בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • התבוננות אמונית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

הכתרים לאותיות - סוד תורה שבעל פה

כיצד דברי תורה שבעל פה מעוגנים בתורה שבכתב? משה רבנו ורבי עקיבא – הקושיות והפתרונות; ומה הקשר ביניהם לבין התורה שבכתב ובעל פה?

undefined

הרב דוד דב לבנון

שבועות תשס"ב
9 דק' קריאה
מה תוקפם של חידושי תורה שבעל פה, אלו שנלמדו בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם, אלו שנלמדו בסברא, וכן תקנות חז"ל, ומנהגים שנתקבלו עם הדורות? ברור הוא שנתחייבנו לשמוע בקול דברי חכמים "לא תסור ימין ושמאל מכל אשר יורוך", אולם יש לעיין, כיצד הדברים מעוגנים בתורה שבכתב? וכיצד נאמרו למשה בסיני?

נראה ללמוד על כך מהגמ' הבאה (מנחות כ"ט:), וז"ל: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כוחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני ".

יש לעיין ולהתבונן במאמר חז"ל זה, בשאלות הבאות:
א. " מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות", מה משמעות הכתרים שהקב"ה קושר לאותיות?
ב. " מי מעכב על ידך?", מדוע נראה למשה רבנו שבקשירת הכתרים הקב"ה כביכול מעוכב?
ג. " הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים", כיצד אפשר שמשה נותן התורה לא יבין את חידושיו של ר"ע, שדורש ומפרש את התורה שהוא עצמו מסר? וזה שישב בשמונה שורות מראה עד כמה היה רחוק מלהבין את הדברים, ועוד, הלא ידוע (ירושלמי) שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני, א"כ היה אמור לדעת מה שמחדש ר"ע שאין לך תלמיד ותיק ממנו?
ד. " תשש כחו", האם אפשר לומר, שמשה רבנו קנא בו, מי שנאמר בו שהיה הענו מכל האדם אשר על פני האדמה, ומשה ע"ה אמר "מי יתן והיה כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם"?
ה. " שתוק, כך עלה במחשבה לפני ", האם עליו לשתוק מפני שאי אפשר לרדת לסוד הדבר, או שיש בתשובת ה' "כך עלה במחשבה", רמז לפיתרון החידה?

כדי לענות על שאלה זו, עלינו להגדיר כיצד נמסרה התורה כולה למשה, וכללה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש? הרי התורה היא אין סופית, בהיותה חכמת ה' "אורייתא וקוב"ה חד הוא", ואי אפשר להכיל אותה כולה בשכל אנושי מוגבל, ולכן נראה שמשה קבל את כל התורה "בכוח", וכל מה שעתיד להתחדש נמצא ביסודות שקבל מסיני. הוכחה לדבר, מספר התורה שנמסר למשה רבנו בסוף ארבעים שנה, למ"ד "תורה חתומה ניתנה" או למ"ד "תורה מגילה מגילה ניתנה" ונתחברו המגילות לספר אחד בסוף הארבעים שנה, נמצא, שמשה לא קבל את התורה המסורה לנו במעמד הר סיני ולא בארבעים יום שהיה על הר סיני, האם קבלת התורה בהר סיני היתה חסרה דבר? אלא שהדברים שהיו מסורים בעל פה בודאי כללו גם את התורה הכתובה בדרך נעלמת, ולאחר מכן נתגלו הדברים בתורה שבכתב בגילוי חדש.

מצאנו שהרמב"ם (ספר המצוות לרמב"ם שורש ב), מחלק בין דברים שנאמרו למשה בפירוש, שקורא להם דאורייתא, לבין כל מה שחידשו חכמים בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, שקורא להם "דברי סופרים", וז"ל: "...כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים. הנה כבר התבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא יימנה בהן כל מה שיילמד בשלוש עשרה מדות ואפילו בזמנו (של משה) ע"ה כל שכן שלא יימנה בהן מה שהוציאו אותו באחרית הזמן. אבל אמנם יימנה מה שהיה פירוש מקובל ממנו, והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא".

מה שהרמב"ם קורא לחידושי תורה שנלמדו בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם "דברי סופרים", אין כוונתו לומר שהם מדרבנן, אלא כיון שלא נאמרו בפירוש בתורה או נאמרו בפירוש למשה בסיני, וחכמים חדשוהו מדעתם, ואפילו משה עצמו חידש חידושים אלו, לכן הם נקראים "דברי סופרים", והנפקא מינה ביניהם היא בכך, שהחידושים הללו שחידשו החכמים יכולים להשתנות לפי השופט אשר יהיה בימים ההם, ולפי איך שהוא ידרוש את התורה, (כפי שבאר הרמב"ם בהלכות ממרים).

