ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חמדה גנוזה לבני אדם | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים שבועות מעמד הר סיני ומתן תורה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבועות תשס"ב

חמדה גנוזה לבני אדם


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

אשרינו מה טוב חלקנו ומה יפה ירושתנו, שזכינו לקבל תורה חמדה גנוזה באוצרותיו של הקב"ה קודם בריאת העולם. ובמיוחד מתעוררת השמחה זו ביום חג השבועות זמן מתן תורתנו, כי ידוע מבעלי המחשבה, שבאותו היום חוזרות ההשפעות העליונות שהיו בעבר בזמן מתן תורה, וכך משמע מדברי רב יוסף לבני ביתו בחג השבועות (פסחים ס"ח:) " עבדי לי עגלא תלתא (=בשר משובח, וי"מ שלישי לבטן, שהוא משובח). אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא ?". מלשונו "אי לא האי יומא דקא גרים", משמע שבכל שנה חג השבועות גורם השפעה של תורה.

ההתבטאות הזאת של רב יוסף, שמשתבח במעלתו לעומת שאר יוסף הנמצאים בשוק, נראת בהשקפה ראשונה כאילו יש בה שמץ גאוה, והתנשאות על שאר יוסף פשוטי עם (סתם יהודי נקרא בגמרא יוסף בן שמעון), ואינה מתאימה לרב יוסף שהיה ידוע בענוותנותו, וכפי שאמר על עצמו לתנא שכתב (סוטה מ"ט:) " משמת רבי - בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענוה, דאיכא אנא ". ובאמת זה עצמו קשה שאמר על עצמו שהוא ענו, האם אין גם בזה שמץ גאוה?

נראה לומר, שיש שני מיני ענוה, יש ענו בגלל שיודע את חסרונותיו, אבל בדרך זו לא יוכל להגיע לתכלית הענוה, כיון שאדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם רואה נגעי עצמו, ואם הוא אומר על עצמו שהוא ענו, בזמן שלא הגיע למעלה זו, יש בכך גאוה. ויש ענו, שיודע את כל מעלותיו, ובכל זאת הוא ענו, מפני שאינו מחזיק טובה לעצמו, ומכיר בכך שזכה להן בסייעתא דשמיא, זכות הרבים וזכות אבותיו מסייעת, וממילא "לית ליה מגרמיה כלום", ענו כזה יכול לומר על עצמו שהוא ענו ולא תהיה בכך גאוה, כי יכול להגיע להכרה זאת באמת.

רב יוסף היה ענו כזה, שהגיע למידת הענוה ע"י שתלה את כל מעלותיו בתורה שנתנה מסיני, וזה כוונתו באמרו "אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא?", ולכן היה יכול לומר על עצמו שהוא ענו.
ועל כן גם מה שהחשיב את עצמו לעומת סתם יוף דאיכא בשוקא, לא נאמר מתוך גאוה, אדרבה, הוא החשיב עצמו כמותם אלא שתורה גרמה לו להתעלות ולהפוך חומר לצורה.

בגלל מידת הענוה שלו קבל את התואר "סיני", כפי שנאמר בגמ' (ברכות ס"ד.) "דרב יוסף סיני, ורבה עוקר הרים". וכשם שהר סיני היה נמוך מכל ההרים, כסמל לענוה, כך היה רב יוסף, שהיה ענו וזכה לקלוט את דברי התורה בקרבו, מבלי לשכוח אותם.

כדי להבין יותר לעומק, את השמחה של רב יוסף והתבטאותו בשעת השמחה, על מה שעשתה לו התורה, נעיין שהתנהגות של חכם אחר בגמ' שם "רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה, ותלי וקאי בעיברא דדשא ואמר: חדאי נפשאי, חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי. איני? והאמר רבי אלעזר: אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר +ירמיהו לג+ אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי! - מעיקרא כי עביד איניש - אדעתא דנפשיה קא עביד ".

אנו מוצאים שרב ששת שמח משתבח בנפשו " חדאי נפשאי, חדאי נפשאי", על מה שהתורה עשתה לו, והגמ' עצמה מתפלאת על כך שאינו שמח על כך שהתורה היא תיקון כל העולמות, וחושב רק על תיקון עצמו? ותשובת הגמ' שבתחילה צריך לחשוב על עצמו אינה מובנת כל צורכה?!

והנה בגמ' שם דנו כיצד יש לשמוח בחג, וחלקו החכמים בדבר: "דתניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. ואמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר +דברים טז+ עצרת לה' אלהיך, וכתוב אחד אומר +במדבר כט+ עצרת תהיה לכם. רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם. ורבי יהושע סבר: חלקהו, חציו לה' וחציו לכם. (עב"ם סימן) אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא - יום שניתנה בו תורה הוא ".

