראל אומרים "נעשה ונשמע" ומצד שני הקב"ה כפה עליהם הר כגיגית - למה צריכים לכפות עליהם הר כגיגית אם הם אמרו נעשה ונשמע - אומר המדרש שעל התורה שבכתב הם אמרו נעשה ונשמע, אבל על התורה שבעל פה היה צריך כפיית הר כגיגית. לקבל את התורה שבעל פה זה לקבל משימה קשה מאוד, גדולה ועצומה, עד שצריך בשביל זה לאהוב את ה' בכל הלב, בכל הנפש ובכל מאודו. המדרש מתרץ כאן עוד קושיה ידועה - בפרשה הראשונה של קריאת שמע אנחנו אומרים: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", ובפרשה השניה: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (שם יא, יג) ולא אומרים "ובכל מאודכם", ומבאר זאת המדרש ואומר:
ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד, ראה מה כתיב אחריו: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", ואי זה זה תלמוד שהוא על הלב. הוי אומר "ושננתם לבניך" זו תלמוד שצריך שנון, ללמדך שפרשה ראשונה שבקריאת שמע אין בה פירוש מתן שכרה בעולם הזה כמו שכתוב בפרשה שנייה: "והיה אם שמוע תשמעו" וגו' "ונתתי מטר ארצכם", זה מתן שכרן של עוסקי מצוות שאין עוסקין בתלמוד, ובפרשה שנייה כתיב בה "בכל לבבכם ובכל נפשכם".
ולא כתב "בכל מאדכם" ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבעל פה לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה, לפיכך מתן שכרה לעולם הבא שנאמר: "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול".
הפרשה השניה מדברת על קבלת עול המצוות, ואז מקבלים שכר, והפרשה הראשונה מדברת על תלמוד תורה, ובתלמוד תורה צריך לא רק: "בכל לבבך ובכל נפשך" אלא גם: "בכל מאודך", "בכל מאודך" זה בכל המצבים, מאוד מאוד לאהוב את ה' ורק אז אפשר לקנות את התורה שבעל פה, ואין בה שכר כי השכר שלה הוא למעלה מהעולם. השכר של המצוות הוא "ונתתי מטר ארצכם" וכו', גם כמובן יש שכר בעולם הבא, אבל השכר של לימוד התורה הוא למעלה מזה.
המדרש ממשיך שם וכל הדברים הם הדרכה לקראת כניסה לזמן החדש. לדעת שאנחנו הולכים עכשיו לקבל עול גדול, ועלינו להגיע אליו מתוך נכונות גדולה ובעיקר לפתח את אהבת התורה. לא רק שקידת התורה, לא רק לימוד התורה - אלא אהבת ה' ואהבת תורתו. ככל שהאהבה תהיה יותר חזקה וגדולה, ממילא הלימוד יהיה יותר בחשק ובדביקות - כך הלימוד נשמר יותר, יש סייעתא דשמיא גדולה יותר וגם התוצאות כמובן גדולות לאין ערוך. לא דווקא מבחינת הכמות, אלא מבחינת הקישור הפנימי, מבחינת השייכות לתורה ולדבר ה', אנחנו עוסקים בתורה ולומדים לשמה, כדי שאור התורה יאיר בעולם, שאור ה' יתגלה ויופיע.
אני אומר לכם את הדברים ואני לא חושש שעם כל הקושי שחז"ל מתארים בלימוד התורה שבעל פה מישהו יירתע מהלימוד, אלא אדרבה היא הנותנת, עלינו לקבל על עצמנו עול כמה שיותר גדול, עול של אהבת ה'. בפרשה הראשונה של קריאת שמע אדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים. מה זה עול מלכות שמים? "שמע ישראל", "ואהבת", עול של אהבה, לאהוב את ה', "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". כמו שהסברנו עכשיו, הפשט הפשוט של "בכל מאודך" הוא מאוד מאוד מאוד, וכמובן שהוא כולל בתוכו גם את דברי המשנה במסכת ברכות, שבכל מידה שהוא מודד לך הוי מודה לו מאוד (ברכות נד, א). אם יש קושי, גם רוחני, גם לימודי, גם חברתי, בכל המצבים - לאהוב את ה'. כל מה שקורה הוא לטובה, לקחת כל מקרה, כל דבר וכל קושי - ולראות בו אתגר, הקב"ה רוצה שאני אתגבר עליו. אם למשל יש דבר שמצער את האדם, הוא צריך להגיד לעצמו שהדבר המצער הגיע מריבונו של עולם. יכול להיות שמישהו היה השליח לגרום את הצער אבל בעצם הכול משמים, ואדם צריך להגיד לעצמו שאמנם יש כאן דבר מצער - אבל אני צריך לשמוח בלימוד תורה ובאמונה, להתגבר על הקשיים ולהמשיך בעבודת ה' בכל הגודל. הדבקות מתפתחת באמצעות הקושי הזה, ובשביל זה הקשיים קיימים. הקשיים מגיעים בשביל להתגבר עליהם, זה לא שהתפילה היא בשביל שנינצל מהצרות - אלא הצרות הן בשביל שנתפלל. אם אדם מסתכל ככה על הצרה יש לו הרבה יותר כוחות להתמודד עמה.

