ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מציון תצא תורה ונבואה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש ירושלים ובית המקדש ירושלים Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

יום ירושלים תשס"ג

מציון תצא תורה ונבואה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

ירושלים בית חיינו ומרכז הווייתנו, משם בוקע אור הקדושה של השכינה, אמרו חז"ל (בר"ר פרשה נט) "ירושלים אורו של עולם, שנאמר (ישעיה ס) 'והלכו גויים לאורך', ומי הוא אורה של ירושלים? הקב"ה. דכתיב: 'והיה לך ה' לאור עולם'".

איזה אור מוקרן מירושלים? נראה ממקורות חז"ל לפרט את יחודו של המקום לשנים, שהם שלושה:
א. משם בוקע אור תורה ומשפט.
ב. שם נפגש האדם עם אלוקיו ועולה אליו לרגל לראות להראות, ולכן:
1. זהו מקום עבודת האלוקים שמתבטאת בעבודת הקורבנות עבודה שבלב זו תפילה.
2. משם יוצא הנבואה לישראל. התפילה והנבואה מסמלים את שני צדדי המטבע של המפגש הזה. התפילה באה מלמטה למעלה, והנבואה יורדת מלמעלה למטה, כמשל הכתוב לסולם מוצב ארצה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו.

נאמר בתורה "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", היינו, שציון מקרינה תורה משעריה המצויינים בהלכה, ומירושלים כליל השלמות והיראה (נוטריקון השם ירושלם: יראה שלם) יוצא דבר ה' - זו הנבואה. וכך אמרו במדרש (תהלים מזמור פז) " 'יְסוּדָתוֹ בְּהַרְרֵי קֹדֶשׁ', יסודתו של עולם - ירושלים, בזכות שני הרים קדושים: הר סיני והר המוריה . נמצא שמן המקדש יוצאות שתי השפעות, כעין הר סיני שבו ניתנה תורה, וכעין הר המוריה שבו נעקד יצחק, ונקבע כמקום עבודת ה', "בהר ה' יראה".

אמרו חכמינו (תענית דף טז עמוד א) "מאי הר המוריה? פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר: הר שיצא ממנו הוראה לישראל, וחד אמר: הר שיצא ממנו מורא לאומות העולם". הוראה לישראל - כמו שהיה בסיני, ומורא מכוח העבודה שבו, שמביאה לידי יראה.

גם השם ירושלים מורכב משתי הרעיונות הנ"ל, יראה ומשלמות המשפט, שנו חז"ל (בר"ר פרשה נו)
"ויקרא אברהם, אברהם קרא אותו: יראה, 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה', שם קרא אתו: שלם, 'ומלכי צדק מלך שלם' (בראשית יד יח), אמר הקב"ה: אם קורא אני אתו כשם שקרא אותו אברהם, שם - אדם צדיק מתרעם, ואם קורא אני אותו שלם, כשם שקרא אותו שם, אברהם - אדם צדיק מתרעם, אלא הריני קוראו כמו שקראו אותו שניהם: ירושלם - יראה שלם".

אברהם הוכיח בזמן העקדה שהוא ירא אלוקים, וקרא למקום "ה' יראה", משום שהיראה והראיה נובעים מאותו שורש, ירא ה' הוא מי שרואה את ה' לנוכח עיניו. שם שהוא מלכי צדק קראו "שלם", מפני שהוא היה היפוכו של מלך סדום, סדום הוא מקום הרשע שבו אין משפט וצדקה, ומלך שלם מסמל את השלמות שבין אדם לחברו ונקרא צדק מפני ששפט בצדק דלים. וכך אפשר לומר שדוד המלך ובנו שלמה משלימים זה את זה בבינינה של ירושלים של מעלה, דוד הוא בחינת יראה, נאמר עליו שהיה "טוב רואי", כי ירא ה' הוא גם הרואה את השכינה לפניו. ושלמה בחכמתו היה שלם (כשמו שלמה) בבחינת המשפט, וביחד מחברים את שמה של ירושלם.

