ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

סגולתה של מצוות העומר | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ספירת העומר עניני ספירת העומר Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

פרשת אמור תשס"ג

סגולתה של מצוות העומר


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

אנו נמצאים עתה בימי ספירת העומר, ובהשגחה יצא שאנו גם קוראים בפרשה על מצוות העומר וספירת העומר. לדאבון לבנו אין אנו יכולים לקיים עתה את מצוות העומר, ולכן אנו מבקשים לאחר הספירה "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו אמן סלה". ונשלמה פרים שפתינו לעיין במצווה יקרה זו של העומר, (שגם ספירת העומר קשורה לה לרוב הראשונים ולכן לפי דעתם מצוות ספירת העומר בזה"ז היא רק מדרבנן כיון שאין לנו "עומר").

מובא בפסיקתא דרב כהנא (פרשה ח) "ר' יוחנן אמר לעולא: לא תהא מצות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העומר זכה אבינו אברהם לירש את ארץ כנען, הדא דכתיב 'ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך וגו' ' (בראשית יז: ח), על מנת, 'ואתה את בריתי תשמר' (שם /בראשית י"ז/ ט)".

יש לעיין, מנין שבזכות העומר זכה אברהם לירש את הארץ, והדבר כלל לא רמוז בפרשה, ומה שנאמר "ואתה את בריתי תשמר" לכאורה כוונתו למצוות ברית מילה שנזכרת בפרשה? והנה אין ספק שיש קשר בין מצוות העומר לירושת הארץ, מצווה שנצטוו בה בבואם אל הארץ, וכמה ראיות לכך:
א. את מצוות העומר קיימו יהושע וכל ישראל מיד עם כניסתם לארץ, ורק אחרי זה הם אכלו מעבור הארץ, והכתוב מדגיש זאת באופן מיוחד (יהושע פרק ה) "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא". 1 משמע שבזכות המצווה הזו הם ירשו את הארץ 2 .
ב. והנה ה"עומר" מתיר את התבואה החדשה, שממנה עושים את הלחם, שהוא עיקר מזונו של אדם. ואם כן בפועל מבחינה הלכתית אי אפשר לרשת את הארץ בלא להקריב את העומר.
ג. המשנה (מסכת כלים פרק א משנה ו) אומרת "עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאים כן מכל הארצות", המשנה ציינה מתוך המצוות התלויות בארץ את מצוות העומר בכורים ושתי הלחם, ולא תרומות ומעשרות או שביעית 3 , נראה לומר, מפני שמצוות ההן תו"מ ושביעית נוהגות גם מחוץ לגבולות ההבטחה עם כבש מלך ישראל בכבוש רבים, מה שאין כן את העומר וכו' מביאים רק מארץ ישראל המובטחת, וזה מראה שיש למצוות העומר זיקה מיוחדת לארץ.

והנה אברהם אבינו לא היה יכול לקיים מצוות העומר כפשוטו בלא מקדש 4 , ובודאי קיים את הרעיון הטמון במצוות העומר, ולכן עלינו להעמיק מה הוא ייחודה הרעיוני של המצווה הזאת.

נראה שמצוות העומר מבטאת את האמונה שהקב"ה נותן לנו את מזונותינו, ולכן אנו מקריבים את ראשית הקציר לה', אמונה זו היא סוד קיומנו בארץ ישראל, שבה נוהגת השגחה מיוחדת של ה' עלינו "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מרשית (כתיב חסר א') שנה ועד אחרית שנה".

וכך מובא בפסיקתא שם "א"ר בנייה אמר הקב"ה לישראל: בניי, כשהייתי נותן לכם את העומר הייתי נותן לכל אחד ואחד מכם עומר, עומר לגלגלת (שמות טז: טז), ועכשיו שאתם נותנים לי את העומר אין לי אלא עומר אחד משל כולם, ולא עוד אלא שאינו של חיטים אלא של שעורים. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואו' להם והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן". כלומר, כמו שהמן ירד מהשמים לישראל, כן גם עתה המזונות מאת ה', וכדי להזכיר זאת אנו מביאים "עומר" כעין העומר מן שקבלנו משמים 5 .