בכל אופן למדנו מכאן, ששייך לומר שגם משה עצמו יחדש חידושי תורה, במה שלא נאמר לו בפירוש, על אחת כמה וכמה כלפי שאר החכמים, שחידשו דברים מדעתם. וכל זה כלול במה שנאמר למשה בסיני אלא שלא נתפרש.

נראה להוכיח את הרעיון הזה, גם מההלכה הבאה, מובא בגמ' (נדרים ח.) שאם נשבע לקיים את המצוה השבועה לא חלה, משום שהוא "מושבע ועומד מהר סיני הוא!", ומאידך גיסא, כתב הר"ן שם שאם החידושים נלמדו מדרשה ואינם מפורשים בכתוב חלה השבועה שאינו מושבע עליהם מהר סיני, ולכאורה הכל דאורייתא, והכל נאמר למשה בסיני, אלא בודאי שיש חילוק בן שהדברים נאמרו למשה בפירוש לבין שהדברים נתחדשו אח"כ ע"י חכמים בדרשה.

וכן גזרות ותקנות שהן מדרבנן, בודאי גם הן נאמרו למשה מסיני, אלא שלא נמסרו בפירוש, אבל הם כלולים בדברי התורה. וכך פירש הריטב"א במסכת ר"ה את המושג "אסמכתא", מה שמצאנו כמה פעמים בגמ' על מקור מן התורה לתקנה דרבנן "קרא אסמכתא בעלמא", שאין לומר, שהתורה לא התכוונה לכך, אלא שהדבר רמוז בתורה ואינו מפורש, ומביא לכך הוכחה מהאמור בגמ' "אמר הקב"ה אמרו לפני מלכויות וכו'", למרות שאמירת הברכות של מלכויות זכרונות ושופרות הן מדרבנן, נאמר "אמר הקב"ה" מפני שיש אסמכתא לדבר בתורה, ובודאי התורה התכוונה לכך.

ולפי זה ניתן לישב את השאלות הנ"ל:
א. הכתרים שהקב"ה קשר לאותיות, מסמלים את המלכות שניתנה להם, או לתלמידי חכמים שידרשו אותם, שאין הם תלויים בידיעת פירוש הדברים משמים, אדרבה נאמר "לא בשמים היא", "ואין משגיחין בבת קול" שתפרש את התורה, אלא "מאן מלכי? רבנן!", שיכולים לחדש חידושי תורה, לפי המידות שנמסרו להם, וכך משמע ממה שהקב"ה עונה למשה " אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות", הקוצין שעל גבי האותיות נקראים "תגין", דהיינו - כתרים לאותיות, ואכן כך עושים אותם בצורה של כתר, וא"כ כתרי אותיות מרמזות על המלכות שיש לרבנן לחדש חידושי התורה.

ב. לפי זה מובנת שאלת משה רבנו " מי מעכב על ידך?", שבכתרים האלו הקב"ה קובע, שהתורה תלויה בדעת חכמים, ולא בו כביכול, ומצאנו שהקב"ה אמר על ר' יהושע שלא השגיח בבת קול "נצחוני בני נצחוני בני".

ג. וכן מובן מדוע משה לא ידע את החידושים שחידש ר"ע, מפני שהוא לא קבל את הדברים בפירוש, אלא שהם כלולים בדבריו, וכך נוכח לדעת כשר"ע אמר על דבר אחד שלא ידע "הלכה למשה מסיני". אולם זה שלא ידע את הדברים שר"ע חידש לא הפתיע את משה, אלא העובדה שלא ירד לעומקם של דברים, עד שישב בשורה שמינית, וזה גרם לו לחולשת הדעת, מפני שלכאורה הוא היה צריך להיות הראשון שיכוון לאותם החידושים, שהוא הוא מקורם! לא קנאה היתה כאן, אלא תמיהה על יכולתו להיות נותן התורה אם אינו יכול לרדת לסודה של תורה כפי שעושה זאת עקיבא בן יוסף.