מה טעם מצוות "ועשו לי שקדש ושכנתי בתוכם", לפי הרמב"ן (שמות פרק כה) המשכן הוא המשכו של מעמד הר סיני. וז"ל:
"וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן (להלן מ לד) . והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד "את כבודו ואת גדלו". והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו. ונכפל "וידבר אליו" להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד לו) , ועל כן היו שניהם זהב. וכן אמר הכתוב (להלן כט מב מג) אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי".
נמצא, שטעם מצוות המקדש הוא לבנות בית להפצת התורה, המרכז שבו הוא הארון.

לעומתו הרמב"ם רואה את עיקר הבית לצורך עבודת הקורבנות, וז"ל (הלכות בית הבחירה פרק א הלכה א) "מצות עשה לעשות בית ליי' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו'".
וכשם שהוא מקום לעבודת הקורבנות הוא בית תפילה, כי עבודה שבלב זו תפילה.

השאלה אם העיקר הוא הארון או המזבח לעבודה עולה גם מתוך דברי רש"י בשאלה מנין יוצא הקול המדבר עם משה, וז"ל רש"י )שמות פרק כה פסוק כב) "ודברתי אתך מעל הכפורת - ובמקום אחר הוא אומר (ויקרא א א) וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, זה המשכן מחוץ לפרכת, נמצאו שני כתובים מכחישים זה את זה, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם (במדבר ז פט) ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת וגו', משה היה נכנס למשכן וכיון שבא בתוך הפתח, קול יורד מן השמים לבין הכרובים, ומשם יוצא ונשמע למשה באהל מועד". היינו שהקול יוצא מבין שני הכרובים.

וברש"י (שמות פרק כט פסוק מב) "אשר אועד לכם - כשאקבע מועד לדבר אליך שם אקבענו לבא. ויש מרבותינו למדים מכאן, שמעל מזבח הנחשת היה הקב"ה מדבר עם משה משהוקם המשכן, ויש אומרים מעל הכפרת, כמו שנאמר (שמות כה כב) ודברתי אתך מעל הכפורת, ואשר אועד לכם האמור כאן אינו אמור על המזבח, אלא על אהל מועד הנזכר במקרא". כאן מובאים שתי דעות חלוקות אם הקול יוצא מבין שני הכרובים או ממקום המזבח, ויסוד מחלוקתם הוא בשאלה הנ"ל.

חלקו הראשונים בטעם המצווה של מעשר שני ומעשר בהמה, וגם במחלוקת זו נמצא את שתי הרעיונות שנמצאים בירושלים: תורה ויראה (עבודה). בספר החינוך (מצוה רמז) מובא "ועוד יש תועלת לאדם בהיותו מצווה לאכול במקום ההוא קצת פירותיו, כגון זה ומעשר שני וגם מעשר בהמה , כי מתוך כך יקבע מושבו או מושב קצת מבניו באותו המקום ללמוד תורה שם, כי שם מורי התורה ועיקר החכמה, וכמו שנכתוב במצות מעשר שני בעזרת השם". הדגש בדבריו הוא על למוד התורה שבירושלים, שמשם תצא תורה.

לעומתו כתב התוספות (ב"ב דף כא ע"א) "כי מציון תצא תורה - לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה. כדדרשינן בספרי 'למען תלמד ליראה וגו'' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה". נראה שהדגש בתוס' הוא על העבודה שבאכילת הקורבנות ויראת השמים שיספוג בהיותו בירושלים.

