יום ו' כ"ה ניסן ה'תשע"ד
Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבועות תשנ"ט

לוחות ראשונים ושניים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

מה בין לוחות ראשונים ושניים?
בתורה מפורש הצד השווה והשונה בין לוחות ראשונים ושניים. על לוחות ראשונים נאמר: "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע אלקים" (שמות לא, יח). עוד נאמר: "ויפן וירד משה מן ההר ושני לחת העדת בידו לחת כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים. והלחת מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלחת" (שמות לב, טו- טז). נמצא, שלוחות ראשונים גם האבן מעשה אלקים היא וגם המכתב מכתב אלקים הוא. הכתב והמכתב יחידה אחת היא, "משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים". ואף שני הלוחות כיחידה אחת הן "לחת (חסר) כתיב שהיו שתיהן שוות" (רש"י לב, יח). ובלחות שניים נאמר: "ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשונים וכתבתי על הלחות את הדברים אשר היו על הלחת אשר שברת" (ל"ד א').

נמצא, שמשה פסל את הלוחות מאבן של מטה כדפרש"י "פסל לך - הראהו מחצב סנפירינון מתוך אהלו, ואמר לו: הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה". והכתיבה עליהן היתה ע"י הקב"ה, שכתב את אותן הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים.

אמנם יש פסוק שממנו משתמע שמשה כתב את הדברים על הלוחות, שנאמר: "ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל... ויכתב על הלוחות את דברי הברית עשרת עשרת הדברים" (שמות - לד, כז- כח).
(וא"כ את הפסוק הראשון אפשר לפרש כלפי ספר התורה שכתבו משה. אבל מהפסוק השני נראה שמשה כתב את הלוחות ממש. ואם כן ישנה סתירה בין הפסוקים מי כתב לוחות שניות הקב"ה או משה רבינו? מתרץ ה"משך חכמה" (כי תשא) שאכן משה רבינו כתב לוחות שניות, אלא שהקב"ה הטביע את הכתב בתוך הלוחות וחרת אותם בהם.

מובא בספרים שהלוחות מרמזות ללבבות ישראל (רדב"ז בספר טעמי המצוות) כפי שנאמר "כתבם על לוח לבך", ולפי זה הלחות מרמזות למצב הרוחני של ישראל. ובזמן מעמד הר סיני שפסקה זוהמתם (שבת קמ"ו) והתעלו למדרגת מלאכים, כפי שנאמר עליהם (תהילים פ"ב) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם",


מובא בספרים, (וכך משמע בגמ' שבת קמו.), שנתעלו למדרגת אדם הראשון קודם החטא, שאז היה יצר הרע שלו מבחוץ בדמות הנחש הקדמוני, ורק לאחר שחטא נכנס בו זוהמת הנחש מבפנים והפך ליודע טוב ורע. ובמעמד הר סיני פסקה זוהמתן, וחזרו למדרגת אדם קודם החטא, ולכן היו ראויים לקבל לוחות אבן שיצירתם ע"י הקב"ה מרוממים מעל המציאות הטבעית. ולאחר שחטאו ירדו בסתר המדרגה לדרגה גשמית יותר, ולכן היו צריכים לקחת אבן מלמטה לסתתה ולתקנה, ואף לכתוב בה את הדברים, ואז הקב"ה יטביע בהם את חותם האותיות כדברים אשר היו על הלוחות הראשונים, והחדוש הוא שאפשר ע"י מעשה התחתונים להגיע לדרגה של לוחות ראשונים, לרמז לכח התשובה שביכולתה לתקן,.

מובא בזוה"ק (רע"מ פרשת כי תצא דף רע"ו.) על פרשת מוציא שם רע, שהדברים מכוונים למי שמוציא שם רע על הלוחות השניות שאינם כלוחות ראשונים "הקב"ה לימא להו דאיהו אבי הנערה וגו' ופרשו השמלה, ואתפתחת יריעה מספר תורה ויחזון דאתמר ביה: פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים וכו' ", הרי לנו שאין חילוק בין לוחות ראשונים ללוחות שניים וכאשר יפרשו השמלה יראו ששניהם שווין, וכל החילוק הוא בגוף הלוחות.

לוחות שניות - בחינת תורה שבעל פה

מובא במדרש: "אמר הקב"ה למשה אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא י' דברות לבד, ובלחות השניים אני נותן לך שיהא בהם כמה מדרש ואגדות, הה"ד (איוב יא)ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה" (שמו"ר מו, א).

