בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • שמונה פרקים לרמב"ם
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

כ"ג כסלו תשע"ד

פרק ז' חלק ב

לאחר שלמדנו שהמידות הרעות מבדילות בינינו לבין בורא עולם, מוסיף הרמב"ם שעם זאת אין הנביא מוכרח להיות מתוקן לחלוטין במידותיו. אמנם, מידות מסוימות אכן מונעות את הנבואה מיד.

undefined

בשביל הנשמה

כ"ג כסלו תשע"ד
4 דק' קריאה
הנביא אינו מושלם
וְאֵין מִתְּנָאֵי הַנָּבִיא שֶׁיִּהְיוּ לוֹ מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת כֻּלָּן, עַד שֶׁלֹּא תְּחַסְּרֵהוּ פְּחִיתוּת כְּלָל, שֶׁהֲרֵי שְׁלֹמֹה - נָבִיא, כְּעֵדוּת הַכָּתוּב: "בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה'" (מלכים א ג, ה) וְכוּ', וּמָצָאנוּ לוֹ בְּפֵרוּשׁ פְּחִיתוּת מִדּוֹת, וְהִיא רֹב הַתַּאֲוָה, וְזֶה בְּרִבּוּי הַנָּשִׁים, וְזוֹ מִפְּעֻלּוֹת תְּכוּנַת רֹב הַתַּאֲוָה. וְאָמַר, מְבָאֵר: "הֲלוֹא עַל אֵלֶּה חָטָא שְׁלֹמֹה" וְכוּ' (נחמיה יג, כו). וְכֵן דָּוִד, עָלָיו הַשָּׁלוֹם - נָבִיא, אָמַר: "לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב כג, ג), וּמְצָאנוּהוּ בַּעַל אַכְזָרִיּוּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בַּגּוֹיִם וּבַהֲרִיגַת הַכּוֹפְרִים, וְהָיָה רַחֲמָן לְיִשְׂרָאֵל, אֲבָל בֵּאֵר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים שֶׁה' לֹא מְצָאוֹ רָאוּי לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, לְרֹב• מַה שֶּׁהָרַג, וְאָמַר לוֹ: "לֹא (אתה) תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ" (דברי הימים א כב, ח). וּמָצָאנוּ לֵאלִיָּהוּ, זֵכֶר לַטּוֹב, מִדַּת הַכַּעַס; וְאַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ כְּלַפֵּי הַכּוֹפְרִים, וַעֲלֵיהֶם הָיָה כּוֹעֵס, אֲבָל בֵּאֲרוּ הַחֲכָמִים שֶׁה' הִרְחִיקוֹ, וְאָמַר לוֹ: לֹא יִצְלַח לִבְנֵי אָדָם מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִנּוּי• כְּשֵׁעוּר שֶׁיֵּשׁ לְךָ, שֶׁהוּא יְמִיתֵם. וְכֵן מָצָאנוּ שֶׁשְּׁמוּאֵל פָּחַד מִשָּׁאוּל, וְיַעֲקֹב נִתְיָרֵא מִפְּגִישַׁת עֵשָׂו. וְאֵלּוּ הַמִּדּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן - הֵן מְחִצּוֹת הַנְּבִיאִים, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם. וּמִי שֶׁהָיוּ לוֹ מֵהֶם שְׁתֵּי מִדּוֹת אוֹ שָׁלוֹשׁ בִּלְתִּי מְמֻצָּעוֹת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּפֶּרֶק הָרְבִיעִי, נֶאֱמַר בּוֹ שֶׁהוּא רוֹאֶה אֵת ה' מֵאֲחוֹרֵי שְׁתֵּי מְחִצּוֹת אוֹ שָׁלוֹשׁ.

חסרון מידות ממעט הנבואה
וְאַל תַּרְחִיק• הֱיוֹת חֶסְרוֹן קְצָת הַמִּדּוֹת מְמַעֵט בְּמַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה, לְפִי שֶׁמָּצָאנוּ מִקְצָת פְּחִיתֻיּוֹת הַמִּדּוֹת יִמְנְעוּ הַנְּבוּאָה לְגַמְרֵי. כַּכַּעַס, אָמְרוּ: "כֹּל הַכּוֹעֵס, אִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ", וְהֵבִיאוּ רְאָיָה מֵאֱלִישָׁע, אֲשֶׁר נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ הַנְּבוּאָה כַּאֲשֶׁר כָּעַס, עַד שֶׁהֵסִיר כַּעְסוֹ, וְהוּא אָמְרוֹ: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן" וְכוּ' (מלכים ב ג, טו). וְכַדְּאָגָה וְהַיָּגוֹן, לְפִי שֶׁיַּעֲקֹב אָבִינוּ, כֹּל יְמֵי אֶבְלוֹ עַל יוֹסֵף - נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, עַד שֶׁבֻּשַּׂר בְּחַיָּיו, אָמַר: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מה, כז), וְאָמַר הַתַּרְגּוּם, הַמְפָרֵשׁ הָעִנְיָנִים הַמְקֻבָּלִים מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ: "וּשְׁרָת רוּחַ• נְבוּאָה עַל יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן". וּלְשׁוֹן הַחֲכָמִים: "אֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹך עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹך עַצְבוּת, אֶלָּא מִתּוֹך דְּבַר שִׂמְחָה" (שבת ל ע"ב).

___________________________________

לְרֹב – מחמת ריבוי. קִנּוּי – קנאה וזעם. אַל תַּרְחִיק – אל יקשה בעיניך. וּשְׁרָת רוּחַ – שרתה רוח.