הזכרנו לעיל כיצד היה המשכן מקור לתורה, משם דבר הקב"ה עם משה מבין שני הכרובים, האם היה לכך המשך גם בבית המקדש לאחר הסתלקותו של משה רבנו? יש כמה הלכות המלמדות כך שגם בבית המקדש ממשיכה השפעת התורה. הנה מקום הסנהדרין הוא בבית המקדש בלשכת הגזית, אמרו חז"ל (רש"י שמות פרק כא פסוק א) "ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש [המזבח]". ואין דנין דיני נפשות אלא אם כן סנהדרין יושבת בלישכת הגזית, וכך אמרו חז"ל (שבת דף טו עמוד א) "ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות. למאי הילכתא? אמר רבי יצחק בר אבדימי: לומר שלא דנו דיני קנסות. - דיני קנסות סלקא דעתך? - אלא אימא: שלא דנו דיני נפשות". וכן דין זקן ממרא קיים רק כאשר סנהדין יושבים בלשכת הגזית שמשם תצא הוראה לישראל, ורק מם ההוראה מוחלטת עד סופה ויש חומרה למי שממרה דבריהם.

ומירושלים מתפשט הדבר לכל ארץ ישראל, אמרו חכמינו במדרש (ויקרא רבה פרשה יג "הנחמדים מזהב ומפז רב, וזהב הארץ ההיא טוב מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת א"י שם הבדולח ואבן השהם מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות".

וכך אמרו (ב"ב דף קנח ע"ב) "אמר רבי זירא, שמע מינה: אוירא דארץ ישראל מחכים". ומכאן חכמתם של ת"ח שבאר"י עד שאמרו (כתובות דף עה ע"א) "אמר אביי: וחד מינייהו עדיף כתרי מינן . אמר רבא: וחד מינן כי סליק להתם - עדיף כתרי מינייהו, דהא רבי ירמיה דכי הוה הכא, לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן, כי סליק להתם, קרי לן בבלאי טפשאי".

אין סומכים חכמים אלא באר"י, וקדוש החודש בעיקרו רק בארץ, ובזמן הזה לפי הרמב"ם הדבר תלוי בהמצאות חכמי ישראל באר"י, וכך כתב בספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קנגו "אני אוסיף לך באור. אילו אפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים. לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים (ישעי' ב מיכה ד). וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם לשונות התלמוד בכונה הזאת יתבאר לו כל מה שאמרנוהו ביאור אין ספק בו". נמצא, שמבלי חכמי התורה הנמצאים בארץ ישראל, אי אפשר היה לקדש חודשים, ומכאן חשיבותה של ארץ ישראל לקיום מצוות התורה ויכולת החידוש בה.

המקדש שער השמים לתפילה

יעקב אבינו ע"ה כבר קבע את מקום המקדש כבית אלקים ונאמר (בראשית פרק כח) "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". ופרש"י "וזה שער השמים - מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה".
וכך אמר שלמה בבתפילתו בזמן חנוכת הבית (מלכים א פרק ח) "לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה".
וכן יונה הנביא התפלל ממצולות הים (יונה פרק ב) "ְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת ה' זָכָרְתִּי וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ".

ולכן ירד חינה של תפילה מאז שנחרב הבית, עד שאמרו חכינו (בבא מציעא דף נט עמוד א) "אמר רבי אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר (איכה ג') גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי".

המקדש מקור הנבואה
ישעיהו הנביא מקבל את נבואתו הראשונה בבית המקדש ושם הוא רואה את השכינה (פרק ו) "בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל". משמע שהנביאה נובעת מן המקום המקודש ההוא.

וכן מובא בירושלמי שיונה הנביא התחיל את נבואתו בשעה שעלה לרגל לשמחת בית השואבה ואז זכה להתנבא, שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה ומן המקום המקודש (תוס' סוכה).

ר' ישמעאל שהיה בזמן בית שני זוכה לראות את השכינה בקודש הקודשים (ברכות דף ז עמוד א) "תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריא-ל יה ה' צב'אות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! - אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו. וקמשמע לן שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך".

ומשם הנבואה מתפשטת והולכת לכל אר"י, ספדו על רב הונא (מועד קטן דף כה עמוד א) "פתח עליה רבי אבא: ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה ליה. מתיב רב נחמן בר חסדא, ואמרי לה רב חנן בר חסדא: +יחזקאל א'+ היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים! טפח ליה אבוה בסנדליה. אמר ליה: לאו אמינא לך לא תיטרוד עלמא? מאי היה - שהיה כבר".