לכאורה הרי בלוחות שניות כתוב בדיוק כדברים אשר נכתבו בלוחות ראשונות, ואיפה רמוז בהם כל תושבע"פ? נראה להסביר את הרעיון שבמדרש ע"פ מה שאמרנו לעיל שלוחות שניים הם אבן שהוכשרה ללוחות, ע"י מעשה של משה שקיים"פסול לך" , היינו שעמל ויגיעה של בני אדם יכולה לגרום לאותיות של תורה להקלט בהם. וכך תלמידי חכמים שהוגים בתורה מתוך יגיעה, הם כאילו פוסלים את לוחות לבם ומכשירים אותם לתורה. ואז מתקיים בהם "יגעת ומצאת תאמין", שכן הכתיבה, אוחריטה בלוחות מעבר לעבר, היתה מעשה אלקים, גם בלוחות שניות, ולכן אי אפשר לומר שביגיעה זכה לתורה, אלא בזכות היגיעה זכה לתורה בבחינת"מציאה" , בסייעתא דשמיא נרשמו האותיות בלוחות, וזכה הת"ח לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

ואפשר להוסיף רמז לכך בגוף הכתיבה, שנעשתה ע"י משה (לפי ה" משך חכמה" ), והקב"ה חרט את הכתיבה בתוך הלוחות. ובכתיבה של משה לפי צורת הכתיבה שלו רמז את חדושי התורה שלו (כפי שיודעים חכמי הגרפולוגיה). וכך אמרו בגמ' נדרים לח. "פסול לך כתוב לך- מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, ומשה היה טוב עין ומסרן לישראל" ופרשה הגמ' שם שהמכוון לפלפולי אורייתא שנמסרו למשה בכתיבה זו. ולפי דברינו הכוונה לכך שבכתיבה של משה אפשר לדייק את חדושי תורתו וזה נמסר לו כיון שהוא כתב את הלוחות.

ואע"פ שבודאי גם בלוחות ראשונות כבר נמסר למשה תורה שבע"פ אין הדברים מפורשים בתוך הלוחות.וכך יש לדייק בירושלמי (שקלים פ"ו הל"א ) "חנניא בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דבור ודבור דיקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב: ממולאים בתרשיש כימא רבא... מה הים הזה בין גל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקים ואותיותיה של תורה".

ולכאורה לפי הירושלמי יוצא שגם בלוחות ראשונים רמוזה תושבע"פ, ולא רק בלוחות שניות, ואם כן מה החלוק ביניהם? נראה לומר שבלוחות ראשונים הדקדוקים של תושבע"פ רמוזים בין השיטין ולא בעצם האותיות, ובלוחות שניות הדברים רמוזים בין השיטין ולא בעצם האותיות, ובלוחות שניים הדברים רמוזים באותיות ולכן זה נחשב ליותר מפורש שם.

זכור ושמור
צריך עיון במה שהזכרנו לעיל שהתורה אומרת " וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשונים אשר שברת", משמע ממש אותן הדברים, ולכאורה אנו מוצאים חלוק תיבות ופסוקים בין לוחות ראשונים האמורות בפרשת יתרו, ללוחות שניים האמורות בפרשת ואתחנן!?
ניתן לפרש זאת בשני דרכים:
א. שאמנם נכתבו דברים שונים אבל הם בעלי אותה משמעות בלשון אחרת, ומזוית שונה. כמו שאמרו חז"ל "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לומר, ואין האוזן יכולה לשמוע", ובכתיבה הדברים התפצלו לשנים בלוחות ראשונות נכתב - זכור - ששייך לצדיקים שזוכרים בלבם ובנפשם את מעלת השבת, ובלוחות שניות נכתב - שמור - ששייך לבעלי תשובה שעושים מעשים לשמור את השבת ומתוך זה נזכרים במעלתה. ורמז לכך, שבלוחות ראשונים נאמר "מזה ומזה הם כתובים" ואמרו בגמ' שבעבר שני של הלוחות היו נקראים התיבות בצורה הפוכה, לרמז על "אור חוזר" של התיבות מלמטה למעלה, ו"זכור" ב"אור חוזר" הוא "שמור".


