ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מידותיהם של האבות ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית תולדות Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (43 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (43 ד')

כ"ט חשוון תשע"ד

מידותיהם של האבות


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש להצלחת
עם ישראל

אופיו של אברהם ושל יצחק
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בראשית כה, יט), בשבתות הללו אנו עוסקים בפרשיות האבות. זו תחושה מיוחדת במינה של מפגש עם אבות האומה.
לאברהם יש דרך מיוחדת משלו וליצחק יש דרך מיוחדת אחרת. אברהם הוא בחינה של 'לך לך', הוא הולך, מתקדם, יוזם ופעיל, הוא גם לא הולך לבד, הוא הולך עם "הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (שם יב, ה) ולדעת הרמב"ם היו אתו אלפים, הוא משפיע על ציבור עצום ללכת בדרך הנכונה, ללכת בדרך ה'. אברהם מתקדם ממדרגה למדרגה, הוא הולך לארץ ישראל וכמובן שארץ ישראל היא לא רק מקום שונה, אלא זו עלייה במדרגה רוחנית, לעלות ולהיכנס אל ארץ ישראל - ארץ ה' שבה אברהם יכול גם לראות את ה' כביכול ולא רק לשמוע. לפני כן הוא התנבא רק נבואה של שמיעה וכשהוא נכנס לארץ הוא כביכול כבר רואה והוא עושה מזבח אל ה' הנראה אליו (בראשית יב, ז). אברהם הולך גם בתוך הארץ, "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (שם ט), אחר כך הקב"ה אומר לו: "לֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה" (שם כב, ב). צורת עבודת ה' של אברהם היא לפי האישיות שלו, מידת האהבה - אקטיביות. הוא אוהב את הבריות מתוך אהבת המקום, מי שבאמת אוהב את המקום מוכרח לאהוב גם את בריותיו, שהרי הכל בריותיו של הקב"ה ומי שאוהב אדם אהבה גדולה מאוד באופן טבעי אוהב גם את ילדיו, לכן מי שאוהב את המקום גם מגן על הבריות וממליץ עליהם טוב, הוא מבין שזה מה שמבוקש ממנו כי הקב"ה ברא את כל הבריות על מנת שהן יתקיימו, זה אברהם, הוא פעיל ועושה.
ליצחק יש אופי אחר. יצחק הוא פסיבי, הייתה לו גדלות פסיבית. במבט חיצוני אפשר לחשוב שאדם פעיל, מוביל ומנהיג בצורה מורגשת נמצא במדרגה גבוהה יותר, אבל זה לא בהכרח. לכל צד יש את המעלה שלו. לפי מה שהתורה מספרת על יצחק הוא פסיבי, ושיא הפסיביות מתבטאת בעקדה - אברהם עוקד את יצחק ויצחק נעקד, הוא מתבטל כלפי ריבונו של עולם וכלפי רצונו של אביו. אביו שולח למצוא לו שידוך ויצחק לא מעורב בזה. אחר כך אנחנו מוצאים את הדבר גם בברכות - אמנם יש יוזמה מצדו לברך, אבל בסופו של דבר הוא לא מברך את מי שהוא התכוון לברך. הייתה ליצחק אישיות פנימית שמתבטלת, אבל כשמתבטלים כלפי ריבונו של עולם זה מגדיל את האדם, האדם בלוע בגדולה האלוקית - וזה היה יצחק. גם יצחק הצליח בשיטה ובדרך המיוחדת שלו. יצחק עובד את ה' באופן פנימי ולאט לאט הסביבה מרגישה את המיוחדות שלו, "וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד" (שם כו, יג). לכן אבימלך בא אליו לכרות אתו ברית, הוא רואה שה' איתו כי יצחק באמת דבוק בדבקות עצומה בריבונו של עולם.