ופרש"י מסכת מועד קטן דף כה עמוד א "שהיה כבר - כלומר: ההיא שעתא הוה, ולא יותר, ויש אומרים: שהיה כבר - בארץ ישראל, ששרתה עליו רוח הקודש". הרי לנו שהנבואה אינה שורה אלא באר"י. וכך כתב רד"ק (יונה פרק א פסוק ג) "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' - ואיך יהיה יכול לברוח ודוד אמר אנה מפניך אברח אלא אין מלפני כמו מפני כי הנביא היה מלא חכמה ודעת ואיך היה חושב לברוח מפני ה' אלא מלפני ה' היה חושב כי פי' מלפני מדבר שהוא לפני ה' והוא רוח הנבואה כי חשב שאם יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לא תשרה עליו רוח נבואה והיה ממאן ללכת בזה השליחות כי אמר יונה הגוים קרובים לתשובה הם ואם אלך אליהם בשליחות האל יתברך ישובו מדרכיהם הרעים ויחייבו ישראל בזה שאני והנביאים אחרים הולכים אליהם תמיד בשליחות האל יתברך ואינם שבים מדרכם הרעה לפיכך היה ממאן ללכת בשליחות זה וכן פירשו רז"ל כי בעבור זה היה נמנע כי אמר אין השכינה שורה בחוצה לארץ ובעבור שהגוים קרובי תשובה ושלא לחייב את ישראל ברח אמר לו הקב"ה יש לי כיוצא בך".

כוזרי הוסיף ואמר שהנבואה יכולה לחול רק בארץ ישראל או כאשר היא מתייחסת לאר"י, ובלשונו שם (מאמר ב' יב-יד) "בה או בעבורה".

בתי המקדשות והמשמעות המיוחדת של כל אחד מהם
נראה לומר שבתי המקדשות מיצגים כל אחד פן מיוחד במקדש, בית ראשון היה בו נבואה בבית המקדש ראו ניסים גלויים, וא"כ הדגש היה על היראה והראיה, עבודת הקורבנות והתפילה. לעומת זאת בית שני פסקה הנבואה, אנו מוצאים במשנה שכבר היו אז בתי כנסיות לתפילה, למרות כל זאת היתה התפתחה גדולה בחכמת התורה, וכל המשניות ושפע התקנות והגזרות הן מאותה תקופה. ואפשר לומר שבית המקדש היה בסימן של שפע תורה שבעל פה. (בעלי מחשבה נתנו לכך רמז בחנוכה שהדליקו את המנורה, שמסמלת את חוכמת התורה).

נאמר בספר חגי (פרק ב) "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָ'אוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָ'אוֹת". (נראה להסביר שזה בסוד האמור בחז"ל שהקב"ה "בורא עולמות ומחריבן", כמבואר בראשית רבה (וילנא) פרשה ג ד"ה ז "אר"י בר "אר"י בר סימון יהי ערב אין כתיב כאן, אלא ויהי ערב, מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן, א"ר אבהו מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן , עד שברא את אלו, אמר דין הניין לי, יתהון לא הניין לי, א"ר פנחס טעמיה דר' אבהו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד דין הניין לי, יתהון לא הניין לי", כך הקב"ה מחריב את בית המקדש כדי לבנות אחר יפה ממנו שיהיה לו ממנו ניחא).

ולכאורה כיצד אפשר לומר שהיה גדול הרי חסרה בו הנבואה והניסים שראו ישראל בבית ראשון? וכפי שאמרו (מסכת יומא דף כא עמוד ב) " והאמר רב שמואל בר איניא: מאי דכתיב (חגי א) 'וארצה בו ואכבד', וקרינן 'ואכבדה' מאי שנא דמחוסר ה"א? אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים". ואם כן איך אפשר לומר שגדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון?

