ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשת המקלל | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא אמור Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

פרשת אמור תשס"ב

פרשת המקלל


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

בפרשה זו מופיע הציווי לקדש את השם, והאיסור לחללו, וכך נאמר (ויקרא פרק כב, לב) "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם" 1 .
וכאילו להמחיש זאת למדנו בסוף הפרשה על אחד מישראל שהעיז ל"ברך" את השם, ובכך חילל את השם ונתחייב בנפשו. וכך נאמר (ויקרא פרק כד) "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי: ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן: ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה':".

כיצד הגיע אחד מישראל לדרגה כזאת של חוצפה כלפי שמיא?
התורה רומזת לנו, שהסיבה נעוצה ביחוסו הפגום, "והוא בן איש מצרי", רש"י מביא בשם חז"ל שהוא בן של אותו מצרי שהכה איש עברי במצרים, ומשה הרגו בשם המפורש. א"כ מלבד הפגם של בן שנולד לנכרי הבא על בת ישראל (שהיתה נשואה באותה שעה), היה אביו המצרי בעל מריבה, ולפי דברי חז"ל בעלה של שלומית היה דתן 2 , שעשה מריבה עם אחד מאחיו, ועליהם נאמר "שני אנשים עברים נצים", ועוד מצאנו שדתן ואבירם יצאו ניצבים לפני משה והחזיקו במחלוקת כנגדו, א"כ גם אביו חורגו היה בעל מריבה. וא"כ מה הפלא שגדל בבית זה בעל מריבה שקלל את אלוקיו ואף את משה רבינו 3 .

נראה שהעובדה שהוא מקלל בשם המפורש באה כהתרסה על מה שעשה משה לאביו, שהרגו בשם המפורש, והראה בכך שהוא מזדהה עם אביו 4 .

והנה לאמו "שלומית בת דברי" היה שם שמורה על שלום 5 , אולם היא חצתה את גבולות הצניעות, וגבולות הכבוד כלפי עמה, בכך שהאירה פנים של שלום אף לאויב, באמרה שלום למצרי 6 , וזה גרם בסופו של דבר למחלוקת ומריבה בתוך ביתה פנימה.
בעניין יחוסו של המקלל, האם הוא מתייחס לישראל, או שהוא מתייחס למצרי וצריך גיור?

מובא בספרא דתורת כהנים כאן, שבן המצרי נתגייר ולכן נקרא בן הישראלית. אולם לכאורה קשה הרי הוא בן ישראלית, ובאומות שהתערבו בישראל - הלך אחר האם, והיא הייתה ישראלית?

עמד על כך הרמב"ן (ויקרא פרק כד) וז"ל: "ומה שאמר בת"כ (פרשה יד א) בתוך בני ישראל, מלמד שנתגייר, אינו שיצטרך בגירות, אלא ככל ישראל שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה (כריתות ט א), אבל נתכוונו לומר שהלך אחרי אמו ונדבק בישראל. וזה טעם "בתוך בני ישראל", שהיה עימהם ולא רצה ללכת אחרי אביו להיות מצרי. וכן מה שאמרו בת"כ (שם) אע"פ שלא היו ממזרים באותה שעה הוא היה כממזר, כדברי יחיד היא שנויה, והלכה הוולד כשר:

והצרפתים אומרים: כי טעם הגרות מפני שהיה קודם מתן תורה, והיה משפטו לילך אחר הזכר ממה שאמרו (יבמות עח ב) באומות הלך אחר הזכר , וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי היה בדינו, אבל כשגדל נתגייר לדעתו ונמול. ואין דעתי כך, כי מעת שבא אברהם בברית היו ישראל ובגויים לא יתחשבו, וכמו שאמר בעשו (קידושין יח א) ודילמא ישראל מומר שאני. וק"ו הדבר, אם לאחר מתן תורה שהכותי הבא על בת אברהם מחייבי לאווין ואין לו בה קידושין היא מקווה טהורה לאומות להכשיר את ולדה להיות כמוה, לא כל שכן קודם התורה שתהא מטהרת ולדה להיות כמוה לחייבו במילה כזרעו של אברהם ויהיה מכלל בני ישראל:".