אברהם ויצחק אלו שני סוגים של אופי, של אישיות ושל דרך בעבודת ה'. יש כמה דרכים בעבודת ה': יש דרך פעילה ואקטיבית ויש דרך פנימית, שאדם מתכנס בתוך קדושה פנימית ומתבטל כלפי ריבונו של עולם. אז כל הדברים מסתדרים מעצמם כי הוא מתעלה, כל הסביבה דואגת שיהיו לו את כל הצרכים שהוא צריך והוא יכול להתעלות מעלה מעלה במעלות פנימיות ומתוך כך הוא פועל בעולם. מידתו של אברהם אבינו היא מידת האהבה, ומידתו של יצחק היא: "פַחַד יִצְחָק" (שם לא, מב), מידת היראה וההתבטלות. גם ביראה יש כמה וכמה מדרגות, יש מדרגה חיצונית של פחד מפני עונשים ויש מדרגה פנימית של יראת הרוממות, שהיא התבטלות כלפי הגדולה האלוקית.
ביעקב יש כבר שילוב. יש בו גם את מידת האהבה וגם את מידת היראה. מעניין שאנחנו פוגשים את השילוב הזה גם במשפחותיהם: אברהם אבינו הוא מידת האהבה - ואשתו משלימה אותו במידה מסוימת במידת הגבורה: "לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (שם כא, י), אברהם לא כל כך אוהב את זה כי הוא רוצה את כל הילדים, אבל שרה עושה סדר, היא המסגרת. את יצחק שמידתו היא מידת היראה משלימה אשתו שהיא מידת החסד, כבר במבחן הראשון כשבוחרים לו את הכלה רבקה היא עומדת במבחן: "שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה" (שם כד, מו), היא מאוד מתאימה ליצחק כי היא תשלים אותו. ליעקב שיש גם את מידת האהבה וגם את מידת היראה, הוא מחבר והוא המידה האמצעית, מידת האמת - יש שתי נשים כדי להשלים את שני הצדדים. כל אחד משלושת האבות הוא מידה מיוחדת, וביחד נוצרת פה שלמות של כל צדדי ההופעה, אלה הם האבות, שלושה נקראו אבות. ללמדנו, שכל אחד צריך ללכת בדרך המתאימה לו - ויש הרבה דרכים בעבודת ה'. לא כל הדרכים שוות וכל אחד צריך להוציא את הכוחות הטבעיים המיוחדים שלו מן הכח אל הפועל, זה בצורה של פעילות וזה בצורה של לכאורה פסיביות, הפנמה והתעלות פנימית עצמית, התבטלות וגדלות של גבורה.

השפעת מידת היראה

מידת היראה גורמת גם היא להשפעה גדולה מאוד על אחרים, אבל באופן אחר. אדם יכול להשפיע על ידי חיבוק של אנשים, קירוב שלהם וממילא הם רוצים את קרבתך כי אתה טוב אליהם. אך יכולה להיות השפעה באופן אחר, שאנשים רואים עוצמה ומתבטלים כלפיה. אמרו חז"ל: כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים (ברכות ו, ב), אפשר לשאול - למה דווקא יראת שמים? שחז"ל יאמרו: כל מי שיש בו אהבת ה' דבריו נשמעים! אך הם אמרו דווקא מי שיש בו יראת שמים, כי לכאורה, מי שיש בו יראת שמים הוא אדם שמסתגר, מתבטל, אולי נראה גם קצת כפוף והוא לא כל כך משפיע. אבל אדרבה, מי שיש בו יראת שמים מתבטל כלפי הגדולה והגבורה האלוקית, הוא ירא, יש בו את המידה הזאת ולכן יראים ממנו. יש בו את המידה הזאת של הרצינות, הקדושה והדבקות, רואים אותו ואי אפשר לסרב לו, מין עוצמה פנימית של קדושה של גבורה, של התבטלות כלפי ריבונו של עולם.
הרב צבי יהודה היה מסביר, שכל מי שיש בו יראת שמים דברים נשמעים - קודם כל לעצמו, למי שיש יראת שמים יש גם שליטה עצמית, מה שהוא אומר לעצמו עובד, הוא שומע בקול עצמו. לא כולם שומעים בקול עצמם, יש אנשים שרוצים לעשות דברים ולא מבצעים אותם, הם לא שומעים בקול עצמם. אבל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים לעצמו ולמי שיש שליטה עצמית פנימית גם אחרים מקשיבים לו ויש לו השפעה על אחרים. לא יכול להיות אדם שיש לו השפעה על אחרים ולא על עצמו, בראש ובראשונה ההשפעה צריכה להיות על עצמו.