ד. ועל זה באה התשובה " שתוק! כך עלה במחשבה ", נראה לבאר, שכאן רמז לו למשה תשובה לשאלתו, שיש דברים שעלו במחשבה של הקב"ה, אבל לא ניתן לגלותם, מפני שעדין לא הגיע זמנם להתגלות, חידושים אלו הזמן גרמם, וקשורים למצב הדור, ואם יתגלו החידושים האלו מקודם, תהיה בכך "ידיעה" הסותרת את הבחירה, ולכן משה רבנו לא היה מודע לחידושים אלו, ור"ע חידש חידושים הראויים לחדש בימיו, שהיו זרים עדין למשה רבנו שחי בתקופה אחרת. אבל כשיגיע זמן החידושים הללו להתגלות, ימצאו אותם כתובים בתורה, ויודע שכבר נמסרו למשה מסיני. הדברים הללו אמורים הן ביחס לתקנות דרבנן, והן לחידושי תורה הנלמדים בי"ג מידות שהתורה נידרשת בהם, (עיין בבני יששכר חודש שבט, כיצד מסביר שעתה הלכה כב"ה ולעתיד לבוא תהיה ההלכה כב"ש).

הרעיון הנ"ל, שהתורה הולכת ומתגלה לנו במשך הדורות, באה לידי ביטוי בעצם הופעת התורה המסורה לנו ככתבה וכלשונה. לפי הרמב"ן (בראשית הקדמה) התורה היתה כתובה לפני בריאת העולם, במבנה אחר של שמותיו של הקב"ה, וז"ל: "ע וד יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחד כאילו תחשוב על דרך משל כי פסוק בראשית יתחלק לתיבות אחרות כגון בראש יתברא אלהים וכל התורה כן מלבד צירופיהן וגימטריותיהן של שמות".


נמצא, שרק אחרי מתן תורה, היא התגלתה לנו בחלוקי אותיות ותיבות כפי שהיא היום. וגם אז עדין לא הופיע בשלמות עד סוף ארבעים שנה במדבר, בין למ"ד תורה חתומה ניתנה ובין למ"ד תורה מגילה מגילה ניתנה.

וכן שמונה פסוקים אחרונים של התורה שבהם כתוב "וימות משה", והרי משה לא היה יכול לכותבם, ונחלקו התאים בדבר (בבא בתרא ט"ו.) "דתני': +דברים ל"ד+ וימת שם משה עבד ה' - אפשר משה (מת) +מסורת הש"ס: [חי]+ וכתב וימת שם משה? אלא, עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר"י, ואמרי לה ר' נחמיה; אמר לו ר"ש: אפשר ס"ת חסר אות אחת? וכתיב: +דברים ל"א+ לקוח את ספר התורה הזה! אלא, עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע ", לפי הדעה שמשה כותב בדמע, פירש הגר"א מלשון "דימוע" (כמו תרומה מדומעת), ששמונה פסוקים אלו היו כתובים בערבוב אותיות, וכפי שכתב הרמב"ן לעיל שכך כל התורה היתה כתובה לפני הבריאה, באופן שכולה היתה שמותיו של הקב"ה. ורק אחרי מות משה, הסתדרו האותיות כפי שהן מופיעות היום, שבהן נאמר וימת משה. ועל דרך זאת, התורה מתגלה לנו בזמן הנכון כפי צורך השעה, וה' מאיר עיני החכמים למצוא אסמכתא לדבריהם בתורה.

נאמר למשה (שמות ל"ד,א) "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי על הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתּ"ָ למרות זאת, אנו מוצאים הבדלים בולטים בין שתי הלוחות, למשל נאמר "זכור" בלוחות ראשונות, "ושמור" בלוחות שניות, ועוד הבדלים רבים. וכיצד ניתן לישב את הדבר?
נאמר בגמ' (שבועות כ:) " כדתניא: +שמות כ'+ זכור +דברים ה'+ ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין יכול הפה לדבר, ומה שאין האוזן יכול לשמוע ", אפשר לומר, ששני הדברים נאמרו ע"י הקב"ה בדיבור אחד, אלא כיון שאין הפה האנושי יכול לדבר אותם כאחד, ולכן נתחלק הדבר בכתיבה, בלוחות ראשונות נכתב זכור ובשניות שמור. וכך ביחס לשאר השינויים הנמצאים, הם באים להבהיר שתי בחינות של אותו דבור, ומה שבא כאחד מתפצל אצלנו לשנים, "אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי". ולכן אפשר לומר שמה שכתוב בלוחות שניות כתוב גם בלוחות ראשונות.

