בית המדרש

  • מדורים
  • חמדת הדף היומי
לחץ להקדשת שיעור זה

להתפלל בשקט או בקול?

undefined

הרב עקיבא כהנא

כסלו תשע"ד
3 דק' קריאה
הגמרא (יט ע"ב) דורשת מהפסוק 'ודברת בם', כמה דרשות, ואחת מהן היא 'ודברת בם', ולא בתפילה. פירושים רבים נאמרו בראשונים על מימרא זו. רש"י מפרש שהכוונה שבקריאת שמע מדברים בקול, ואילו בתפילה יש לדבר בלחש, כמו שלומדים מחנה שנאמר 'וקולה לא ישמע' (שמואל א א, יג). מקור רש"י הוא מהשאילתות (פרשת ואתחנן שאילתא קמג), אמנם בהעמק שאלה (פירושו של הנצי"ב על השאילתות) מביא שהלכות גדולות הבין שאין כוונת הדרשה שהתפילה צריכה להיות בלחש, אלא ש'ודברת בם' הכוונה שבקריאת שמע מותר לדבר רק בה, ולא לבקש בקשות אחרות, אבל בתפילה מותר, וזאת משום שתפילה נאמרת בלחש.

הגמרא בברכות (לא ע"א) לומדת מהפסוק שכתוב לגבי חנה 'וקולה לא ישמע', שאין לאדם להשמיע קולו בזמן שהוא מתפלל, וכתבה ש'המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, שמראה כאילו הקב"ה אין שמע תפילה בלחש'.

הרשב"א (לא ע"א) מבאר את הגמרא שאמנם אין להשמיע לאוזנם של האחרים, אבל לאוזניו שלו האדם צריך להשמיע את מילות התפילה, והביא לכך ראייה מירושלמי. אמנם הוא כותב שמהתוספתא משמע שלא ישמיע קול גם לאוזניו, ולמדים זאת מחנה שעליה נאמר 'וקולה לא ישמע'. והטור (אורח חיים קא) מביא את שתי הדעות, וכותב שהדעת נותנת שישמיע לאוזניו.

הב"ח (שם) אומר שפירוש הטור בתוספתא אינו מוכרח, וניתן לפרש בתוספתא שלכתחילה אכן צריך להתפלל כך שישמיע לאוזניו, אך אם לא השמיע לאוזניו יצא, בניגוד לקריאת שמע. ומבאר ב"ח שהפסוק בתפילה 'וקולה לא ישמע' בא ללמד שאסור להשמיע את הקול בתפילה כך שישמעו אחרים. אך כתב שמרש"י ביומא משמע שאין להשמיע קול גם לאוזניו בתפילה.

בדק הבית מביא מהזוהר (ויקהל) גם כתוספתא שאסור להשמיע קולו גם לאוזניו, וצריך להתפלל בלחש: "אי ההוא צלותא אשתמע לאודניה דבר נש לית מאן דציית ליה לעילא, ולית דצייתין ליה אחרנין, בר מאן דשמע בקדמית, בגין כך בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההוא צלותא בני נשא". מגן אברהם (ג) כותב שגם את דברי הזוהר ניתן לפרש בצורה אחרת, שיש איסור שאדם אחר ישמע את קול תפילתו.

הלכה למעשה כתבו ערוך השולחן (קא, ה) ומשנה ברורה (קא ס"ק ה) שלכתחילה יש להשמיע לאוזניו מה שהוא אומר, אבל בדיעבד יצא גם אם לא השמיע לאוזניו. ומכל מקום אין להתפלל שמונה עשרה בקול, כך שיגיע לאוזני חבירו, במיוחד אם יש חשש שיפריע לאחרים (משנ"ב וערוה"ש ו). וכותב ביאור הלכה שזה גם כאשר אינו יכול לכוון בתפילה בלי שישמיע קולו לאחרים. והעיד מגן אברהם (ג) שהאר"י עצמו לא היה משמיע לאוזניו, אפילו לא בפסוקי דזמרה, כנראה משום שחשש לדברי הזוהר כפשוטם. אמנם גם בעדות זו נחלקו: לדעת שערי תשובה (א) לא השמיע אפילו לאוזניו, ואילו לדעת פרי מגדים (אשל אברהם ג) לא התפלל בקול, אבל כן השמיע לאוזנו.

אפילו בתפילת ציבור כתב הב"ח שמחמת הטעם שכתבה הגמרא שהמגביה קולו הוא מקטני אמנה, אין להגביה את הקול בתפילה בציבור, יותר ממה שצריך כדי שהציבור ישמעו. וכותב שהוא עבירה חמורה. אמנם מג"א (קא, ס"ק ג) לא הסכים לדברי הב"ח וכתב שאין דבריו מוכרחים.
כמובן שיש לבטא את התפילה בשפתיים, כיון שאחרת זו תפילה בלב, שעליה כתבו השו"ע והרמב"ם (תפילה ה, ט) לא יתפלל בלבו לבד.

לסיכום: רש"י כאן מביא שאילתות שאומר שאין להגביה קולו בתפילתו, אמנם יש מחלוקת האם צריך לכתחילה להשמיע לאוזניו, או שלא. והלכה למעשה יש להשמיע לאוזניו, אבל בדיעבד אם לא השמיע לאוזניו יצא. קריאת שמע וודאי שצריך להשמיע לאוזניו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il