ב. עוד אפשר לומר, שאכן הדברים היו כתובים בשווה ממש בשתי הלוחות ראשונים ושניים, אולם בלוחות שניים הבינו בכתוב זכור - את הענין של שמור.
וכן כתב ר' ראובן מרגליות זצ"ל על הגמ' (ב"ק נה.)שנשאלו חכמים מדוע לא נאמר טוב בלוחות ראשונים כמו בשניים, ואמר לו "עד שאתה שואלני למה נאמר טוב שאלני אם נאמר בהם טוב". וקשה כיצד לא ידע שבלוחות שניים נאמר טוב, בפסוק "למען יטב לך והארכת ימים? ומתרץ המחבר הנ"ל שאותו אמורא סבירא ליה שבלוחות שניים כתוב בדיוק כמו בלוחות ראשונים, ומה שכתבה התורה בפר' "ואתחנן - "למען יטב לך", היינו שזה הפרשנות היוצאת מלוחות שניים, שהיו בחינת טוב שאינן נשברות לעולם, ובאור הדבר, מפני שהן מותאמות לישראל כפי מה שהם, לפי מציאות לבם, כן הם יכולים לפסול ולכתוב לוחות הברית.

לוחות שניות- עמל התורה
בלוחות שניות נאמר: "ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל". (שמות ל"ד כ"ז). מהלשון "על פי הדברים" דייקו חז"ל שהמכוון לתורה שבעל פה, ואמרו "א"ר יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבעל פה, שנאמר: כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית". ובתנחומא פרשת נח ס' ג' בארו הדברים, ומחמת חביבותם נביא כל דבריהם:

"אלה תולדות נח נח, יתברך שמו של ממ"ה =מלך מלכי המלכים= הקב"ה שבחר בישראל משבעים אומות כמ"ש כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו (דברים ל"ב) ונתן לנו את התורה בכתב ברמז צפונות וסתומות ופרשום בתורה שבע"פ וגלה אותם לישראל, ולא עוד אלא שתורה שבכתב כללות ותורה שבע"פ פרטות ותורה שבע"פ הרבה ותורה שבכתב מעט ועל שבע"פ נאמר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים (איוב י"א) וכתיב ולא תמצא בארץ החיים (שם /איוב/ כ"ח), ומאי לא תמצא בארץ החיים וכי בארץ המתים תמצא אלא שלא תמצא תורה שבע"פ אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר י"ט) וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבע"פ שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות ל"ד) ואמרו חז"ל לא כתב הקב"ה בתורה למען הדברים האלה ולא בעבור הדברים האלה ולא בגלל הדברים אלא ע"פ הדברים וזו היא תורה שבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהוא משולה לחשך שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה ט) אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא ובטהור, ולעתיד לבא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה), ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י"ט) ואמר רב דימי בר חמא א"ל הקב"ה לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט אלא אמר להן על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנא' ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך (דברים ו'), ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד, ראה מה כתיב אחריו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ואי זה זה תלמוד שהוא על הלב הוי אומר ושננתם לבניך זו תלמוד שצריך שנון, ללמדך שפרשה ראשונה שבק"ש אין בה פירוש מתן שכרה בעוה"ז כמ"ש בפרשה שנייה והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם, זה מתן שכר עוסקי מצות (ס"א תורה שבכתב) שאין עוסקין בתלמוד, ובפ' שנייה כתיב בה בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא כתב בכל מאדכם ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה לפיכך מתן שכרה לעה"ב שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול, אור גדול אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה שבזכותן העולם עומד שנאמר (ירמיה ל"ג) כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי אי זה הוא ברית שנוהג ביום ובלילה זו תלמוד וכן הוא אומר (שם /ירמיהו ל"ג/) כה אמר ה' אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה גם בריתי תפר את דוד עבדי וגו', ואומר (תהלים א) כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, ואף הקב"ה כרת ברית עם ישראל שלא תשכח תורה שבע"פ מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות שנא' (ישעיה נט) ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו וגו' ולא כתיב ממך אלא מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, ולפיכך קבע הקב"ה שתי ישיבות לישראל שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה ומתקבצין שתי פעמים בשנה באדר ובאלול מכל המקומות ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין דבר על בוריו והלכה לאמתה ומביאין ראיה ומן המקרא ומן המשנה ומן התלמיד כדי שלא יכשלו ישראל בד"ת, שנא' (תהלים קיט) שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול, (שם /תהלים/ כ"ט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, ואותן ב' ישיבות לא ראו שבי ולא שמד ולא שלל ולא שלט בהן לא יון ולא אדום והוציאן הקב"ה י"ב שנה קודם חרבן ירושלים בתורתן ובתלמודן שכך כתיב והגלה את כל ירושלים ואת כל השרים ואת כל גבורי החיל עשרת אלפים גולה וכל החרש והמסגר ולא נשאר זולת דלת עם הארץ (מלכים ב כד), וכי מה גבורה יש בבני אדם ההולכים בגולה, אלא אלו גבורי תורה שכך נאמר בה על כן יאמר בספר מלחמות ה' (במדבר כ"א) ומתוכן החרש והמסגר, חרש שבשעה שאחד מהן מדבר נעשו הכל כחרשין, מסגר כיון שאחד מהן סוגר דברי טומאה וטהרה או איסור והתר אין בעולם שיכול לפתוח לטהר ולהתיר לקיים מה שנאמר (ישעיה כב) ונתתי מפתח בית דוד על שכמו ופתח ואין סוגר וסגר ואין פותח, ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז) אלו חורי יהודה ובנימן שעליהן נאמר (ירמיה כד) כה אמר ה' וגו' כתאנים הטובות האלה כן אכיר את גלות יהודה אשר שלחתי מן המקום הזה ארץ כשדים לטובה, וכתיב (דניאל ט) וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו, וכי משום דצדיק וישקד ה' על הרעה ויבא את הרעה, אלא צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים והגלה את גלות יכניה לגלות צדקיה כדי שלא תשתכח מהן תורה שבע"פ וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום ולא שלט בהן לא אדום ולא יון ולא גזרו עליהם שמד, ואף לימות המשיח אין חבלי של משיח רואין שנא' (זכריה ב) הוי ציון המלטי, מאדום ומיון מגזרותיהן, וכתיב (מיכה ד) חולי וגחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה, ושכנתי כתיב בשדה שאע"פ שאדם גולה בשדה שכינתי לא זזה ממך, ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף איביך (שם /מיכה ד'/) שם ללמדך שמשם מתחלת הגאולה משם עולין לירושלים שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו' (עובדיה א') אותה שעה והיתה לה' המלוכה, וכי"ר".