זו מידת היראה וזה עניינה של התפילה. זה עניינו של יצחק: התורה, העבודה וגמילות חסדים - כל אחד מהאבות נושא את אחד מעמודי העולם האלה, כמובן שכולם עושים את שלושתם אבל לכל אחד יש דגש מיוחד. בפשטות, אברהם הוא החסד, יצחק הוא העבודה ויעקב שהוא יושב האוהלים הוא התורה, אך המהר"ל מסביר אחרת ואומר שאברהם זה תורה ויעקב זה גמילות חסדים, בכל אופן שלושת האבות הם שלושת העמודים שעליהם העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים.
בחינתו של יצחק היא עבודה, הוא קרבן לה', "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא" (בראשית כה, כא), הוא מתפלל ומתפלל. רבי יוחנן אומר שיצחק שפך הרבה תפילות, התפלל בשפע כי עקרה היא, וריש לקיש מפרש את המילה: "וַיֶּעְתַּר" שהיא כבר המהפך - יצחק הפך את הטבע, הוא עשה נס כי רבקה בכלל לא הייתה ראויה ללדת ועל ידי התפילות שלו הוא שינה את המציאות (בראשית רבה סג, ה). הסברנו פעם שדעת ריש לקיש מאוד מתאימה לריש לקיש עצמו - ריש לקיש עשה מהפכה בעצמו, בהתחלה הוא לא היה בן ישיבה אלא ראש הליסטים, ואחר כך הוא התהפך להיות תלמיד חכם גדול - הוא עשה מהפכה, הוא מומחה למהפכות ולכן הוא חושב שגם יצחק עשה מהפכה ובגדולתו הפך את הטבע. רבי יוחנן מפרש שכוונת המילה: "וַיֶּעְתַּר" זה שפע, יצחק העתיר והרבה בתפילות. שניהם מסבירים את תפילתו של יצחק.

מעלת התורה ומעלת התפילה
ההבדל בין תפילה לתורה היא כמו שחכמים אמרו לנו, שתורה היא חיי עולם ותפילה היא חיי שעה (שבת י, א). אם כן, במבט מסוים נראה שעבודה היא פחות מתורה, חיי עולם גדולים לאין ערוך מחיי שעה, זה פער נצחי! אבל מצד שני, לתפילה בשעתה יש עוצמה מיוחדת במינה שאין לתורה. היא ממוקדת. אדם שמתפלל על חולה ממקד את הבקשה לכיוון מסוים, לעומת תורה שהיא הוספת שפע של אור בעולם, האור הזה מתפשט על כל הנצח וממילא על כל שעה ושעה הוא משפיע קצת כי הוא לא מרוכז לשעה הזאת. התורה כל כך גדולה עד שהיא לכל החיים ואף יותר מזה - לכל הדורות, יש בה אור כללי שמשפיע על כל הכלליות, משפיע על כל הדור וכל הדורות, אבל בכל שעה ושעה ההשפעה היא באופן יחסי. התפילה לעומת זאת ממוקדת לשעה הזאת, ומכיוון שהיא ממוקדת כח השפעתה על אותה שעה חזק מאוד. לכן גם אם לכאורה תיקון העולם צריך להיעשות רק על ידי עיסוק בתורה וזה יביא רפואה, פרנסה וכל מה שצריך כי התורה היא מקור השפע של העולם - בכל זאת יש מקום לתפילה, לחיי השעה, אנחנו חיים גם חיי עולם וגם חיי שעה, כל שעה היא חלק מהנצח והיא גם עומדת בפני עצמה. לכן התפקיד של התפילה היא עוצמה מיוחדת שמרוכזת בשעת התפילה, בזמן שאנחנו מתפללים ובעניין שעליו אנחנו מבקשים כי אנחנו מתפללים על עניינים מאוד ספציפיים ומגדירים את מה שאנחנו מבקשים. התורה והתפילה כמובן מתקנים את מלוא התיקון, אבל לכל דבר יש את הערך שלו. זה עניינו של יצחק, עמוד התפילה.

