ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

המפקד זכות או חטא | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר במדבר Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

במדבר תשס"ב

המפקד זכות או חטא


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

חומש במדבר נקרא "חומש הפקודים", ע"ש שני המפקדים המוזכרים בו. השם הזה שניתן לחומש, מלמד על חשיבותו של מפקד ומנין בני ישראל, שהוא נחשב כגולת הכותרת לתוכן החומש הזה.
על מעלת המפקד כתב רש"י (במדבר א, א) " במדבר סיני באחד לחדש - וגו' מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם ".

וכן כתב רש"י (שמות א, א) " ואלה שמות בני ישראל - אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן [אחר מיתתן], להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיהו מ כו) המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא ".

וכך אמרו חכמינו ז"ל על הפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל", וז"ל (בבא בתרא י:) " א"ר אבהו, אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, במה תרום קרן ישראל? אמר לו: בכי תשא ".

מאידך גיסא, מצאנו שהתורה מזהירה מפני נגף שעלול להיות בגלל המפקד, נאמר (שמות ל) " כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם ". משמע שהמנין עלול לגרום לנגף בעם, ולכן צריך לתת כופר נפש לכפר, ובלא זה משמע שאסור לספור.

וכך ארע לדוד שמנה את העם שנענש ופרצה מגפה בעם, ויואב הזהיר אותו וניסה למנוע ממנו זאת, במילים כדורבנות (שמואל ב, כד) " ויאמר יואב אל המלך ויוסף ה' אלקיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ועיני אדני המלך ראות ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה ".

הפוסקים הסתפקו אם יש אסור דאורייתא למנות את ישראל, או שזה אסור מדרבן, או שזה בגדר המלצה ועצה טובה?
נראה לדייק במדרשים שאין זה אסור דאורייתא, מובא מדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תשא סימן א " לפי שצפה הקב"ה שכל מנין שעתידין ישראל למנות שיהא בהן חסרון והתקין להם את השקלים רפואה כדי שיהא להן כפרה ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם ". משמע שזו תקנה ואינו אסור גמור, ואכן אסור זה אינו נימנה ע"י מוני המצוות במנין התרי"ג מצוות, כאיסור לא תעשה.

וכן מוכח מהגמ' שאין במנין אסור דאורייתא אלא מדברי קבלה, וז"ל: (יומא כב, ב) " אמר רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר (הושע ב) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד. רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר לא ימד ולא יספר ".

הרמב"ן מעורר את השאלה, האם איסור זה למנות את העם נוהג לדורות, או שזו הייתה מצווה לשעתה לתת מחצית השקל לנדבת המשכן. ויש לציין שגם בפרשה זו לא נזכר בפירוש שמשה רבנו ספר אותם ע"י מחצית השקל 1 , ולמסקנה אסור זה נוהג לדורות, אולם חוסר הבהירות שבדבר גרם לדוד לטעות בכך, וז"ל (שמות ל, יב) " ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות, או לשעה למשה במדבר, טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים, והיה הנגף בהם, והתודה עליו, ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי ". נראה ללמוד מעצם הספק הזה, והטעות שטעה דוד בהלכה זו, שאין בזה איסור דאורייתא, אלא מעשה שאינו לפי רוח התורה.

בכל אופן, בין שזה איסור דאורייתא, ובין שזה איסור מדברי קבלה, או הנהגה לא רצויה, למדנו מכל המקורות המוזכרים, שראוי להימנע ממנין בני ישראל, ואם צריך למנותם יש להביא כופר נפש, ואם כן כיצד ניתן להבין את המעלה שמיחסים חז"ל למנין בני ישראל, עד שבזה תרום קרן ישראל? ובזה מתגלת חיבתם לפני המקום?