המחלוקת בין הראשונים הרמב"ן ורבותינו מבעלי התוס' הצרפתים היא מה דינם של ישראל לפני מתן תורה, האם היה להם דין של ישראל או של בן נח. לדעת הרמב"ן דינם כישראל, ולכן המקלל לפי הדין מתייחס אחר אמו הישראלית, ולא היה חייב גיור יותר מכל ישראל, שכביכול התגיירו בקבלת התורה בטבילה מילה והרצאת דמים. ולכן פירש שהחידוש בגרותו היה, שהוא הסכים ללכת אחר אמו ולא אחר אביו. (ואפשר שלפני מתן תורה הייתה בחירה ליחידים לפרוש ולא לקבל עליהם מצוות כישראל).

לעומתו סוברים בעלי התוס' הצרפתים, שדינם של ישראל לפני מתן תורה היה כדין של בני נח, ולפי הכלל שבאומות הלך אחר הזכר, המקלל מתייחס אחר אביו המצרי, והיה חייב בגיור כדי להיות כאחד מישראל.

מובא במדרש (ויקרא רבה (וילנא) פרשה לב) "ד"א אימתי כרום זולת /זלות/ לכשיפרסם הקב"ה כרמן של ממזרים וכבר פרסמן ע"י משה שנאמר הוצא את המקלל". משמע שהתופעה הזאת של התנהגות המקלל, שהעיז פנים כנגד אלוקים ומשה רבנו גרם שיתפרסם ויתגלה שאותו האיש המקלל הוא ממזר ואלמלא כן לא נודע הדבר.

אפשר לפרש זאת ע"פ המובא בספרא (תורת כוהנים) שם: " אע"פ שלא היו ממזרים באותה שעה, הוא היה כממזר ", הוא ממזר ע"פ הכלל שעכו"ם הבא על בת ישראל הוולד ממזר. ואע"פ שדעת זו אינה להלכה, הואיל וסתם ספרא - ר' יהודה, הרי זה תואם את שיטתו, שהוולד ממזר (ע"פ המלבי"ם שם). אלא שהמדרש מסיים שלא היו ממזרים באותה שעה, משום שלא נתחדשה עדין פרשת עריות, (קודם מתן תורה, ומצאנו שעמרם נשא את יוכבד דודתו). ואעפ"כ המקלל היה כממזר משום שיצירתו בעבירה, ולכן יש בו פגם משפחה. לפי זה המקלל לא היה ממזר ע"פ ההלכה, אלא כיון שקלל נתגלה סורו הרע שהוא כממזר 7 , והתורה פרסמה אותו כממזר.

עוד נראה לומר, שגם מי שהוא ממזר ע"פ ההלכה, מה שהתורה רחקה אותו מלבוא בקהל, זה מפני שמידותיו רעות, אולם הדבר תלוי בו, אם הוא יתקן את מידותיו סופו שיטוהר. כפי שהובטח להם שהקב"ה יטהרם לעתיד לבא. ויש הרבה דרכים למקום גם היום הזה לטהרו ע"פ ההלכה. ידוע שספק ממזר מותר, וכן ממזר שנתערב במשפחה אסור לגלותו, ועליו אומרים "משפחה שנטמעה נטמעה", ואם הממזר יזכה לכך ימצא פתרון הלכתי לטהרו. וגם מבחינה עובדתית, אם הממזר מחציף פנים ומקלל, כולם יודעים שהוא ממזר ואין לו סיכוי להיטהר, אבל אם הוא יכניע עצמו ויקבל את הדין, אנשים יחשבו שהוא כשר, ובמשך הזמן יתעוררו עליו ספיקות ומשפחה שנטמעה, וכך ייקלט בעם ישראל ויטוהר.