רעב גשמי ורעב רוחני
אנחנו מתבוננים פה בפרשה: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם" (שם כו, א), יש כאן מקום להדגיש שהיה רעב בימי אברהם ועכשיו יש רעב אחר מלבד מה שהיה בימי אברהם. המציאות של רעב זו מציאות חסרה, הקיום מתדלדל ויש צורך בהשלמה, רעב גשמי הוא פועל יוצא של חולשה רוחנית שבגללה אין שפע שיורד מלמעלה ונוצר מצב של רעב. אברהם נתנסה בעשרה ניסיונות ואחד מהם זה רעב, כלומר הקב"ה בוחן את האדם על ידי שהוא נמצא במצוקה ובקושי ועליו להתבונן שהקושי הזה נובע מחיסרון פנימי שלו, וממילא עליו לתקן את עצמו באופן פנימי. אולי הרעב מלמד אותנו: "לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'" (עמוס ח, יא), אנחנו לא יודעים מה זה רעב ושגם לא נדע, אבל בפרשה אנחנו לומדים על זה ולכן אנחנו צריכים לדמיין לעצמנו מה זה.
לפני לא הרבה שנים היה רעב, אמי זיכרונה לברכה סיפרה לי שאחרי מלחמת העולם הראשונה היה ממש רעב, ראו אנשים מתים ברחובות מרעב! לא היה מה לאכול, לאט לאט נתדלדלו ונתדלדלו עד שבסופו של דבר אנשים פשוט מתו. אדם מרגיש חוסר גדול מאוד, חסר לו חיים, חסר לו מזון שמחייה אותו, הוא מרגיש צורך - הוא צועק, מבקש ומתפלל. גם ברוחניות צריכה להיות כזאת הרגשה של רעב, אדם צריך כל כך לאהוב את התורה, כל כך לאהוב את הדבקות בריבונו של עולם כך שכשהוא לא מתמלא מספיק הוא מרגיש רעב, צימאון לתורה. "הוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם" (אבות א, ד), להרגיש צימאון, לשמוע ולקבל וכל הזמן להרגיש שחסר את המשקה הרוחני וצריך להרוות את הצימאון, 'הוי שותה בצמא את דבריהם'. כבר סיפרתי לכם שבאחד ההספדים על הרב צבי יהודה הבן של הרב חרל"פ אמר שהרב צבי יהודה עסק חמש עשרה שנה בכתבי הרב והוא שתה בצמא את דבריו, הוא אמר כך: "והוא שתה ושתה ושתה ושתה" עם הברה אשכנזית, חזר על זה הרבה פעמים כדי להסביר, בצימאון גדול. כפשוטו, ממש, 'הוי שותה בצמא את דבריהם'. לאהוב את דברי התורה, לאהוב את דברי החכמים, לרצות לשמוע אותם ולהתמלא מהם. התורה היא מזון, התורה היא לבוש - היא גם ממלאה את האדם וגם מקיפה את האדם, צריך להרגיש תמיד שהאדם עוד לא התמלא מהתורה ותמיד יש עוד מה להתמלא, כמו אדם רעב שלא אכל הרבה זמן והוא רעב לאכול - ככה צריך להרגיש רעב לתורה. בכמה כמות של תורה נהיים שבעים? אין כמות, להרגיש רעב מתמיד, "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ". כמובן, החסידות מפרשת: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ" - בארציות יש רעב, כשעוסקים בארציות ולא ברוחניות נהיה רעב (נעם אלימלך לך לך, ד"ה ויהי רעב. ראה בן פורת יוסף שם).