יום שמביאים בו את העומר נקרא "יום הנף" על שם הנפת העומר, אע"פ שהנפת העומר היא שירי מצווה, נקרא היום של הבאת העומר "יום הנף", נראה לומר, שהנפת העומר מביע את הרעיון העיקרי בעומר, שהוא לבטא במעשה שכל העולם של הקב"ה והוא נותן את המזונות וכך מובא בפסיקתא שם "והניף את העומר לפני ה' לרצונכם (ויקרא כג: יא). כיצד היה מניפו, ר' סימון בש' ר' יהושע בן לוי: מוליך ומביא למי שהעולם כולו שלו, מעלה ומוריד למי שהעליונים והתחתונים שלו", והנה מובא שם טעם נוסף "ר' חמא בר' עוקבא בשם ר' יוסי בר חנינה: מוליך ומביא לבטל רוחות קשות, מעלה ומוריד לבטל טללים קשים". נראה שיש קשר בין שני הפירושים, ע"י שמכיר שכל העולם של הקב"ה והוא נותן לו את התבואות, הוא גורם לשפע טוב הבא מהשגחתו יתברך ו רוחות וטללים קשים.

וכך אמרו חז"ל (ראש השנה דף טז עמוד א) "תניא, אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח - מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות", כלומר, האמונה שהקב"ה נותן לנו את התבואה, כפי שבאה לידי ביטוי בעומר, היא הסגולה המביאה ברכה בשדות.

"עֹמֶר" בגימטריה "יש", נראה לפרש, שהעמר מסמל דוקא את ביטול היש, ולכן הוא בא מן השעורים - מאכל בהמה", אלא שמי שמקיים את מצוות העומר כהלכתה ונותן את הישות והממשלה לקב"ה, זוכה שהקב"ה מנחיל לו את הישות הקובעת בעולם, שנאמר "להנחיל לאויבי יש ואוצרותיהם אמלא". חז"ל ראו במצוות העומר לא רק ביטוי של אמונה בכך שהקב"ה נותן לנו את המזונות לקיומינו, אלא בטחון בה' שיעמוד לנו במלחמתנו כנגד הקמים עלינו, (בבחינת "לכו לחמו בלחמי" - העומר מתיר את התבואה שממנה עושים לחם, ולחם משמעו גם מלחמה). בפסיקתא הנ"ל מובאות כמה דוגמאות לכך:

א. הניצחון בימי גדעון: "ר' אבהו אמר לה, ר' סימון אמר לה, ר' יהושע בן לוי אמר: היא שעמדה להם בימי גדעון. ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלם חלמתי והנה צליל לחם שעורים וגו' (שופטים ז: יג). מה הוא צליל? רבנין אמרין על שצלל עליהם אותו הדור מן הצדיקים (כלומר, לא נשארו צדיקים). ובזכות מה ניצלו? בזכות צליל לחם שעורים. ואיזו זו, זו מצות העומר".

חז"ל למדו מהזכרת העומר בחלום שמלחמת גדעון היתה הפסח, ולכן נזכר "העומר" שמקריבים בפסח ובזכותו ניצחו במלחמה. ובודאי יש כאן רעיון עומק יותר, מדוע בזכות העומר הצליחו לנצח. ולשם כך יש להתבונן מה היה ייחודו של גדעון כשופט ישראל? מתוך עיון בספר שופטים, נוכל ללמוד על בטחונו הגמור של גדעון בקב"ה שיעשה להם נס וינצחו, יחד עם זאת נוכל ללמוד על אמונתו בזכותם של ישראל שראויים הם שיעשה להם נס.

על בטחונו בה' אפשר ללמוד, מזה שהאמין בה' ושחרר את רוב חילותיו אחרי שהקב"ה הבטיח לו שינצח. מסופר, שהתאספו שלושים ושנים אלף איש. וה' אמר לו שהם רבים מדי, ויש חשש שהם יחשבו ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", "פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי". וכך שולח גדעון את מי שירא מן המלחמה ונשארים עשרת אלפים איש, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן עוֹד הָעָם רָב הוֹרֵד אוֹתָם אֶל הַמַּיִם וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם וְהָיָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא יֵלֵךְ עִמָּךְ הוּא לֹא יֵלֵךְ", לבסוף נשארו שלוש מאות איש ואתם יצא ונצח את המלחמה. כל זה מראה על גודל בטחונו בה'.

יחד עם זאת לא נמנע מללמד זכות על ישראל - אנו מוצאים שהנביא (לפי חז"ל - זה פינחס) מוכיח אותם, (שופטים פרק ו) "וַיִּשְׁלַח ה' אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים: וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל לֹחֲצֵיכֶם וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת אַרְצָם: וָאֹמְרָה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי".

וגדעון אינו ירא להשיב לנביא, וללמד זכות על ישראל, וכך הוא אומר לו: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן".