וכך מובא במדרש (ויקרא רבה (וילנא) פרשה לב) "ד"א ויצא בן אישה ישראלית הה"ד (קהלת ד) ושבתי אני ואראה את כל העשוקים, דניאל חייטא פתר קרייה בממזרים, והנה דמעת העשוקים אבותם של אלו עוברי עבירות ואילין עלוביא מה איכפת להון כך אביו של זה בא על הערוה זה מה חטא ומה איכפ' לו. ואין להם מנחם אלא מיד עושקיהם כוח, מיד סנהדרין גדולה של ישראל שבאה עליהם מכחה של תורה ומרחקתן , על שום לא יבא ממזר בקהל ה', ואין להם מנחם אמר הקב"ה עלי לנחמן לפי שבעוה"ז יש בהן פסולת. אבל לע"ל אמר זכריה אנא חמיתיה אלו כורסוון כולו דהב נקי, הה"ד (זכריה ד) ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה. תרין אמוראין: ח"א גולה, וח"א גואלה, מאן דאמר גולה שגולה לבבל וגלת שכינה עמהן כדאמר למענכם שולחתי בבלה. ומאן דאמר גאולה פרוקא, שנאמר (ישעיה מז) גואלנו ה' צבאות שמו וכתיב (מיכה ב) עלה הפורץ לפניהם פרצו ויעברו שער ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם".

מלשון המדרש נראה כביכול שעושקיהם הם הסנהדרין שבאים מכח ההלכה, והקב"ה מטהר אותם! וכי הסנהדרין אינם פועלים מכח הקב"ה? אלא שההלכה חייבת לרחק אותם כדי שלא ירבו עוברי עבירה, וכדי להרתיע אותם, אבל הקב"ה רואה ללבב, ואם הם מכניעים עצמם, עתיד הקב"ה יטהר אותם.

ולפי זה מובן המדרש האומר שלא יהיו ממזרים לפני מתן תורה, ואעפ"כ כיון שהוא נתגלה כחצוף שקלל משמע שהוא ממזר, ואם היה מקבל את דינו באהבה לא היה נחתם עליו שם ממזר.

הלקח שיש ללמוד מכאן על קבלת הדין

מי השילוח (רבי מרדכי יוסף מאיז'בצ'א זצ"ל) לומד מפרשת המקלל מוסר השכל, שאדם מישראל צריך לקבל עליו את הדין של הקב"ה באהבה, וגם אם נאמר לו לא להתקרב לקדושה, ידע לקבל עליו ברצון דין שמים שקבע את מקומו ותפקידו בעולם. וכמשל לדבר, מביא את מצוות סוכה, שהקב"ה ינסה בה את אומות העולם לעתיד לבא, וכשיבנו כולם סוכות, יקדיר הקב"ה חמה מנרתיקה, והם יוצאים מהסוכה ומבעטים. ושואלת הגמ', הלא מצטער פטור מן הסוכה? ועונה הגמ': אבל לבעט אסור!
ישראל כשהם יוצאים מן הסוכה בעת הצורך הם יוצאים בהכנעה ולא בבעיטה. וזה מוכיח שהם רוצים לקיים את רצון ה', והגויים שמבעטים מוכיחים שאינם רוצים לקיים את רצון ה' אלא את רצונם שלהם, כדי לקבל פרס ותו לא. ובזה שהמקלל לא קבל את דינו וקלל הוכיח את פסלותו.

על מה היתה סיבת המריבה במחנה?
התורה העלימה את סיבת המריבה, וחז"ל נתנו לכך שני פרושים (רש"י שם):
א. "רבי ברכיה אומר: מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה".
ב. "ומתניתא אמרה: מבית דינו של משה יצא מחוייב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני. אמרו לו (במדבר ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף".