נראה לומר, שהמנין הוא ענין הנושא הפכים רעיוניים, וזה תלוי אם הוא נעשה לשם שמים או לא, וכך מפורש במדרש (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פרשה ב) " ר' אליעא בש' ר' יוסי בן זמר' כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו. ואיזה זמן נמנו לצורך, בימי משה. ואיזה זמן נמנו שלא לצורך, בימי דוד ". ומכאן למד הרמב"ן שאסור למנות את ישראל שלא לצורך אף ע"י שקלים.
כאשר נעשה המנין שלא לצורך ושלא לשם שמים הוא מבטא גאוה הן של היחיד והן של הצבור הנמנה, היחיד הנמנה מבליט את יחודו וחשיבותו העצמית, כדבר שבמנין שאינו בטל, והצבור מראה במנינו עוצמה קיבוצית, ותחושה של כוחי ועוצם ידי, וזה עלול לעורר את מידת הדין, ולגרום חלילה לנגף בעם. ומצד שני, כאשר המפקד נעשה לצורך ולשם שמים, הוא מבטא רעיון הפוך של ענוה והתבטלות, של מי שמתפקד לשם מצוה, מראה שהוא נכון לעשות כל אשר יצווה במסגרת ההתפקדות שלו, וזה משמעות הלשון "מפקד" מלשון תפקיד, כמו שנאמר "ויפקד המלך פקידים" (אסתר ב), המפקד אמנם בא לתת חשיבות לכל אחד מבני ישראל, בבחינת "בשבילי נברא העולם", אולם כאשר זה לשם שמים הרי זה בא להראות את חשיבותו של כל יחיד בתוך היעוד הכללי של האומה, והצבור במספרו הכולל מראה על כך שכולם מאוחדים ביחד לשם קיום מצווה, מתוך ערבות ההדדית, ושצריך את שיתוף הכוחות כולם כדי שיוכלו לקיים אותה. ולכן משה מונה אותם לבית אבותם, למנין הדגלים, וגם כחלק מעם ישראל, ללמד על כך שלכל אחד תפקיד בתוך בית אבותיו, בשבטו ובתוך ישראל.

וכך אמרו חז"ל שאילו היה חסר אחד מישראל לא הייתה התורה ניתנת לנו בסיני, נמצא, שכל אחד תורם את חלקו בכך שתתגלה התורה בכל היקפה ועומקה בישראל.
אפשר שזו כוונת הגמ' (יומא כב:) "אמר רבי שמואל בר נחמני, רבי יונתן רמי: כתיב: והיה מספר בני ישראל כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר! לא קשיא: כאן - בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן - בזמן שאין עושין רצונו של מקום. רבי אמר משום אבא יוסי בן דוסתאי: לא קשיא; כאן - בידי אדם, כאן - בידי שמים ".

היינו, כאשר עושין רצונו של מקום , ונמנים לדבר מצוה, אז מותר להם להמנות, ואז המספר שלהם מקבל חשיבות גדולה, מעבר למידה ומנין, בחינת " אשר לא ימד ולא יספר", אבל כאשר אינו לשם שמים אסור להם להימנות, ואז מנין מראה רק את ערכו הצמצום של המספר, " והיה מספר בני ישראל", שהוא מוגבל בחוקי הטבע.

לפי זה התקשה הרמב"ן (במדבר א, מה) למה היה צריך למנותם כאן בפרשה? " ולא הבינותי טעם המצוה הזאת למה צוה בה הקב"ה, כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים, אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה צוה שידעו אותו?". ונתן לכך כמה טעמים: לפי כל אחד מן הטעמים יש למנין טעם ערכי, שהופך את המנין למנין שיש בו צורך.
א. "אולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים, כך וכך בני עשרים. ואחרי כל דבר ומגפה ימנם, להודיע כי הוא משגיא לגוים ימחץ וידיו תרפינה. וזהו שאמרו רבותינו מרוב חבתם מונה אותם כל שעה".
לפי זה טעם המנין בא כדי להודות לה' על חסדיו הרבים עם ישראל, וא"כ יש בו צורך גבוה, וביטוי של ענוה והכרת הטוב. פירוש זה משתלב עם המשמעות של ספר במדבר לספר נסי ה' עמם במדבר.