עיין רש"י וז"ל: "ושמעתיו, שהיה אומר, בצאת ישראל ממצרים - ועתה נטשנו, אם צדיקים היו אבותינו, יעשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו, כשם שעשה להם נפלאותיו חנם כן יעשה לנו ואיה כל נפלאותיו", נראה לפרש, שגדעון דוחה את תוכחת הנביא ואומר, שישראל עתה אינם מסוגלים לאמונה, בגלל שהם לחוצים בצרות מאויביהם, ואינם רואים את כל הנפלאות שראו אבותיהם במצרים, ולכן לפי מצבם הגשמי והרוחני קשה להם להתחזק באמונה, ולכן הוא מבקש שיעשה להם נס בזכות אבותיהם אם היו צדיקים, ואם לאו, יעשה להם כפי שעשה לאבותיהם אע"פ שלא היו ראויים, וכך יחזרו לאמונה בה'.
ותשובת ה' אליו "וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ ", פרש"י "בכחך זה - בכח הזכות הזה שלמדת סניגוריא על בני כך דרש רבי תנחומא" 6 .

אנו מוצאים שגדעון אמר לאנשיו לומר בצאתם למלחמה כקריאת הקרב "וַאֲמַרְתֶּם לַה' וּלְגִדְעוֹן", "וַיִּקְרְאוּ חֶרֶב לַה' וּלְגִדְעוֹן", לכאורה קשה איך גדעון משווה את עצמו לקב"ה "לַה' וּלְגִדְעוֹן"?! נראה שגם זה מלמד על גודל הביטול שלו לקב"ה, שהרגיש זהות גמורה עם הקב"ה, וניצחונו הוא ניצחונו של הקב"ה. ורמז מובהק בתורה לרעיון זה שגם שם נזכר "החרב", נאמר (דברים פרק לג) "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹך". לכאורה קשה מתחילת הפסוק לסופו, בתחילתו הוא אומר "עם נושע בה'" שהכל מאתו יתברך, ובסופו אומר "חרב גאותך" כאלו זה בזכות כוח החרב של ישראל? אלא אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני תורה פרשת וזאת-הברכה רמז תתקסד)

"אשריך ישראל מי כמוך וגו', הקב"ה עושה מלחמתן של ישראל והנצחון שלהן, וכן הוא אומר לכל האותות והמופתים ולכל יד החזקה אשר עשה ה' אינו אומר אלא אשר עשה משה הקב"ה שלחו לעשות והניצחון למשה" 7 , וא"כ אדרבה, כיון שגדעון היה כל כך בטל לה' ובטוח שהוא עושה לו את ניצחונותיו לא היה כל פגם בדבריו כאשר הכריז "חרב לה' ולגדעון".

וכך אנו מוצאים שאחרי הניצחון של גדעון, פנו אליו כדי להמליכו, ותשובתו היתה "לא אמשל אני בכם ולא ימשל בני בכם ה' ימשל בכם", כל זה מראה על ענוותנותו ואמונתו בה', ובגלל זה זכה למלכות.

ב. בימי חזקיהו "ור' שמואל בר נחמן אמר: היא שעמדה להם בימי חזקיה, והיה כל מעבר מטה מוסדה אשר וג' (ישעיה ל: לב). וכי יש מלחמות תנופה באותו הדור, אלא הוי או' זו מצות העומר".
לפי חז"ל הניצחון של חזקיהו את סנחריב היה בפסח ולכן קשרו זאת למצוות העומר, אבל גם כאן נראה למצוא עומק גדול יותר באופיו של חזקיהו שבטח בה' בטחון גמור, כפי שאמרו חז"ל (איכה רבה פתיחתות) "עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה , אמר לו הקב"ה אני עושה שנא' (מלכים ב' י"ט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' וייך במחנה אשור", הביטוי של "אני ישן על מטתי" מעיד על בטחון גמור בקב"ה שהוא אף יכול לשון בשלוה מתוך בטחון שה' יעשה לו נס, וכך ידוע לנו על חזקיהו שאמר (ברכות דף י עמוד א) "כך מקובלני מבית אבי אבא - אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". וזהו כנראה הרעיון שבמצוות העומר שבזכותה ניצח.

