בית המדרש

  • מדורים
  • הרב עובדיה יוסף
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב עבדיה יוסף זצ"ל

רב לכל החיים

כשסיימתי לאכול הרב שאל אותי "אתה עייף?". "אני מת מעייפות", אמרתי. הרב הלך והציע לי מיטה. ישנתי כל השבת, וכשקמתי כבר היה מוצאי שבת. הרב שאל אותי: "מה אתה רוצה לעשות כעת?". אמרתי שאני רוצה ללכת לסרט. "כמה עולה סינמה?" הוא שאל

undefined

עודד מזרחי

חשוון תשע"ד
3 דק' קריאה
אלישי עבד לפרנסתו עם צעירים עולים מאתיופיה ומדינות חבר העמים במכללה להנדסאים, במסגרת העתודה האקדמית. פעם שירת במילואים שבוע בצאלים, בחום של סוף ספטמבר המתעקש שלא להניח לסתיו לבוא. בסוף השבוע, באוטובוס בדרך חזרה הביתה, בחניית הביניים בעפולה, עלה לאוטובוס יהודי מבוגר, שניכר בו שמכובד הוא וזקנו כבר הלבין, והוא עוטה מעיל ארוך של דיינים ומגבעת פרנקפורטר לראשו. האוטובוס היה מלא, וליד אלישי נותר מקום פנוי. התיישב היהודי ומיד החל לדבר בפרשת השבוע. משם הפליגו לדף היומי ולענייני הלכה. הנסיעה חלפה לה והם התקרבו אל טבריה.
כאשר היו לקראת סוף הנסיעה פנה אותו יהודי לאלישי והתעניין במעשיו. הוא סיפר לו על עבודתו, על הצעירים שאיתם הוא עובד ומלמד, ועל הניתוק שלא פעם יש בינם ובין חיי תורה ומצוות.
אחר כך סיפר המבוגר: "בחודש הבא אני פורש פרישה מוקדמת לגמלאות מבית הדין שבו אני מכהן כדיין כבר עשרים וחמש שנה. אבל דע לך שלא תמיד נראיתי ככה. הבגדים הללו, הזקן, המגבעת - זה לא מהבית", אמר בחיוך נוגה, "הוריי היו ניצולי שואה מבוגרים. לא הייתה להם יכולת נפשית לתת לי את תשומת הלב שדרשתי. התגלגלתי ברחובות. מהר מאוד הגעתי גם למחוזות של כמעט פשע ואפילו עוד לא הייתי בגיל בר מצווה.
"ליד בית הוריי היה בית כנסת אחד, ולידו מגרש כדורגל שבו הייתי משחק עם חברים במשך השבוע, ובעיקר בשבתות. לא פעם הכדור היה עף לחצר בית הכנסת, פעם הוא אפילו ניפץ את אחת הזגוגיות. שבת אחת, היינו במגרש ושיחקנו. אני הייתי אז כבן 15. בשכונה היו מכנים אותי עבריין. שיחקנו ואני בעטתי חזק בכדור. הכדור יצא מן המגרש ועף לכיוון בית הכנסת. בדיוק באותו רגע יצא הרב מבית הכנסת, והכדור פגע במגבעת שלו והפיל אותה לאדמה. גם אני והחברים שלי נפלנו על הארץ, מרוב צחוק. התפקענו כשראינו איך הכובע של הדוס הופך לצלחת מעופפת.
"הרב הרים את כובעו ובא אליי למגרש. 'שבת שלום. כבודו רוצה לעשות לנו קידוש או להצטרף למשחק?' שאלתי אותו בלגלוג, אבל הוא לא נבהל, אלא הסתכל בי ושאל: 'איפה ההורים שלך?'. עניתי בחוצפה: 'ההורים שלי מתו'. הרב אמר לי: 'בוא איתי'. זה נראה לי משעשע, אז החלטתי לשחק את המשחק והלכתי אחריו.
"הגענו לבית שלו. הוא נכנס ואני אחריו. הוא עשה קידוש ונתן לי לשתות, ואז שאל: 'אתה רעב?'. 'מת מרעב', אמרתי. הרב סימן לרבנית והם ערכו לי שולחן ונתנו לי אוכל. אכלתי כמו אדם שלא ראה אוכל במשך שבוע. הרב אכל מעט מאוד ורוב הזמן הסתכל בי ודיבר. לימים הבנתי שאכלתי גם את המנה שלו...
"כשסיימתי לאכול הוא שאל אותי: 'אתה עייף?'. 'אני מת מעייפות', אמרתי. הרב הלך והציע לי מיטה. הלכתי לישון. ישנתי שם כל השבת. כשקמתי כבר היה מוצאי שבת. הרב שאל אותי: 'מה אתה רוצה לעשות כעת?'. אמרתי שאני רוצה ללכת לסינמה לראות סרט. 'כמה עולה סינמה?' הוא שאל. 'לירה וחצי', אמרתי. הוא נתן לי כסף ושלח אותי, ולפני שהלכתי אמר לי: 'מחר תבוא עוד פעם'.
"באתי גם למחרת, אכלתי וישנתי וקיבלתי כסף לסינמה. וכך היה עוד יום ועוד יום. עם הזמן התגלה לי שיש עוד שנים עשר ילדים כמוני מהרחוב אצל הרב הזה בבית. לא יכולתי להיות כפוי טובה, מה גם שאהבתי אותו באמת. עם הזמן הוא החל ללמד אותי מצוות, נטילת ידיים, וקנה לי תפילין. היה יושב ולומד איתי חומש, משנה, הלכות. לימים הלכתי בזכותו לישיבה והגעתי ללמוד לרבנות והסמכה ולבסוף דיינות. הוא חיתן אותי, השתתף בחתונות של ילדיי והיה סנדק לנכדיי", סיים היהודי הזקן את סיפורו, והוסיף: "אז אל תתייאש מהתלמידים שלך. אתה רואה אותי היום כך - דיין בבית הדין הרבני, אבל פעם אני הייתי כמותם. רק תאהב אותם. תאהב אותם כמו את ילדיך שלך".
בינתיים האוטובוס נכנס לרציף בטבריה, והנוסעים נעמדו לצאת. אלישי הספיק לשאול שאלה אחת לפני שהיהודי נעלם: "איך קראו לרב הזה?"
"למה אתה אומר קראו?!" ענה הלה, "עדיין קוראים לו. הוא אמנם זקן מאוד, בן 92, אבל ברוך ה' עדיין בחיים".
"ומה שמו?"
"קוראים לו הרב עובדיה יוסף".

סופר על ידי איתמר מור

מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il