קדושת שבת וקדושת ראש חודש
אני רוצה לסיים בדברים שתמיד היינו שומעים ממורנו ורבנו הרב צבי יהודה. שבת ראש חודש היא מפגש בין שתי קדושות, מצד אחד קדושה עליונה של השבת, שבת בראשית היא קביעא וקיימא (פסחים קיז, ב), אין לנו חלק בקביעת השבת והיא קבועה ועומדת, ומצד שני אנחנו קובעים את ראש חודש, הקב"ה נתן לנו את הכוח לקבוע ראשי חודשים וסדרי זמנים, ישראל נהיים שותפים ביצירת הקדושה הזאת. "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב, ג) זה קידוש חודשים (ראה ברכות סג, ב). זו המצווה היחידה בכל התורה כולה שבה ישראל יוצרים את התורה. "אתם אפילו שוגגים אתם אפילו מוטעים אתם אפילו אנוסים" (ספרי אמור, ט), בשאר המצוות אם בית הדין טועה צריכים לתקן, אבל בקידוש החודש הקב"ה נתן בידינו הכוח לקבוע ולא רק לברר מה האמת ומה הסדר הנכון, כי אם זה היה כך והתברר שטעינו היה צריך לחזור, אבל בקידוש החודש גם אם בית הדין טעה לא משנים את הקביעה שלהם. גם אם באופן אמיתי זה לא היה צריך להיות ראש חדש - מה שבית הדין קובע זו האמת. נקודה מאוד מרכזית שקובעת את כל הזמנים והקב"ה נתן לישראל כוח ליצור תורה. לא רק ללמוד תורה ולברר את תורה, אלא ליצור תורה. יש כאן חיבור מיוחד בין קדושת השבת ובין קדושת ראש חודש.
אני רוצה להוסיף נקודה. אלו לא שתי קדושות שהן שוכנות ביום אחד שיש בו גם קדושת ראש חודש וגם קדושת שבת - אלא הן ממש מתמזגות יחד. קדושת השבת נהיית קדושה של ראש חודש וקדושת ראש חודש נהיית קדושה של השבת. כשאנחנו אמרנו "יעלה ויבוא" זה גם יעלה ויבוא של שבת, ולא רק של ראש חודש. הראיה שלי לכך היא מדברי הגמרא בזבחים בדף צ (ע"ב), הגמרא שם שואלת מה קודם - תדיר או מקודש - יש לפנינו שני קורבנות, אחד תדיר ואחד מקודש, מה עדיף להביא קודם? הגמרא דנה בזה ומביאה ראיה מכך שכשיש קרבן מוסף שבת וקרבן מוסף ראש חודש - מביאים קודם את מוסף של שבת ואחר כך את של ראש חודש, סימן שתדיר קודם למקודש. מסביר שם רש"י, שקרבן מוסף של ראש חודש יותר קדוש ממוסף של שבת כי הוא מכפר ומוסף של שבת לא מכפר, מצד שני קדושת שבת היא גדולה יותר מקדושת ראש חודש, אבל הגמרא אומרת שמוסף של ראש חודש קדוש יותר - והנה אנחנו רואים שתדיר קודם למקודש. מסבירה הגמרא, שבקדושת מוסף של שבת יש גם קדושת ראש חודש. כלומר, גם קרבן תמיד שמביאים בשבת הוא מיוחד, זה לא אותו הקרבן שמביאים כל יום כי היום שבת, וכן הלאה. הקדושה היא אחת, זה שיא של פגישה בין שבת העליונה שמעלתה נמדדת לפי האיסורים החלים בה ובין ראש חודש שאין בו איסור מלאכה כלל, אפילו לא איסורים כמו חול המועד. ראש חודש זו קדושה שבתוך החול, להכניס את הקדושה בתוך המציאות של החול, זו קדושה פנימית וסמויה שאין לה ביטוי חיצוני אבל היא קיימת לפני ולפנים, היא השורש של כל קדושת הזמנים. אנחנו יוצאים עכשיו מהשבת הזאת, שבת ראש חודש, שבת שבה מתחיל הזמן, עם עוצמה מיוחדת גם של ראש חודש וגם של כל הזמן כולו.
נסיים בכך שנברך אותכם שבעזרת ה' הזמן הזה יהיה זמן של שקידה גדולה, של דבקות גדולה בתורה, של עליה, של התקדמות ובעיקר שתהיה אחדות, שלום, אהבה ורעות בין כולם - וזה כמובן מבטיח את השיא של ההתקדמות. חודש טוב וזמן טוב.




^ 1.. שנת תשע"ד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il