עבודת האבות ועבודת הבנים
הקב"ה אומר ליצחק שלא לרדת מארץ ישראל, לא ללכת למצרים והוא מברך אותו: "וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל" (בראשית כו, ג). האבות חיו בגילוי של אמונה, הקב"ה מדבר אליהם! הרמב"ם אומר שאורך הנבואה הוא כהרף עין, פתאום מסר אלוקי והופעה אלוקית עליונה מתגלית עליו, ונביא שהתנבא אפילו פעם אחת - כל חייו משתנים. המפגש עם הגובה העליון האלוקי, עם דבר ה' באיזו מידה שהיא הוא כל כך עוצמתי וחזק עד שהוא עושה את האדם לאחר לגמרי, כבר מהפעם הראשונה, והרי לאבות הגילוי לא היה חד פעמי: אחרי שאברהם מת הקב"ה אומר ליצחק שהוא יהיה אתו (שם כה, יא), אחר כך יצחק מתפלל אל ה' וה' נענה לתפילתו (שם כא), בהמשך יש רעב והקב"ה אומר לו שיישאר בארץ ישראל, הקב"ה מדבר עם האבות. האבות חיו חיי אמונה טבעיים, הם חיו כל הזמן את נוכחות המציאות האלוקית וזה היה טבעי אצלם: יש ריבונו של עולם, כל מה שיש זה שלו, ברור שכל מה שאנחנו מקבלים זה מריבונו של עולם. לכן חז"ל אומרים לנו שהאבות קיימו את כל התורה כולה (ראה יומא כח, ב), איך הם יכלו לקיים את כל התורה כולה? הם קיימו את יסוד כל התורה כולה, כל התורה כולה היא צינורות על מנת לקשר אותנו אל אור ה', כל המצוות הן צינורות, ואצל האבות אור ה' האיר כל הזמן. הם היו מלאי אמונה ודבקות בריבונו של עולם, הם עשו את רצונו באופן המלא. לכן חכמים אמרו שהאבות נקראו 'מרכבה' (בראשית רבה מז, ו), למרכבה אין תפקיד עצמי וכל התפקיד שלה היא להרכיב את מי שרוכב עליה - האבות כביכול נשאו את אור ה' בעולם, לא היה לא משלהם שום דבר חוץ מלהיות מוארים באור ה' ולהאיר את האור על פני כל הסביבה, זאת הייתה עבודת האבות.
עבודת הבנים היא קצת אחרת, כבר יש הסתרה ולא ממש חיים כל הזמן את הנוכחות הזאת, צריך לעבוד כדי לחוש אותה. לקיים את המצוות, להתפלל ולפתח את ההתבוננות עוד ועוד, כדי להגיע לטבעיות הזאת. המצב הבריא כמובן כולל את שניהם, גם שאדם יברר וילבן ועם זאת שיחיה את הדברים באופן טבעי. יש אנשים שבטבע שלהם נולדו מאמינים, ואשרי מי שיש לו אופי כזה - אבל אופי כזה יכול להיות מאוד שטחי ורדוד, אחרי שלומדים ומתבוננים הטבע הזה מתפתח ונעשה עוצמתי וגדול. האבות היו עובדי ה' בטבעיות והבנים על ידי התורה, ההתבוננות וההעמקה, התפשטות של תופעת החיים לפרטי הפרטים. מצד אחד שיחתן של עבדי אבות יפה מתורתן של בנים (ראה בראשית רבה ס, ח), אבל מצד שני למצוות של הבנים יש גדולה מיוחדת שאין לסיפורי האבות. הדברים משלימים זה את זה. הרב צבי יהודה היה רגיל לומר שלנו יש זכות אבות ולהם יש זכות אבות, כלומר - לנו יש זכות שהם אבותינו ולאבות יש זכות שהם אבותינו, שיש להם בנים שלאורך כל הדורות ממשיכים את דרך ה', יש כאן איזו שהיא הדדיות. כשאנחנו לומדים את הפרשיות הללו אנחנו צריכים לקחת מהאבות את הגדולה המיוחדת שלהם, את הטבעיות, לחזור לטבעיות הפנימית הזאת של דבקות בריבונו של עולם.

למה הברכות ניתנו בעורמה?