ב. "ועוד כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים, כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם, וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים , ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם, והשקלים כופר על נפשותיכם". נראה שכאן למד הרמב"ן את סוד הברכה שבמנין, והוא משתי סיבות שהן לכאורה הפוכות זו מזו. אחת, שע"י המנין הפרט נכלל בתוך כלל ישראל, " כי בא בסוד העם", וזה סוד הברכה הנובעת מסגולת ישראל. והשניה, שע"י המנין נזכר כל פרט בפני עצמו לפני מנהיגי ישראל הצדיקים שיברכו אותו, " כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים".

ג.
יש כאן רעיון נשגב המפותח בעולם ה"חסידי", שכאשר זוכה אדם להיזכר לפני הצדיק, שישים עיניו עליו לטובה יזכה לברכה. ונראה שסוד הברכה כאשר נזכר לפני הנביא, נובע גם מן העובדה שתפקיד הנביא להורות לכל אחד את דרכו ואת תפקידו המיוחד בחיים לפי התורה, ולכן נקרא הנביא "רואה" (הגר"א בפרושו על משלי), וא"כ המפקד כאן הוא במשמעות של נטילת "תפקיד" הן כאדם פרטי, והן כחלק מכלל ישראל, כפי שאומר הרמב"ן " כי בא בסוד העם".

ד. "ובמדבר סיני רבה ראיתי כך, במספר שמות לגולגלותם, אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה, לכל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך" "כמה בנים יש לך", אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם, הדא הוא דכתיב (פסוק יח) במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם". רצונו לומר, שיש הבדל בין אדם שמונה את משפחתו, שהוא בא להראות חילו וכוחו, לבין היוזמה של הקב"ה למנותם, שכולם עברו לפני ה' "כבקרת רועה עדרו", באימה וביראה, או "כחילות של בית דוד", זה מראה על התפקדות למנין של מצוה.

ה. "ויתכן שנאמר עוד, כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם, כמו שאמר (להלן י כט) נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה', והיו משה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם "כל יוצא צבא בישראל", כי המנין מפני צבא המלחמה. ועוד שיחלק להם הארץ למספרם, וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם. כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד".
לפי זה המנין כאן היה לצורך ההכנה למלחמה עם כניסתם לארץ, והצורך להיחלץ חושים לפני ה' במלחמת מצווה, ולכן המנין כאן הוא צורך מצווה ומותר.

הנצי"ב בהקדמתו לספר במדבר מפרש את ההבדל בין שני המנינים שנמנו בספר זה בתחילתו ובסופו. ואומר שהם מסמלים שתי הנהגות בעם ישראל, הנהגה נסית כפי שהיתה במדבר, והנהגה טבעית כפי שהיתה בכניסתם לארץ, ולכן מונה אותם לפני כל הנהגה אלקית חדשה. אפשר לראות בדבריו את הרעיון של המפקד במובן של התפקדות לדבר מצווה, ולכן לפני כל מסימה חדשה הם צריכים להתפקד כהכנה למצווה.

משמעות המפקד בזמן דוד

נאמר בספר שמואל (ב פרק כד,א) "ויסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה". ומפשטות הכתוב היה זה חטא של דוד, וכך דוד מתודה לפני ה' (י) "ויך לב דוד אתו אחרי כן ספר את העם ס ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי ועתה ה' העבר נא את עון עבדך כי נסכלתי מאד". וכן הוא אומר (יז) "ויאמר דוד אל ה' בראתו את המלאך המכה בעם ויאמר הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי ".

אולם הרמב"ן (במדבר טז,כא) "הופך קערה על פיה", ומפרש שזה לא היה חטא של דוד אלא של העם. ואת האמור בכתוב לעיל הוא מפרש, שדוד אמר זאת מגודל חסידותו שנטל כל האחריות לכך על עצמו "וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם ונותנין אותו על היחיד הגורם, מפני שהוא חייב על כל פנים. וכן אמר דוד (ש"ב כד יז) הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי... ועוד כי מלבד המנין היה עונש על העם מתחלת דבר, כדכתיב (ש"ב כד א) ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם. וכתב שם רש"י לא ידעתי על מה. ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר (דברים יב ה) לשכנו תדרשו ובאת שמה, עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר (ש"ב ז א ב) ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה. והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר (דה"י א כב ח) כי דמים רבים שפכת ארצה לפני , ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה. ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו, ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה, והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים, ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם 2 ".