ג. הניצחון בימי המן: " ר' לוי אמר היא שעמדה להם בימי המן. את מוצא כיון שראה מרדכי להמן בא לקראתו והסוס בידו, אמר: דומה אני שהרשע הזה בא להרגני, אמר לתלמידיו: ברחו לכם לא תכוו בגחלתי, אמרין ליה בין מחיים בין ממות עימך אנן. מה עשה, נתעטף בטליתו ועמד לו להתפלל. בא המן וישב אצלם, אמר להם: במה אתם עוסקים? אמרו לו במצות העומר, שהיו ישראל מקריבין בבית המקדש. אמר לון: וכמה הוא שווה? אמרו לו: עשרה קינטינרין! שהוא סכום מועט. אמר להם המן: ניצחועשרה שלכם עשרת אלפים ככר כסף שלי" (תרגום קצר).

האירוע הזה גם הוא היה בזמן הפסח, שאז צמו שלושת ימים, ולכן פירשו חז"ל, שמרדכי למד אותם את מצוות העומר, ועומק הדבר הוא גם כאן כנ"ל, שלמדו את המסר של מצוות העומר ובטחו בה' בטחון גמור, ולכן זכו לישועה גדולה להינצל מאויביהם.

לאחר שראינו את סגולת העומר, שהיא אמונה וביטחון בקב"ה, נראה שנוכל לבאר מאמר חז"ל, שבזכות העומר ירש אברהם אבינו את הארץ. אנו מוצאים שאברהם נלחם את מלחמתו כנגד ארבעת המלכים וניצחם, ומיד אחרי המלחמה הזאת הכתירוהו למלך על ארץ ישראל, וז"ל: (בראשית רבה פרשה מב) "אל עמק שוה הוא עמק המלך, ר' ברכיה ור' חלבו בשם ר' שמואל בן נחמן: ששם השוו כל האומות ואמרו לאברהם: תהי מלך עלינו , אמר להם אל יחסר העולם מלכו ואלוהו". יש בפרשה זו מעשה אבות סימן לבנים על סדר ירושת הארץ. ומה המיוחד במלחמה זו? שאברהם יצא אליה לבדו עם נעריו שהיו מעטים, או לפי חז"ל עם אליעזר לבדו, ולכן היתה זו מלחמה שכולה סמוכה על הקב"ה מתוך בטחון גמור בו, חז"ל דרשו עליו את הפסוק "סמוך לבו בטוח בה'", וכך זכה לנסים כפי שנאמר "יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו", אמונה כזאת היא מסימני העומר, שכל מהותו ביטוי של אמונה ובטחון בה', ולזה התכוונו כשאמרו שבזכות העומר ירש את הארץ.

ראיה לכך מהגמ' (תענית דף כא עמוד א) מספרת על נחום איש גם זו, שהיה רגיל לומר תמיד "גם זו לטובה", פעם אחת שלחו אותו לקיסר שיבטל גזירה רעה, ושלחו עמו לקיסר תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות, אולם במלון שלן בו גנבו לו את הכל ומלאו את התיבה בעפר, כשהגיעו לקיסר ופתחו את התיבה הקיסר חשב שהיהודים צוחקים עליו ורצה להורגו, אולם נחום איש גם זו לא התרגש ואמר גם זו לטובה, מספרים חכמינו שבא אליהו הנביא ז"ל ואמר להם שמא זה העפר של אברהם אבינו שעמו ניצח את אויביו ... ואכן הם ניסו זאת וניצחו את אויביהם (תרגום תמציתי של הגמ' 8 ).

לכאורה קשה, שהקיסר יודע שכך אברהם אבינו ניצח את אויביו, ויותר קשה שהאמין שגם לו יעשה הנס הזה? ונראה שהקיסר התפעל מאמונתו של נחום איש גם זו שהכל לטובה, ואמרו לו שאת האמונה הזאת שאב מאברהם אבינו, ואז אמר הקיסר אם כן גם אני התחזק באמונה ואצא למלחמה ובזכות זה אנצח, וכך הוה.

גם מן ההשוואה של הספור הזה של נחום איש גם זו לאברהם אבינו במלחמתו עם ארבעת המלכים אפשר ללמוד שעיקר כוחו של אברהם היה בביטחונו בה', וזהו המסר הנלמד ממצוות העומר, לפי זה מובן שאברהם אבינו קיים מצוות העומר ובזכותה ירש את הארץ.