עניין נוסף, לא קטן אך לא נאריך בו: הברכות שיצחק מברך את יעקב וניתנו לו בעורמה. כבר הזכרנו את זה בשנים הקודמות, שהזוהר אומר (בראשית קמג, ב) שיש כאן דבר עמוק מאוד מאוד: 'שופרא דיעקב אבינו הוא מעין שופרא של אדם הראשון' (ראה בבא מציעא פד, א), אדם הראשון היה מושלם - הקב"ה ברא אותו, לא הייתה שותפות של אב ואם בבריאתו וממילא הוא היה מושלם גם ברוחניותו וגם בצורתו החיצונית, מושלם ביופיו. "שופרא דיעקב אבינו מעין שופרא דאדם הראשון", אחרי שאדם הראשון חטא הייתה התמעטות ונפילה של הדורות: "עשרה דורות מאדם עד נח" (אבות ה, ב), בא נח ועושה איזה תיקון אבל אחר כך הוא מתגולל ביינו ושוב פעם העולם מתדרדר - עד שבא אברהם אבינו, אברהם מתחיל את התיקון על מנת לתקן את חטאו של אדם הראשון. אבל הוא לא גומר את התיקון, התיקון ארוך מאוד מאוד, אבל הוא מתחיל לגלות את שם ה' בעולם ולפרסם אותו. אחריו בא יצחק, אבל מכיוון שאברהם אבינו עדיין לא היה בשלמות יש לו גם ילדים אחרים חוץ מיצחק. גם יצחק עושה תיקון גדול, אבל יש לו את עשיו. יעקב הוא כבר מושלם, כל בניו שבטי י-ה ומכאן נמשכת הסגולה הישראלית לכל הדורות כולם, אחרי הניפוי והתיקון. אצל אברהם שאר הבנים הם ממנו אך לא משרה, יצחק ורבקה עושים תיקון עוד יותר פנימי, הפרדה בין תאומים, לנתח את הצד הטוב מהצד הפחות טוב גם בדברים היותר מחוברים, טוב ורע שממש צמודים זה לזה וצריך לעשות הפרדה - בלידה של עשיו ויעקב יש הפרדה שורשית והכל מתנקה, עשיו לחוד ויעקב לחוד ויעקב כבר זך ונקי.
כשמגיע יעקב אבינו שהוא מעין שופרא של אדם הראשון - התיקון הוא שהוא יקבל את הברכות שהתבטלו בעקבות חטאו של אדם הראשון, והברכות צריכות להינתן באותו האופן שהקללות הגיעו: הנחש עשה בעורמה, פיתה את חווה ואחר כך אדם שמע בקולה - ואם כן גם התיקון צריך להיעשות על ידי אישה ובעורמה. הברכות צריכות להינתן בעורמה כמו שהעורמה הביאה את הקללות, והברכות מתקנות את כל הקללות שהיו, כל ל"ט הקללות שהיו כמו שאומרים חז"ל (במדבר רבה יח, כא) - מתוקנות עכשיו, "מִטַּל הַשָּׁמַיִם" (בראשית כז, כח) 'טל' זה ל"ט, והזוהר מראה איך רואים פה שמול כל מה שהיה אז לרעה יש כאן כנגד ברכה. אנחנו מסתכלים באופן חיצוני ושואלים למה יצחק ברך דווקא כך? למה הברכות היו צריכות להינתן בצורה כזאת בלי כוונה? אבל יש לברכות הללו שורשים עמוקים, זה מתחיל ממשהו לפני ולפנים והדברים קשורים בדורות קודמים. הברכה באה בצורה מכוסה, ויש גם מעלה בזה שהברכה באה בצורה מכוסה - אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין (תענית ח, ב).
האמירה הזאת של הזוהר מלמדת אותנו סוד גדול מאוד, לזכור שלפעמים קורה איזה אירוע שאנחנו מפרשים בצורה מאוד שטחית בגלל שאנחנו לא יודעים את הרקע, אנחנו רואים את הדברים כאן ועכשיו ולכן אנחנו חושבים שהבנו ויש לנו קושיות, אבל באמת האירוע הזה יכול להיות שייך לדברים עתיקים ועכשיו מגיע התיקון לדברים האלה. לפעמים אנחנו נתקלים באנשים שיש להם בעיות מאוד מורכבות, קשיים וכל מיני דברים - לא מובן למה ואיך, אבל צריך לדעת שלפעמים גם אין לנו יכולת להבין, זה יכול להיות תיקון מאוד גדול של דבר שאירע בעבר ויש להתמודדות הזאת ולייסורים האלו תפקיד מאוד נכבד. כשמבינים שהקב"ה מנהל את עולמו וכל מה שהוא עושה זה טוב - גם אירוע שנראה לנו קשה מאוד הוא גדול ועושה תיקון עצום בעולם, גם אם אנחנו לא יודעים ברגע זה איזה תיקון נעשה.