לכאורה תמוה הנימוק הזה לשמוח באכילה ושתיה בגלל שבו ניתנה תורה, אדרבה היינו מצפים, שביום מתן תורה השמחה תהיה בלמוד תורה ובתפילה כל היום "כולו לה'", דוקא בו אמרו שכו"ע מודים שצריך לקיים "לכם" 1 ?

כדי להבין כל זאת נעיין בגמ' הבאה העוסקת בעלית משה למרום להוריד תורה לישראל: (שבת פ"ח:)
"ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? +תהלים ח+ מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. - אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר +איוב כו+ מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה - +שמות כ+ אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה - לא יהיה לך אלהים אחרים, בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה - זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה - לא תשא, משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה - כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנב, קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא, שנאמר +תהלים ח+ ה' אדנינו מה אדיר שמך וגו' ואילו תנה הודך על השמים - לא כתיב. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ומסר לו דבר, שנאמר +תהלים סח+ עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. אף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר +במדבר יז+ ויתן את הקטרת ויכפר על העם ואומר ויעמד בין המתים ובין החיים וגו', אי לאו דאמר ליה - מי הוה ידע?"

א. " אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה!" השל"ה הק' מפרש שבמילים אלו רמז לו הקב"ה מענה למלאכי השרת, שאצלם לא שייך מצוות "התשובה", וענין התשובה הוא להחזיר את כל המציאות לה', כפי שהסביר בספר התניא תשובה נוטריקון "תשוב - ה'", וזה בכוחו של האדם להעלות את המציאות הגשמית לקדושה.

ב. " אמר לו: אחוז בכסא כבודי" מהו הרמז והסייעתא למשה במה שהקב"ה אמר לו "אחוז בכסא כבודי"? נראה לומר שכסא ה' מסמל את גלוי ה' בעולם הזה, ירושלים והמקדש נקראים כן, מפני שעל ידם מתישבת מלכות ה' בעולם. וזה תוכן התשובה למלאכי השרת, שהתורה צריכה להינתן לבני אדם, כדי שהם יוכלו לעשות כסא לשכינה בעולם הזה.

ג. " תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה", נשאלת השאלה איך לא ידעו מלאכי השרת מה שכתוב בתורה? הלא ידעו את ערכה כחמדה גנוזה?
נראה שהגילוי הזה של תורה כפי שאנו מכירים אותה באמת לא הייתה ידועה למלאכי השרת, מפני שעד עלית משה למרום עוד לא היה ניכר בה התוכן הזה המוכר לנו. וזאת על פי דברי הרמב"ן (בראשית - הקדמה) "עוד יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחד כאילו תחשוב על דרך משל כי פסוק בראשית יתחלק לתיבות אחרות כגון בראש יתברא אלהים וכל התורה כן מלבד צירופיהן וגימטריותיהן של שמו.... בענין הזה שהזכרנו היה שהיתה הכתיבה רצופה בלי הפסק תיבות והי' אפשר בקריאתה שתקרא על דרך השמות ותקרא על דרך קריאתנו בענין התורה והמצוה ונתנה למשה רבינו על דרך קריאת המצות ונמסר לו על פה קריאתה בשמות ".

ואם כן חלוקת התורה לתיבות ומשפטים כפי שאנו מכירים הופיעה מאוחר יותר, וסביר לומר שזה נעשה בשעה שמשה עלה למרום והוצרך להוריד תורה לישראל. וכששמעו מלאכי השרת את הכתוב בתורה, הבינו שתכלית התורה להעלות את התחתונים קרוצי החומר, המסובכים ביצר הרע, "עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו", וע"י התורה יהיה להם תיקון.

ד. " אף מלאך המות מסר לו דבר", ואז אפילו מלאך המות הסכים עם משה, מלאך המות מסמל את החומריות השואפת להפסד וחידלון, וכששמע שיש לחומר תיקון, והאדם יעלה אותו לבחינה של נצח, הודה למשה ונתן לו מתנות, את הקטורת, שסגולתה לחבר בין האדם הגשמי לאלוקים חיים, בסוד הקטורת שמשמעותה קשר וחבור (קטיר בארמית קשר), ושיא קרבן הקטורת היום הכפורים כאשר הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים, ומפזר קטורת דקה מן הדקה המעלה את ריחם הפנימי הטוב של ישראל.