נראה שהדיוק לפירוש הרמב"ן בא מן הכתוב " ויסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה". משמע שחרון האף של ה' היה בישראל. ועדין קשה, אף אם נאמר שהחטא באיחור בנית המקדש היא של העם אבל החטא של המנין לכאורה היא של דוד, ומפורש בכתוב שיואב התרה בו שלא ימנה אותם ודוד לא שמע לו?

נראה לבאר ע"פ מה שאמרנו לעיל, שמנין לצורך מותר, ושלא לצורך אסור. וגם כאן אם כוונת המנין היתה לצורך היה מותר למנות את ישראל. וכיון שחרון האף היה על ישראל למד הרמב"ן, שדוד רצה למנות את העם לצורך, והוא - כדי לעוררם לבנין המקדש, כפי שישראל נמנו לפני הקמת המשכן ונתנו איש כופר נפשו. טעם נוסף למנין לפי הרד"ק, שדוד רצה למנות את העם, מאחר שמרדו בו כמה פעמים (אבשלום ושבע בן בכרי), ולכן רצה לאחד את העם סביבו. גם טעם זה למנין, אמור היה לאחד את העם עם דוד, במשימה הגדולה שלו לבנות את בית המקדש. אולם העם לא התעורר לענין זה ולכן נשאר המנין הזה "עקר", ללא תכלית וללא צורך ולכן היה אסור, נמצא, שבסופו של דבר העם חטא במנין מפני שהם גרמו שהמנין יהיה שלא לצורך.

משמעות ההסתה כאן
הביטוי "הסתה" קשה לאומרו כלפי מעלה, כאילו הקב"ה כביכול משפיע לעבור עבירה?
נאמר בגמ' שזה ניתן לו כעונש על דבריו לשאול (ברכות סב:) "(שמואל א' כ"ו) אם ה' הסיתך בי ירח מנחה אמר רבי אלעזר: אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד מסית קרית לי? הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב: כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו וגו'. מיד (דברי הימים א' כ"א) ויעמד שטן על ישראל, וכתיב (שמואל ב' כ"ד) ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל".

הדברים שדוד אומר לשאול " אם הסיתך ה' בי ירח מנחה ", יש בהם התרסה כלפי מעלה על העוול שנעשה לו ע"י שאול, אולם מה' לא תצאנה הרעות, אלא שעדין לא הגיע השעה למלכות בית דוד להתגלות, אם נתבונן נראה שהרדיפה של שאול אחר דוד, היתה חלק מן התופעה שלוותה את דוד מאז שנבחר למלכות ע"י שמואל, שמשפחתו וכל ישראל לא הכירו בו עדין כראוי למלכות, כפי שדוד אומר על עצמו "מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי", וכיון שלא הגיע שעתו למלוך, נגזר ששאול ירדוף אחר דוד באופן כל כך לא הגיוני כדי לעורר את העם לראות שרוח ה' סרה משאול והיא נמצאת אצל דוד, ולכן אין זה נכון להשתמש כלפי מעלה בלשון בוטה כ"כ "מסית". וכעונש על כך הקב"ה הכשיל אותו בחטא שלא התאים לו למעלתו של דוד, שנראה כהסתה, שאפילו תינוקות יודעים אותו שאסור לספור את העם. וגם כאן באמת לא היתה זו הסתה לחטא, אלא אדרבא כדי לעורר את העם לבחור במקדש. והצד השוה של שתי ההסתות הן כלפי שתי הבחירות שבחר ה', במלכות בית דוד ובבנין בית המקדש.