מובא בגמ' (ב"ב דף ג ע"א) "ובמקדש שני מ"ט לא עבוד אמה טרקסין? כי קאי - בתלתין קאי, טפי לא קאי. ומנלן דהוה גבוה טפי? דכתיב: +חגי ב'+ גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון - רב ושמואל, ואמרי לה ר' יוחנן ור"א, חד אמר: בבנין, וחד אמר: בשנים". אלא שזו גדולה כמותית ולא איכותית?
אלא צריך לומר שזה גופא גדלותו של הבית השני שלא היתה בו נבואה ובכל זאת אבל היתה בו חכמה ו"חכם עדיף מנביא".

התורה של בית ראשון נשכחה בשבעים שנות גלות עד שבזמן עזרא שכחו שהיה חג הסוכות, אבל החכמה של בית שני הועילה גם לזמן הגלות שלא נשתכחה. במדרש נאמר שגם הבית השלישי יהיה גדול מקודמיו ומה יהיה גדולתו נראה לומר שהוא ישלב בשלימות את שני היסודות של המקדש תורה וחכמה עם נבואה.
נאמר בפרשה שקראנו השבת, (ויקרא פרק כו) "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם: אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת:"

ופרש"י " והתהלכתי בתוככם - אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלקים": מה מסמל ההליכה עם הקב"ה כביכול כשווה בין שווים ואינם מזדעזעים ממנו? נראה שזו החכמה של החכמים שיכולים לחדש בתורה והקב"ה יסכים עמם ויאמר "לא בשמים היא", וזו החכמה מתפשטת והולכת עם החכמים לכל מקום. אבל יחד עמה תהיה להם יראת ה' שתהיה כמדרגת הנביא הרואה את ה' נוכח אליו, והרי לנו חבור נפלא של שתי המידות הללו, חכמה ונבואה, ואפשר לומר שזה הפירוש בנאמר "קוממיות" שפירשו חז"ל "שתי קומות", קומת החכמה וקומת הנבואה.

אפשר לראות את התפתחות שלושת המקדשים כסדר של חכמה בינה ודעת. בית ראשון היה בסימן של נבואה והוא רמוז בחינת החכמה - שהוא "כח מה" הניצוץ הראשון של נבואה המפרה את החכמה, בית שנהי היה בסימן של חכמי התורה, שהוא בחינת הבינה, הבנת דבר מתוך דבר, וחידושי תורה. בית שלישי הוא שיהיה בו את שני הבחינות הנ"ל נבואה ותורה, והוא בחינת הדעת, שמשמעותה התקשרות והפנמת הדברים, נעוץ בכתר הנעלם מכל רעיון, ובו יכולים שני היסודות ההפוכים להתאחד. נראה שמשה שהיה בחינת הדעת של התורה הוא דוגמא למי שיחד את הנבואה וחכמת התורה שבעל פה, הוא היה "רבן של כל הנביאים" (רמב"ם פ"ז יסודי התורה ה"ו), ויחד עם זאת מי שלמד תורה שהיא ספר החכמה. התנבא ב"זה הדבר" -"יודע מה שמתנבא" וזו מדרגה הקרובה לחכמה, ולכן הוא משלב בין השנים. צא ולמד משלושת הדברים שחדש מדעתו, שהם חכמה שאין לה עיקר מספיק מן התורה, ולכן הגמ' אומרת שזה לא מהתורה רק מדעתו, (ואעפ"כ כתב המהר"ל שזה דאורייתא), אלא שיש בחכמה זו יותר אינטואיציה של נבואה.
וזהו כוונת הכתוב שהשכינה תשכון בתוכנו ולא תגעל אותנו למרות היותה שוכנת בתוך הגוף, שיהיה חבור בין השנים.

מי ייתן ונזכה בקרוב לחזות בנועם ה', ולבקר בהיכלו, לשמוע את קול הנבואה, ולהתהלך עם ה' בחכמת התורה.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il