ביאורים
כפי שראינו, חילוקי המדרגות בין הנביאים נובעים מדרגות התיקון השונות אליהם הגיעו בתחום ההשגה השכלית ובתחום תיקון המידות. בתחום האחרון ראינו שיכולה להיות לנביא פחיתות כלשהי ועם זאת לא תימנע ממנו ההשגה הנבואית. הסיבה לכך כאמור היא שלכל בני האדם ישנה פחיתות מסוימת בטבע, ועל כן לא מציאותי לדרוש תיקון מלא בתחום זה. כעת בא הרמב"ם להוכיח את טענתו על ידי דוגמאות שונות מגדולי הדורות. שלמה המלך זכה לנבואה על אף שתכונת התאווה שלו סטתה מן האיזון. דוד המלך זכה לגילוי נבואי על אף תכונת האכזריות שהייתה בו. וכן מידת הכעס של אליהו הנביא, והפחד והיראה של שמואל הנביא ויעקב אבינו. כאן חשוב להעיר שתיאור פחיתות מסוימת בקרב אבותינו, גדולי הדורות הראשונים, לא מעמיד אותם חלילה בשורה אחת אתנו. ודאי שתאוותי איננה התאווה של שלמה המלך וכן האכזריות שבי איננה כזאת של דוד. כדי להוכיח טענה זו נתבונן בדוגמאות שהביא רמב"ם. המשותף לכולם הוא שעל אף החריגה מן הנורמה המידתית שהייתה אמורה להיות, כולם כיוונו לתיקון כלשהו. לא הייתה כאן עבירה נמוכה שנבעה מפחיתות אלא שימוש מופרז שנבע מכוונה טובה. למשל, שלמה המלך נשא נשים רבות כדי ליצור יחסים בינלאומיים עם המדינות השכנות. דוד המלך התאכזר לאויביו. אליהו הנביא השתמש במידת הכעס כנגד עובדי האלילים, וכן הלאה. כסיום, מציין הרמב"ם שישנן תכונות נפש כאלה, שבגלל חומרתן, מספיקה אפילו אחת מהן כדי למנוע את ההשגה הנבואית. ביניהן הוא מונה את מידת הכעס, העצבות והדאגה. נראה שהמייחד אותן הוא שהן מבליטות את הצד האגואיסטי והפרטי של האדם יותר מתכונות אחרות. לכן, הן גורם ההרחקה הגדול ביותר מן ההשגה הנבואית שהינה כללית ומקיפה.

הרחבות
האם הכעס מעכב את הנבואה?
וּמָצָאנוּ לֵאלִיָּהוּ, זֵכֶר לַטּוֹב, מִדַּת הַכַּעַס. לגבי אליהו כתב הרמב"ם, שמידת הכעס גרמה רק למחיצה בנבואה. ואילו לגבי אלישע הכעס מנע ממנו את הנבואה לחלוטין. לכאורה יש כאן סתירה.
אפשר להציע לסתירה זו שני תירוצים: א. תלוי באופי הכעס: אצל אליהו מדובר בכעס מוצדק שהופנה למטרה טובה, אלא שהייתה כאן הפרזה. לעומת זאת אצל אלישע הכעס לא היה מוצדק כלל. למרות שיהורם בן אחאב מצא לנכון לשמוע לעצתו של אלישע, הוא הטיח בו ביקורת על רשעתו ולא רצה להיענות לבקשתו. ב. תלוי בעיתוי הכעס: אצל אליהו מדובר במידת הכעס שהייתה בנפשו, אך היא לא באה לידי ביטוי בעת הנבואה. לעומת זאת, אצל אלישע הכעס היה בזמן שרצה להתנבא.
מדוע הכעס והעצבות מעכבים את הנבואה?
כֹּל הַכּוֹעֵס, אִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. במורה נבוכים מסביר הרמב"ם שלא מדובר במניעה רוחנית, אלא במניעה גופנית מצד פעולת הכוח המדמה: "כל כח גופני יחלש וילאה ויפסד עת, ויבריא עת אחרת, וזה הכח המדמה כח גופני בלא ספק. ולזה תמצא הנביאים תתבטל נבואתם בעת האבל או בעת הכעס וכיוצא בהם " [מורה נבוכים ב, לו]. כפי שהכעס משפיע על לחץ הדם ובריאות הגוף, כך הוא משפיע על כוחות החיים כמו הדמיון.
נמצא שהמידות משפיעות על הנבואה משתי בחינות: א. שלימות רוחנית : כלל המידות שקובעות את דירוג הנבואה . ב. שלימות פיזית : מידות כמו כעס ועצבות שקובעות את עצם הנבואה .
מדוע אין נבואה בגלות?
אֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹך עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹך עַצְבוּת. הרמב"ם כתב: "וזאת היא הסבה העצמית הקרובה בהפסק הנבואה בזמן הגלות, כלומר עצלות או עצבות שיהיה לאדם" [מורה נבוכים ב, לו].
לעומתו ריה"ל ביאר באופן שונה: "לא יתכן לסגולה הזאת להגיע אל הענין האלהי בבלעדי המקום הזה, כאשר לא יתכן שיצליח הכרם בבלעדי ההר הזה" [שם ב, יב]. באופן כללי אין אפשרות לנבואה בחוץ לארץ, מלבד מקרים מסוימים שריה"ל מסביר אותם כמקרים חריגים.

שאלות לדיון
כיצד ניתן לדבר על חטאים ביחס לגדולי האומה מבלי להיכשל ח"ו בזלזול בהם ובהורדת ערכם בעינינו? האם כל אחד מאיתנו יכול לדבר כך על גדולי האומה או רק גדולים כרמב"ם?
למה הכעס והעצבות מונעים את הנבואה? כיצד ניתן להשתחרר מתכונת הכעס?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il