הדברים שלמד דוד מאחיתופל
אמרו חכמינו במשנה (אבות פרק ו משנה ג) "הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד וקראו רבו אלופו ומיודעו שנאמר (תהלים נ"ה י"ד) ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי והלא דברים קל וחומר ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד, וכו'".

שני הדברים שלמד דוד מאחיתופל מוזכרים במסכת כלה רבתי ח: ומדויקים בפסוק "אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלקים נהלך ברגש", א. "אשר יחדו נמתיק סוד" - היינו, שלא ללמוד לבד אלא בחבורה. ב. "בבית אלקים נהלך ברגש" - היינו, כשתלך להתפלל רוץ כאדם ההולך לפני המלך.

היכן למד אותו אחיתופל את אותם הדברים? היכן מצאנו שדוד למד לבד, אדרבה הוא אומר "בשרתי צדק בקהל רב"? והיכן מצאנו שדוד היה חסר יראה בהליכתו לבית ה'? נראה שאת הדבר הראשון "אשר יחדו נמתיק סוד", היה צריך דוד ללמוד בקשר לבנין בית המקדש, שלא מספיק שדוד עצמו ירצה לבנות מקדש, אלא יש צורך שכל העם ירצה בכך, וכל זמן שלא בקשו כולם את המקדש הוא לא נבנה, ולכן לא נבנה בימיו של דוד, ואת זה רצה דוד לפעול ע"י המנין של ישראל אלא שלא עלתה בידו, כאמור לעיל. ואת הדבר השני "בבית אלקים נהלך ברגש", היה צריך דוד ללמוד כאשר נשאו את ארון ה' מבית עוזה, שנשאו את הארון בעגלה ולא בכתף כפי שנאמר בתורה, ומובא בגמ' (ירושלמי מסכת סנהדרין פרק י דף כט עמוד א) שאחיתופל היה שם וסירב בתחילה לגלות לדוד כיצד יש לשאת את הארון ולכן הם נשאו אותו בעגלה שלא כדין "בכתף ישאו", עד שהשביעו דוד וגילה לו. נראה שכאן למד אותו את האמור "בבית אלקים נהלך ברגש", ומאימת הקודש יש לשאת את הארון בכתף.

וגם כאן טעה דוד בדבר שתינוקות של בית רבן יודעים אותו כמו שאמרו חז"ל (סוטה לה.) "דרש רבא: מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר: +תהלים קיט+ זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, אמר לו הקב"ה: ד"ת שכתוב בהן (משלי כג) התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותן זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב: (במדבר ז) לבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו'".

בשני המקומות אנו מוצאים שאחיתופל לא רצה ללמד את דוד את הדברים האלה ובעל כורחו למדו, ואעפ"כ דוד כבדו וקרא לו רבו אלופו ומיודעו, וזהו הק"ו שבמשנה שלמדו מאחיתופל שאפילו למדו אות אחת כבר חייב לכבדו, למרות שאחיתופל למד שני דברים, אבל אותם דברים אינם שקולים אפילו לאות אחת שהרב מלמד מתוך רצון ולשם שמים 3 .

בשני מקומות טעה דוד בדבר שאפילו תינוקות יודעים אותן, ושניהם קשורים לבנין בית המקדש, וזה מלמד, שכדי להצליח לבנות את המקדש צריך להכשיר את הלבבות לכך, ואם יש חסרון בדרישת המקדש, מופיעים תופעות של שכחת התורה, ולהיפך כאשר זוכרים להכשיר את הלבבות לבנות את המקדש מתגלה המקום, ראה מעשה ונזכר הלכה, כיצד לקדם את בנין המקדש וירושלים.


^ 1 רש"י כתב "לגולגלותם" ע"י בקע לגולגולת, מחצית השקל.
^ 2 רעיון זה מפורש במדרש שוחר טוב פרק י"ז
^ 3 יש מפרשים "אפי' דבר אחד אות אחת – היינו דבר ואות שמחוברים לאחד ושמו אחד הקב"ה, ואחיתופל למד את שני הדברים במנותק מן הקב"ה ולא לשם שמים.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il