בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • תפארת ישראל למהר"ל
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יהודה בן בנימין זאב הכהן ז"ל

ד' טבת תשע"ד

הקדמה תפארת ישראל למהר"ל

undefined

בשביל הנשמה

ד' טבת תשע"ד
5 דק' קריאה
נושא ההקדמה: התורה נתונה לכול ללמוד וללמד על אף הקשיים בללמד
התורה ניתנה לכל ישראל, אף אם יטעו בלימוד
וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים ד, מד). הַכָּתוּב הַזֶּה רוֹצֶה לוֹמַר, כִּי הַתּוֹרָה חֵפֶץ מֻנָּח, כָּל הָרוֹצֶה לִזְכּוֹת בָּהּ יִזְכֶּה בָּהּ, וּלְכָךְ לֹא אָמַר אֲשֶׁר שָׂם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, רַק1 לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כְּמוֹ דָּבָר הַמֻּנָּח לִפְנֵי כָּל הָרוֹצֶה לִזְכּוֹת זוֹכֶה בָּהּ. וְלֹא יֹאמַר הָאָדָם כִּי הַתּוֹרָה לֹא נִתְּנָה רַק לִגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים, שֶׁהֵם רְחוֹקִים מִן הַטָּעוּת. אֲבָל הַתּוֹרָה נִתְּנָה לַכֹּל. וְלֹא יֹאמַר גַּם כֵּן, אוּלַי אֶשְׁגֶּה2 בַּתּוֹרָה. וְדָבָר זֶה פֵּרְשׁוּ בַּמִּדְרָשׁ (שהש"ר ב, ד): הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה (שיר השירים ב, ד). רַבִּי יוֹנָה אָמַר: שְׁנֵי חֲבֵרִים הָעוֹסְקִים בַּהֲלָכָה, זֶה אוֹמֵר בֵּית אָב שֶׁל הֲלָכָה3, וְזֶה אֵינוֹ אוֹמֵר בֵּית אָב שֶׁל הֲלָכָה, אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה4. אָמַר רַב אֲחָא: עַם הָאָרֶץ שֶׁקּוֹרֵא לְאַהֲבָה אֵיבָה, כְּגוֹן וְאָהַבְתָּ (דברים ו, ה) וְאָיַבְתָּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה, עַד כָּאן. פֵּרוּשׁ בֵּית אָב שֶׁל הֲלָכָה, שֹׁרֶשׁ הֲלָכָה וְטַעֲמָהּ.
הברכה "לעסוק בדברי תורה" ולא "ללמוד תורה" כי מקיים המצווה אע"פ שלא מכוין לאמת
וּמִפְּנֵי זֶה נִרְאֶה, כִּי הַבְּרָכָה עַל לִמּוּד הַתּוֹרָה לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה, וְאֵין מְבָרְכִין לִלְמֹד תּוֹרָה. וְעִם שֶׁיֵּשׁ לְפָרֵשׁ שֶׁלְּכָךְ אָנוּ מְבָרְכִין לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהַבְּרָכָה הַזֹּאת הִיא בִּרְכַּת הַמִּצְוֹת, שֶׁחַיָּב לְבָרֵךְ עַל כָּל מִצְוֹת עֲשֵׂה. וְאֵין מִצְוֹת עֲשֵׂה רַק בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה, שֶׁהֲרֵי נִקְרָא מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁחַיָּב לַעֲשׂוֹת. וּלְכָךְ יֵשׁ לְבָרֵךְ לַעֲסֹק, דְּהַיְנוּ לִמּוּד תּוֹרָה בְּמַעֲשֶׂה, וְזֶה כַּאֲשֶׁר הוּא מוֹצִיא הַדִּבּוּר, זֶה נִקְרָא עֵסֶק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַדִּבּוּר נֶחְשָׁב מַעֲשֶׂה. אֲבָל לִמּוּד נִקְרָא הֲבָנַת הַדָּבָר מַה שֶּׁלָּמַד, וְאֵין הַבְּרָכָה רַק עַל מַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה. וְאִם לָמַד בְּעִיּוּן לְבַד, אֵין לוֹ לְבָרֵךְ לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁזֶּה נֶאֱמַר עַל הַמַּעֲשֶׂה.
אָמְנָם נִרְאֶה לוֹמַר כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, כִּי לְכָךְ מְבָרְכִין לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה, כִּי לִלְמֹד תּוֹרָה לֹא שַׁיָּךְ רַק עַל מִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה וּמְכַוֵּן הַהֲלָכָה לַאֲמִתָּתָהּ, שֶׁבָּזֶה שַׁיָּךְ לִמּוּד תּוֹרָה. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן הַהֲלָכָה עַל אֲמִתָּתָהּ, אֵין זֶה לִמּוּד. לְכָךְ מְבָרְכִין לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה, בֵּין שֶׁהוּא מְכַוֵּן הַהֲלָכָה, אוֹ שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן הַהֲלָכָה, רַק שֶׁיְּכַוֵּן לִלְמֹד הָאֱמֶת, אַף עַל גַּב שֶׁשָּׁגַג. הֲרֵי כִּי לִמּוּד הַתּוֹרָה לְעַצְמוֹ נָקֵל מְאֹד, וְאֵין צָרִיךְ לָחוּשׁ לְשׁוּם דָּבָר.