נתחיל לבאר את הפירוש השני, שרמוז בכתוב "וינצו במחנה", היינו, על עסקי מחנה, שלא הסכימו לתת לו מקום במחנה בתוך שבט דן כאחד מבני השבט, בגלל שהנחלה היא למשפחותם לבית אבותם, והמקלל לא היה אביו מישראל. ובודאי שלא גרשו אותו מלהסתפח אל שבטם, כמו שאנו מצווים לקרב את הגרים, ואפי' היה גר תושב נאמר (דברים פרק כג) "עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו". אולם לא מגיע לו חלק ונחלה בירושת השבט, ויש לכך השלכות על זכותו בנחלת ארץ ישראל. ונחלתו תהיה כנחלת הגרים או הלויים, שגם הם לא נוחלים בארץ, וישראל מצווים לתת להם ערים לשבת. אלא שהמקלל לא היה מוכן לכך, ובקש "בטחון" כלכלי, ושוויון עם שאר ישראל, ומשלא נתן לו יצא וקלל.

נראה שגם הסמיכות לפרשת בהר יכולה לרמוז לנו על כך שהמריבה היתה על עסקי הנחלות, שכן פרשת בהר (ויקרא פרק כה) עוקת ביובל ובה נאמר "שתובו איש אל נחלתו", וכן נאמר "והארץ לא תמכר לצמתת כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי". והמקלל כפר בכך שהארץ היא לה' והוא נתנה למי שישר בעיניו, והוא המפרנס נפש כל חי.

לפי זה נראה גם להסביר את הפירוש הראשון, המקלל לגלג על לחם הפנים, מפני שלא האמין שהלחם נשאר חם כיום הלקחו מהתנור, מסופר בגמ' (יומא כא עמוד ב) שבזמן עליה לרגל היו מראים לעולי הרגלים את הלחם החם, "ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום, שסילוקו כסדורו, שנאמר +שמואל א' כא+ לשום לחם חום ביום הלקחו".

נראה לפרש שחסרון אמונה זה נבע, מחוסר בטחון בקב"ה המכלכל חיים ופרנסה לכל חי. כי לחם הפנים היה מביא שפע ברכה למזונות, ורמז לכך אמרו חז"ל (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כה עמוד ב) "אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים - ידרים, ושיעשיר - יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום. א"כ השולחן עם הלחם גורם לעשירות. נראה שהמקלל חשש ממצבו הכלכלי, שלא תהיה לו מחיה, ויהיה תלוי באחרים, וזה רמוז בלגלוגו על לחם הפנים, שמרמז לפרנסה.

עוד יש להעיר, שלפי חז"ל (רש"י ויקרא פרק כד פסוק יב) "(מקושש ומקלל) ששניהם היו בפרק אחד". וא"כ יש למצוא קשר בחטא של שניהם, ונראה שזה חוסר בטחון בקב"ה בענין המזונות, כמו שהמקלל אינו מאמין בקדושת השבת שבזכותה ימצא הלחם חם כיום הלקחו, כך גם המקושש עצים ביום השבת מגלה חוסר בטחון בקב"ה שקדש את השבת וברכה בלחם יומים. והנה לפי הפירוש שדתן היה בעלה של שלומית אם המקלל, יש קשר נוף לחטא דומה במשפחה, שגם דתן ואבירם יצאו ללקט ביום השבת, ולא האמינו בדבר ה' שלא ירד מן ביום השבת 8 .

והנה הקלקול הזה של פגם המשפחה, שקרוב לעריות, המריבה שקרובה לשפיכות דמים, והקללה שקרובה לעבודה זרה היה בשבט דן, המאסף לכל המחנות, וממילא מועד יותר לפורענות, כך היה בספר שופטים פרק יח "בימים ההם אין מלך בישראל ובימים ההם שבט הדני מבקש לו נחלה לשבת כי לא נפלה לו עד היום ההוא בתוך שבטי ישראל בנחלה", וגם נכשלו בפסל מיכה.