^ 1 תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לז עמוד ב "היינו דכתיב: ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, ממחרת הפסח אכול, מעיקרא לא אכול, אלמא אקרוב עומר והדר אכול".
^ 2 כמו שקיימו מיד עם כניסתם לארץ מצוות מילה, ואמרו חז"ל שבזכותה אנו יורשים את הארץ.
^ 3 יש מפרשי, מפי שהמשנה מתיחסת לקדושת המקדש, ולכן הזכיר את קדושת ארץ ישראל במצוות שמביאים לקרבן, ולא תו"מ שהן קודשי הגבול.
^ 4 חז"ל אומרים ש"האבות קיימו את התורה על שלא ניתנה", ברוב המצוות אי אפשר לפרש זאת כפשוטו אלא מבחינה רעיונית.
^ 5 וכך גם בסגנון אחר בפסיקתא דרב כהנא שם "א"ר יניי בנוהג שבעולם אדם לוקח לו ליטרה אחת בשר מן השוק, כמה הוא יגיע בה, כמה צער הוא מצטער עליה עד שלא יבשלה, והבריות ישינים על מיטותיהם והקב"ה משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומגדל צמחי' ומדשן פירות, ואין את נותן לו את העומר. א"ר פינחס בנוהג שבעולם אדם מכבס את כסותו בימות הגשמים, כמה הוא יגיע בה, כמה צער הוא מצטער עליה עד שלא ינגבה, והבריות ישינים על מיטותיהם והקב"ה משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים מגדל צמחי' ומדשן פירות, ואין את נותן לו את העומר".
^ 6 חז"ל הזכירו שלושה קלי עולם והשוו אותם לאבירי עולם (תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה פרק ב דף נח טור ב /ה"ח) "וישלח יי' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ירובעל גדעון בדן שמשון יפתח זה יפתח הגלעדי הקיש שלשה קלי עולם לשלשה אבירי עולם ללמדך שבית דינו של גדעון ושל יפתח ושל שמשון שקולין כנגד משה ואהרן ושמואל", וגדעון הוא כנגד משה. הצד השווה ביניהם שלמדו זכות על ישראל, וכן שניהם סרבו בהתחלה לשליחות בטענה שאינם ראוים, והקב"ענה להם שיהיה עמם. וכן שניהם מבקשים אות מאת ה' שיוכיח להם ולעם שה' שלחם ויהיה עמהם.
^ 7 "וכן דבורה אומרת לברק קום ברק ושבה שביך וכי שבי של ברק הוא הרי דבורה אומרת לו ותאמר דבורה אל ברק קום מהו קום קום ולא תעשה מלחמה המלחמה של הקב"ה היא שנאמר כי זה היום אשר נתן ה', וכן הוא אומר מן השמים נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא, וכן דוד כשירד לגלית וידעו כל הקהל הזה וגו' וכתיב הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו, אמר דוד לפני הקב"ה אתה עושה המלחמה ולך הנצחון שנאמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח, אמר לו הקב"ה לדוד נתת לי הנצחון אף אני נותן לך הנצחון למנצח לעבד ה' לדוד".
^ 8 נחום איש גם זו - דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה. זימנא חדא בעו לשדורי ישראל דורון לבי קיסר, אמרו: מאן ייזיל? ייזיל נחום איש גם זו , דמלומד בניסין הוא. שדרו בידיה מלא סיפטא דאבנים טובות ומרגליות. אזל, בת בההוא דירא. בליליא קמו הנך דיוראי, ושקלינהו לסיפטיה ומלונהו עפרא. (למחר כי חזנהו אמר: גם זו לטובה). כי מטא התם [שרינהו לסיפטא, חזנהו דמלו עפרא] בעא מלכא למקטלינהו לכולהו. אמר: קא מחייכו בי יהודאי! [אמר: גם זו לטובה]. אתא אליהו, אדמי ליה כחד מינייהו, אמר ליה: דלמא הא עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא, דכי הוה שדי עפרא - הוו סייפיה, גילי - הוו גירי, דכתיב +ישעיהו מ"א+ יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו. הויא חדא מדינתא דלא מצו למיכבשה, בדקו מיניה וכבשוה, עיילו לבי גנזיה, ומלוהו לסיפטיה אבנים טובות ומרגליות ושדרוהו ביקרא רבה. כי אתו ביתו בההוא דיורא. אמרו ליה: מאי אייתית בהדך דעבדי לך יקרא כולי האי? אמר להו: מאי דשקלי מהכא אמטי להתם. סתרו לדירייהו ואמטינהו לבי מלכא, אמרו ליה: האי עפרא דאייתי הכא - מדידן הוא, בדקוה ולא אשכחוה, וקטלינהו להנך דיוראי.



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il