לפי זה אנו חוזרים לישוב כל הקושיות ששאלנו:
א. מדוע מקיימים שמחת התורה בעצרת ב"לכם"? מפני שאנו רוצים להוכיח שהתורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכי השרת, וע"י התורה אפשר להעלות גם את החומר, לכן הדרך לשמוח בתורה ע"י שתוף הגוף בה.

ב. מה שאומר רב יוסף "אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא?" אינו חלילה דרך התנשאות כפי שהסברנו, ויתרה מכך, כל כוונת רב יוסף לומר, שהתורה בכוחה להעלות סתם בני אדם, ולהופכם לאנשי קודש, להפך חומר לצורה, ולכן הוא מצביע על עצמו ומראה מה שהתורה עשתה לו, להראות את כוחה של תורה.

ג. וכך מסביר המהר"ל מדוע משה נתעשר מפסולתן של לוחות, מפני שע"י כך משה מוכיח שהוריד את התורה למטה, לתוך המציאות החומרית, אלא שהוא העלה את החומר, ואף העושר שלו קשור עם קדושת הלוחות.
וכך תובן המשמעות המיוחדת של קורבן שתי הלחם, שבה חמץ בניגוד לשאר הקרבנות שהחמץ אסור בהם בכל השנה, מפני שהחמץ מסמל את יצר הרע, וביום שקבלנו את התורה ניתן לנו הכוח להתמודד עם יצה"ר, כפי שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין".

ד. וכן מובן הקשר בין שבועות זמן מתן תורתנו להיותו של היום חג הבכורים, שממנו מתחילים להביא בכורים מפירות הארץ, (וגם שתי הלחם - שיתברכו פרות השנה", מפני שע"י התורה אנו יכולים לעבוד את האדמה ולהוציא את פירותיה, ויחד עם זאת להיות מוכירי תודה. ובמקרא בכורים נאמר "ארמי אובד אבי", מתחיל בגנות ומסיים בשבח, והנה יש שני פירושים בדבר, לפי רב הפירוש הוא "מתחילה עובדי ע"ע היו אבותינו ואח"כ קרבנו המקום לעבודתו", וזה מתאים באופן מיוחד לעצרת, שבה קבלנו תורה וקרבנו המקום לעבודתו, ולפי שמואל הפירוש הוא "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' וכו'", פירוש זה מתאים יותר לפסח שהוא אנו אומרים הגדה, ובה דורשים את הפסוקים של "ארמי אובד אבי", ואנו מפרשים זאת בנוסח ההגדה שלנו לפי רב ושמואל.

ה. כמו כן יובן מדוע אנו קוראים מגילת רות בעצרת (ילקוט שמעוני רות רמז תרא) "אמר רבי זעירא המגלה הזו אין בה לא טומאה ולא טהרה לא היתר ולא איסור, ולמה נכתבה, ללמדך שכר של גומלי חסדים".
לכאורה מתאים ביום זה של מתן תורה ללמד הלכה איסור והיתר, ולמה נבחרה מגילת רות? אלא שבמגילה זו אנו לומדים לאיזו תכלית התורה צריכה להוליך אותנו, שנהיה גומלי חסידים, "תורת חסד על לשונה".

ו. לפי טעם אחר, אנו קוראים רות בעצרת מפני שיש בה יחוס דוד המלך, ולפי הירושלמי דוד המלך מת בעצרת, ובודאי גם נולד בעצרת , וכתבה שמואל הנביא ליחס את דוד המלך שבא מרות המואביה, להודיע שכשר לבוא בקהל, לכן קוראים רות בעצרת.

ולכאורה מה השייכות של מלכות בית דוד לתורה, הרי המלכות עוסקת בדברי הרשות (ולכן נקראה רָשׁוּת)? אלא שהתורה צריכה לרדת עד המלכות, ולתקן אותה שתהיה ברוח התורה.


^ 1 ושם בגמ' יש שלושה ימים שיש לקיימם "לכם", שבועות, פורים, וערב יום הכפורים "אמר רב יוסף: הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם - מאי טעמא +אסתר ט+ ימי משתה ושמחה כתיב ביה. מר בריה דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא, לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי", הצד השווה של שלושתם שיש בהם בחינה של מתן תורה, בפורים – קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקבלו כבר בשבועות, ויוה"כ הוא זמן מתן לוחות שניות. אם כן אנו רואים שביום שיש בו השפעה של תורה לעולם יש ענין לקיים השמחה באכילה ושתיה "לכם", והדבר אומר דרשיני.


חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il