התיקון של שבט דן הוא ע"י שיתחבר לשבט יהודה המעולה שבשבטים. וכך נאמר במדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תשא סימן יג "א"ר חנינא בן פזי אין לך גדול מכל השבטים משבט יהודה ואין לך ירוד מן שבט דן שהיה מן השפחות, מה כתיב בו ובני דן חושים (בראשית מו), אמר הקב"ה: יבוא ויזדווג לו שלא תהא רוחו גסה, שגדול וקטן שוין לפני הקב"ה , א"ר חנינא לעולם אל יגיס אדם בכבודו, המשכן נעשה בשני שבטים אלו, ואף בהמ"ק =בית המקדש= כן עשוהו שלמה מיהודה וחירם מדן שנאמר בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי (מלכים א ז), ובדברי הימים כתיב (ד"ה =דברי הימים= ב ב) בן אשה מן בנות דן שהיה אביו מנפתלי ואמו מדן".

הרי לנו, שכדי לבנות משכן לא די רק בצדיקים המעולים אלא יש צורך אף בפחותים שבישראל, ורק ע"י שתוף כל שכבות ישראל בבנין הוא יבנה ותשרה בו השכינה.

ע"פ זה נראה להסביר את המדרש (ויקרא רבה (מרגליות) פרשה א) "ר' שמואל בר נחמן אמ' בש' ר' נתן שמנה עשר ציוויין כת' בפרשת משכן, כנגד שמנה עשרה חליות שבשדרה. וכנגדן קבעו חכמ' זכר' לבר' י"ח ברכות שבתפילה, כנגד י"ח הזכרות שבקרית שמע, וכנגד שמנה עשרה הזכרות שבהבו לי"י בני אלים (תהלים כט). אמ' ר' חייא בר אדא לבד מואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן 9 .
והנה בשמונה עשרה נוספה הברכה התשעה עשרה "ברכת המינים והמלשינים", והיא רמוזה במקור הנוסף הזה שבו נזכרים בצלאל ואהליאב, ויש כאן שקר לברכה זו, שכן אם אהליאה משבט דן נפרד מבצלאל שמשבט יהודה עלול להיות קלקול של המינים, אבל בחיבורם יחד יבנה המשכן.

נראה שהדרך לקרב את אותו המקלל היתה יכולה להיות בדרכו של הלל הזקן. נאמר עליו (שבת דף לא עמוד א) "שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר +שמות כח+ ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד. אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול, אמר אותו נכרי בעצמו, אלך ואתגייר, בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי, אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל - גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא, כיון שהגיע +במדבר א+ והזר הקרב יומת אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום, ומתוך אהבה שאהבם קרא להם +שמות ד+ בני בכרי ישראל - כתיב עליהם והזר הקרב יומת, גר הקל שבא במקלו ובתרמילו - על אחת כמה וכמה! בא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה והזר הקרב יומת! בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה".

המקלל לא היה יכול לקבל את היותו רחוק ואינו בר נחלה בתוך ישראל, לפי דרכו של שמאי יש לעשות עמו מריבה, אולם לפי דרכו של הלל יש ללמד אותו תורה, וסופו להבין את מקומו, ולהבין שכל אחד במקומו נושא ברכה לעצמו, וסופו להתקרב ולהיות בקרב ישראל, שמו שנאמר (איוב פרק לא) "בחוץ לא ילין גר דלתי לארח אפתח". ואמרו במדרש (שמות רבה (וילנא) פרשה יט "שאין הקב"ה פוסל לבריה אלא לכל הוא מקבל, השערים נפתחים בכל שעה וכל מי שהוא מבקש ליכנס יכנס, לכך הוא אומר בחוץ לא ילין גר, כנגד (דברים לא) וגרך אשר בשעריך, (איוב לא) דלתי לאורח אפתח, כנגד הקב"ה שהוא סובל בריותיו, א"ר ברכיה כנגד מי אמר בחוץ לא ילין גר אלא עתידים גרים להיות כהנים משרתים בבהמ"ק שנאמר (ישעיה יד) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב, ואין ונספחו אלא כהונה שנאמר (ש"א =שמואל א'= ב) ספחני נא אל אחת הכהונות שעתידין להיות אוכלין מלחם הפנים לפי שבנותיהן נישאות לכהונה" 10 .


