בית המדרש

  • מדורים
  • סיפורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

משרת בקודש

הוא הושיט את ידו לקבל את ברכת הרב ואז עלה בזיכרונו כי רבי שלום שרעבי אינו אלא המשרת שלום העגלון

undefined

עודד מזרחי

תשע"ד
3 דק' קריאה
בני ירושלים נהגו לעלות בימי חג ומועד לביתו של ראש ישיבת בית אל, רבי גדליה חיון, כדי לברכו בברכת יום טוב, לנשק את ידו הקדושה ולהתברך מפיו הטהור. בין הבאים היו גם אורחים מחוץ לארץ: רבנים, בני תורה וגבירים שנהגו לפקוד את הישיבה הנודעת, להסתופף בצלו של ראש המקובלים ולתרום את תרומתם. אחד האורחים הקבועים והחשובים היה גביר מדמשק בשם שאול פרחי.
כאשר התקרב חג הסוכות הגיעה לדמשק שמועה כי רבי גדליה חיון נפטר, וכי חתנו, רבי שלום שרעבי, הרש"ש, ירש את מקומו בהנהגת הישיבה. עוד נודע כי החתן אינו נופל בגדולתו ובחוכמתו מחותנו הגדול ואף עולה עליו. לפיכך החליט שאול פרחי לא לשנות ממנהגו ולעלות לירושלים בחג כדי להתוודע ליורש. הוא קיווה להיקשר עמו בקשר של אהבה ורעות כפי שהיה עם רבי גדליה חיון זצ"ל.
בתום חג שמיני עצרת עמד פרחי בתור עם יתר האורחים כדי לקבל את ברכתו של הרב המקובל. לאחר זמן לא מועט נפתחה הדלת והשמש סימן לגביר כי הגיע תורו להיכנס אל הקודש.
פרחי נכנס פנימה בהתרגשות ועיניו נתקלו בעיני הרש"ש היוקדות. לפתע אחזה בו רעדה. הוא נזכר כי פני הרב מוכרות לו היטב, אך לא זכר היכן ומתי ראהו. הוא הושיט את ידו לקבל את ברכת הרב ואז עלה בזיכרונו כי רבי שלום שרעבי אינו אלא המשרת שלום העגלון, שאותו העסיק לפני כמה שנים בדמשק!
הוא לא הצליח להבין איך משרת פשוט ותמים למראה בדמשק הפך בתוך כמה שנים לראש ישיבת המקובלים החשובה בארץ ישראל. הוא נזכר כי הנער שהה רבות במחיצת המקובלים בישיבה שניהל בדמשק, אבל היה בטוח שאינו מבין דבר מדבריהם. תמיד היה עסוק לשרתם, לסדר את השולחנות בבית המדרש, להחזיר את ספריהם למקומם ולהגיש להם משקה חם. לעיתים ראה כי הנער שלום מחזיק בידו ספר תהילים פתוח בעת שהחכמים למדו את לימודם העמוק, אך לא מעבר לכך. כעת הבין כי הנער היטיב להסתיר את עצמו.
ואז נזכר בזעזוע באירוע שבו נזקק לנסוע לכפר רחוק והורה למשרת שלום להכין את הסוסים לדרך הארוכה. הנער עשה כמצוותו והחל להנהיג את הסוסים. באמצע הדרך היה נראה כי הנער מרחף במחשבתו והוגה בדבר מה. הוא הרפה מאחיזתו בסוסים, והם החלו לדהור במהירות ויצאו ממסלולם. הוא צעק על הנער שישתלט על הסוסים הסוררים, ואז התעשת הנער ובתנופה אחת הצליח לרסן את הסוסים ולעוצרם. פרחי פתח את דלת המרכבה וניגש בזעם אל המשרת, הניף את ידו וסטר על לחיו. המשרת שלום לא הגיב על הכאתו והמשיך להנהיג את הסוסים כאילו לא אירע דבר.
כעת עמד מול רבי שלום שרעבי ולא ידע מה לחשוב ומה לעשות. חולשה תקפה אותו והוא נפל לרגלי הרש"ש וצעק: "רבי ומורי הקדוש. איך אוכל לכפר על עווני הנורא?!"
הרש"ש רכן לעבר פרחי והושיט את ידו כדי להקים את הגביר.
"מה פתאום נבהלת מפניי?!", שאל בדאגה, "מדוע אתה נסער כל כך?!"
פרחי עמד בקושי מול הרב והחל לייבב: "רבי קדוש... לא ידעתי את גדולתו, לא ידעתי את כבודו... השתמשתי בו בביזיון ובחרפה... ואם לא די בכך - העזתי להרים את ידי על פניו הקדושות של איש אלוקים...", הליט את פניו בכף ידו ומירר בבכי.
הרש"ש חייך לעבר הגביר, טפח על שכמו בחיבה ואמר: "אמנם אסור היה לך להרים יד על משרתך הנער השוגה במחשבותיו, וגם לא ידעת עליי מאומה באותם ימים, מה שמפחית מאשמתך. ועל כל פנים, חייב אני תודה לכבודו על שהעסיק אותי בביתו, למרות שלא הייתי בקי במלאכתי היטב. חס ושלום שאטור לך טינה. מעולם לא הקפדתי עליך".
דברי הרש"ש חדרו ללבו של פרחי ועודדו את רוחו. לאחר שיצא ממחיצתו של הרב קיבל על עצמו ככפרת עוונות לתמוך ביתר שאת בישיבת בית אל הקדושה. ברבות הימים הפך פרחי לגדול תומכיה של ישיבת המקובלים הירושלמית, וכך נהגו בניו אחריו.
מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il