וכך אפשר להבין את כל חידושי התורה של חכמי הדורות, לגלות את שבעים הפנים שהתורה נדרשת בהם, דבר שאינו יכול להאמר או להשמע בפירוש בדבור אחד, וגם משה רבנו ששמע את הדברים מפי הגבורה באופן המושלם ביותר, צריך התבוננות כדי לגלות את כל המשמעויות של הדברים, ופירוט זה של הפירושים והחידושים נמצא אצלו בהעלם ולא בגלוי.

מובא בגמ' (בבא קמא נ"ד:) "שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב, ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב? אמר לו: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי, שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי, שהיה בקי באגדה. אזל לגביה, א"ל: ממנו לא שמעתי, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב אחא ברבי חנינא, ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא: הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי? אמר רב אשי: חס ושלום, פסקה טובה מישראל". - "אמר לו: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו" - לכאורה קשה, איך לא ידע ר' חייא בר אבא אם כתוב בעשרת הדברות השניות טוב? ובתוס' ב"ב קי"ג כתב שהחכמים לא היו בקיאים בכתוב בע"פ, וזה בודאי דוחק גדול, בפרט שמדובר כאן בעשרת הדברות!

רבי ראובן מרגליות זצ"ל בספרו התורה והמסורה כתב, שהשאלה שלו היתה אם השינויים שמצאנו בלוחות שניות היו בעצם הלוחות, או שהיה כתוב בלוחות שניות בדיוק כמו בראשונים, כמו שמשמע בפשטות בתורה, אלא שמשה רבנו מפרש את הדברים באר היטב במשנה תורה, וזה כוונתו ", שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו"?


ולפי זה התשובה שנאמרה לו סוברת, שיש שנוי בכתוב בלוחות השניות, ואעפ"כ הן הן הדברים הכתובים בלוחות ראשונות, אלא שעתה הלוחות היו כתובות לפי דרגת ישראל שלאחר החטא, אולם הגילוי הזה הוא נובע מתוך הלוחות הראשונות. הרי לנו התפתחות של תורה וגילויה בעולם לפי מצב ישראל, והיא כולה מכוונת כנגד התורה המסורה בגילוי הראשון שלה.

דוגמא נוספת, נאמר במדרש (בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה כ) "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כותנות אור אילו בגדי אדם הראשון שדומין לפנס", מהר"ץ חיות מפרש שלא היה כתוב בפירוש בתורתו של ר"מ דבר שונה, אלא זו היתה הפרשנות שלו שנכתבה בשולי התורה. בכל אופן יש כאן גילוי חדש של תורה, שנראה היפוך לפשט, "כותנות עור" מכסות, ו"כותנות אור" מגלות, ונראה באור הדבר, שביחס לגוף עשה הקב"ה לאדם כותנות עור לכסות בשר ערוה, אולם ביחס לנשמה המכוסה ע"י הגוף עשה הקב"ה כותנות אור, אלו תורה ומצוות שנקראים לבושים כדי לגלות את הנשמה שבגוף. פירוש זה הוא פן חדש של תורה שזכה ר"מ לגלות לפי שורש נשמתו, ששמו מאיר ונהוראי מלשון אור, ועליו אמר רבי שהוא יצא מחודד מחבריו בגלל שראה את ר"מ מאחוריו, ואילו ראה אותו מלפניו היה מחודד יותר.

דוגמא לדבר, אפשר למצוא בתקנת חנוכה, שיש לה רמז מובהק בתורה בפרשת בפרשת בהעלותך, כפי שכתב הרמב"ן (במדבר פרק ח פסוק ב) " ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר, ראיתי במדרש כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח עכ"ל".


ויש לכך עוד רמזים בולטים לחנוכה בתורה, כגון בפרשת אמור, שבה מוזכרים כל המועדים ואחריהם נאמר (ויקרא פרק כד) "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". ויש בכך רמז לחנוכה. אלא שעד ימי החשמונאים עדין לא הגיע הזמן שהרמז הזה מן התורה יתגלה, והיו הרמזים האלו טמירים ומכוסים מעיני החכמים הלומדים את התורה.

וכן ביחס לפורים לא ידעו אם לכתוב את מגילת אסתר, עד שהאיר ה' את עיניהם ומצאו כתוב בתורה "כתוב זאת זכרון בספר וגו'", שמכאן למדו חידוש דין זה. והגמ' מדגישה שחידוש זה היה חידוש שהיה נראה כחידוש נפלא, כאמור בגמ' (מגילה י"ד.) " תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה ". וכאשר הגיע הזמן להכריע בשאלה זו, נתגלה להם הרמז לפסיקת ההלכה בתורה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il