^ 1 הפרשה עוסקת בשלוש קדושות, נפש זמן ומקום, נפש –כהונה, שאנו מצווים לקדשו, עד דרגת הכהן הגדול מאחיו, ונקדשתי בתוך בני ישראל, המלמד על קדושת ישראל. זמן – מועדות, שבת תחילה למקראי קודש, ג' רגלים, ויש בה אף רמז לחנוכה, במצוות עריכת הנרות, ולפורים במצוות עריכת לחם הפנים, שמרמז לפורים שיש בו מצוות סעודה. מקום – קדושת המחנה, ולכן וינצו במחנה, ונגזר עליו "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה".
^ 2 שמות רבה (שנאן) פרשה א "ולא עוד אלא שבא על אשתו של דתן ולכך הוא חייב הריגה, שנאמר: מות יומת הנאף והנאפת (ויקרא כ), והיינו דכתיב: ויפן כה וכה (/שמות/ ב'). שמות רבה (שנאן) פרשה א ד"ה א, כט "ניצים - זה דתן ואבירם. קראם נצים על שם סופן. הם שאמרו דבר זה, הם שהותירו את המן, הם שאמרו: נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד), הם שהמרו על ים סוף".
^ 3 כך משמע במדרש שהמקלל התכוון למשה, ויקרא רבה (וילנא) פרשה לב "ד"א גם במדעך מלך אל תקלל זה משה דכתיב (שם /דברים/ לג) ויהי בישורון מלך ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר זה משה ומהיכן העשיר משה א"ר חנין מחצב של סנפירינון ברא לו הקב"ה בתוך אהלו ומשם העשיר הה"ד פסל לך הפסולת שלך באותה שעה אמר משה (משלי י) ברכת ה' היא תעשיר, כי עוף השמים שטס כעוף ועלה לשמים ובעל כנפים יגיד דבר שהוגד למשה מסיני הוצא את המקלל".
^ 4 עיין דעת זקנים מבעלי התוספות
^ 5 רש"י ויקרא פרק כד שלמית - דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל:
בת דברי - דברנית היתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה: ובמדרש מובא שקדמה שלום לאותו מצרי ולכן מחד אותה לו.
כאשר השלום יוצא מגבולותיו הנכונות, זה שלום שמביא מריבה, שמביא זרים לתוך גבולו.
^ 6 כך מובא במדרש רבה שמות.
^ 7 שולחן ערוך אבן העזר סימן ב "כל המשפחות בחזקת כשרות ומותר לישא מהם לכתחלה, ואעפ"כ אם ראית ב' משפחות שמתגרות זו בזו תמיד (או שני בני אדם שמתגרים זה בזה) (בפ"י יוחסין), או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד, או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכל ועז פנים ביותר, חוששין להם וראוי להתרחק מהם, שאלו סימני פסלות הם. וכן כל הפוסל אחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהם שהם ממזרים, חוששין לו שמא ממזר הוא. ואם אומר להם שהם עבדים, חוששים לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל במומו פוסל. וכן מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד, חוששים לו ביותר שמא גבעוני הוא".
^ 8 עיין תוספות (מסכת בבא בתרא דף קיט עמוד ב) "נראה לרשב"א דסבר לה כמ"ד (שבת דף צו:) צלפחד היינו מקושש ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים".
לפי זה ההגבלה היא נגודית, המקושש לשם שמים התכוון להחדיר אמונה בשבת, וע"י זה אמונה שהקב"ה שהוא זן את העולם, ובכך לתקן את חטא המרגלים שפחדו להכנס לארץ מבעית אמונה בקב"ה שיזון אותם בארץ..
^ 9 הפעם התשעה עשרה שנאמר "כאשר צוה ה' את משה היא בשמות פרק לח "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ידוד את משה: (כג) ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן"
^ 10 פרשה נראה בפסח שני שבו אמרו הטמאים לנפש אדם "למה נגרע" וקבלו "פסח שני", הואיל ושאלו כהוגן, אבל כאן שהמקלל התריס כנגד מעלה התחייב בנפשו.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il