מהכלל הזה נגיע לכל פרטי הפרטים: כשאדם נתקל באיזה קושי הוא צריך לדעת שלהתמודדות יש תפקיד מאוד גדול והוא מתקן תיקונים לא רק שלו אלא גם של העבר, ואולי הוא גם מכין תיקונים לעתיד. גם העבר וגם העתיד, הכל קשור - כל אחד הוא חוליה בשרשרת השפעה ויש לו המשכיות גם על מה שהיה לפניו וגם על מה שיהיה. לימוד מאוד גדול שהזוהר מלמד אותנו.

קדושת שבת וקדושת ראש חודש
נכנסו לראש חודש, שבת ומוצאי שבת הם ראש חודש, והרב צבי יהודה לא היה מוותר מלדבר תמיד על קדושת שבת וקדושת ראש חודש. לפעמים יוצא שראש חודש הוא בשבת, וכבר דיברנו על כך (ראה בשיחה לפרשת נח התשע"ד) שאז הקדושה כפולה ומכופלת, אלו לא שתי קדושות שחלות יחד באותו היום אלא קדושה אחת גדולה. ראש החודש מוסיף לשבת קדושה של ראש חודש והשבת מוסיפה לראש החודש מקדושת השבת. כשאנחנו אומרים 'יעלה ויבוא' זה יעלה ויבוא של שבת ולא רק של ראש חודש. ככה כשהם באים ביחד, וכשהם באים אחד אחרי השני יש כאן הופעה שכל אחד הוא בפני עצמו אבל הם גם נצמדים זה לזה. אני רוצה בכמה מילים לדבר על עניין קדושת ראש חודש: ראש חודש זו קדושה נסתרת ושבת היא קדושה גלויה, אומרים קידוש, מקדשים את השבת ומגלים שהשבת קדושה בקדושה מאוד עליונה, זהו שיא של קדושת הימים. ראש חודש זה בעצם הקדושה הכי נסתרת, אין איסור מלאכה ביום הזה, יש בו קרבן של ראש חודש - אבל הקרבן הזה הוא לכפר על חטאים בקודש בשוגג, זה משהו פנימי, השורש של הקדושה במובן מסוים. זו קדושה שמופיעה בתוך החול, הקדושה מתפשטת עד לתוך החול בעצמו - ומצד שני אפשר להגיד שהקדושה הזאת היא שורש של כל הימים הטובים, כי לפי קידוש ראש חודש נקבעים הימים הטובים. זו התחלה, לכל חודש יש ראש והראש הוא זה שמוביל את כל שאר הימים. כמו שאנחנו מתייחסים לראש השנה בתור הראש של כל השנה כולה, הראש משפיע על כל השנה כולה ולכן אם בראש השנה אנחנו נתקדם ונתעלה יש לזה השפעה לכל השנה כולה: 'סימנא מילתא היא' (כריתות ו, א), אנחנו עושים סימנים חיצוניים ופנימיים וזה משפיע על כל השנה כולה - כך גם ראש חודש, מתחילים את היום הזה בהתעלות: תפילה מיוחדת, קריאת התורה, הדברים שיש לנו גם היום והדבקות המיוחדת הפנימית שמתגלה על ידי הדברים האלו. חודש כסלו שבו נעשו ניסים לישראל הוא חודש מיוחד, חודש שבו התגלתה גבורה של דבקות ומסירות נפש, מלחמה על בית המקדש וחידוש העבודה - כל החודש קשור במעלה של האירוע שאירע בו. שהחודש הזה יהיה חודש של התעלות גדולה מאוד בעזרת ה', לנו ולכל ישראל.



^ 1.. שנת תשע"ד.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il