ואפשר לפרש את הכפיה על תורה שבע"פ מפני שלא היה ידוע להם עד כמה צריך לעמול בתורה, וכל קבלה בלא ידיעה הרי היא כאסמכתא ונראת ככפיה עליהם לקבל זאת בלא רצונם וידיעתם. וכל זה רמוז בלוחות שניות שהאדם פוסלן ומכשירן לתורה.

עניני הפרשה בהקשר ללוחות שניים
עניני הפרשה שנאמרו בהקשר ללוחות שניות מעידות על תוכן של תורה שבע"פ.
הנה מלאכי ילך לפניך
בעקבות חטא העגל אמר הקב"ה שישלח מלאכו לפניהם להנחותם, ומשה מבקש מהקב"ה "הודיעני נא את דרכיך".
נראה לבאר, שמשה הבין שההנהגה של הקב"ה תהיה מעתה נסתרת, ויהיה מוטל עליו לדעת דרכי ה' כיצד להנהיגם ולכן מבקש לדעת דרכי ה'. והקב"ה מקבל את בקשתו, ומיד לאחר שהודיעו את דרכיו בי"ג מידות הרחמים, נותן לו לוחות שניות. משמע שבהם נמצא הגילוי של י"ג מידות שבהם הקב,ה מנהיג את עולמו.

א. פני ילכו והניחותי לך
הקב"ה ניאות לבקשת משה שהוא בעצמו ינהיגם, ואומר לו "פני ילכו והנחותי לך", ואעפ"כ לאחר מכן אומר לו "וראית את אחורי ופני לא יראו" היינו שאי אפשר לבן תמותה להבין דרכי ה' אלא מ"אחוריו" , וא"כ מהו "פני ילכו" משמע שיבין את "פני" ה'?
והנה החידושי הרי"ם אומר שהפסוק "וראית את אחורי ופני לא יראו", מהפסוקים שאין להם הכרע, וניתן לקרוא "וראית את אחורי ופני", היינו שע"י ראית ה' בדרך נסתרת, סופו לדעת גם את דרכי ה' "בפניו", וזהו "פני ילכו".


ג. מצות עליה לרגל ברגלים
לאחר מכן התורה מצוה על עליה לרגל שלוש פעמים בשנה, לראות פני ה'.
ונראה שבא לומר שגם אחרי מעמד הר סיני, שנסתלק הגלוי הנפלא ההוא, עדין ניתן לראות אם ניתן לראות נוכח פני ה' ברגלים שנצטווינו בהם "יראה כל זכורך".

"ולא יחמוד איש את ארצך בהעלותך וגו'" - הובטח לנו שכאשר נעלה לרגל לראות את פני ה', נזכה לראות את השגחתו יתברך עלינו שהאויבים לא יחמדו את ארצנו ועוד אמרו חז"ל שמי שיש לו קרקע חייב ב"ראיה", הרי לנו קשר בין ישוב הארץ ובין היכולת לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו.

חזרה למעלה