___________________________________
וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. משמעות פסוק זה שהתורה מונחת לפני הכל, וכל הרוצה לזכות בה, יזכה בה. לכן לא נאמר בפסוק וזאת התורה אשר שם לבני ישראל, 1אלא נאמר לפני בני ישראל, כמו כל דבר המונח לפני כל הרוצה בו. לא יאמר אדם התורה ניתנה רק לגדולי החכמים שאינם טועים בלימודה, אלא התורה ניתנה לכולם. כמו כן לא יאמר אדם איני לומד תורה 2שמא אלמד ואטעה בלימוד. כנגד חשש זה ביארו חכמים במדרש: 'הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה' ר' יונה אמר, שני חברים העוסקים בהלכה, זה אומר 3הלכה מקורה וטעמה והשני אינו אומר מקורה וטעמה של הלכה, אומר הקב"ה ודגלו עלי אהבה. 4ערבים עלי דבריו אף על פי שלא כיון להלכה. אמר רב אחא עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון במקום ואהבת קורא ואיבת אמר הקב"ה ודגלו עלי אהבה.
ברכת התורה היא לעסוק בדברי תורה ולא ללמוד תורה. אפשר לומר שהטעם לכך הוא שברכת התורה היא ברכת המצוות, שחייב אדם לברך על כל מצות עשה שעושה, ואין העשה אלא בדבר שיש בו מעשה, ולכן נוסח הברכה הוא לעסוק כי העסק הוא דבר שיש בו מעשה. העיסוק בתורה הוא דבור בדברי תורה, אבל למוד הוא גם בעיון בלי מעשה, כי הלימוד הוא הבנת מה שלומד. אם לומד בעיון ללא דיבור אינו יכול לברך לעסוק בדברי תורה מכיון שחסר כאן מעשה המצוה.
אבל נראה יותר שהביאור הוא כמו שכתבנו בתחילת דברינו. לימוד הוא רק כאשר למד תורה וכיון לאמיתת ההלכה, אבל מי שבלימודו לא כיון לאמיתות ההלכה אין זה לימוד תורה. לכן מברכים לעסוק בדברי תורה, כי עיסוק בתורה הוא בין כשמכוון להלכה ובין כשאינו מכוון להלכה, בתנאי שכוונת הלומד לכוון אל האמת גם אם לא עלה הדבר בידו. הרי שלעסוק בתורה הוא דבר קל מאד, ואינו צריך לחשוש מלימוד תורה.


ביאורים
המהר"ל פותח את ספרו, תפארת ישראל, בהסבר יסודי - מהי התורה: התורה איננה עוד חכמה כשאר החוכמות והמקצועות שקיימות בעולם, בהן אם האדם אינו מספיק מוכשר לעסוק בהן, עליו לחפש מקצוע אחר. לעומת זאת, מצוות לימוד תורה לא דורשת כישרון כיוון שמהותה היא לעסוק בדברי תורה גם במידה ואין הלומד מוכשר והוא אינו מבין את התורה בצורה נכונה. דבר זה נדרש מהפסוק: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". לא נאמר 'לבני ישראל' אלא 'לפני בני ישראל' כדי ללמדנו שהתורה מונחת לפני כל אחד מישראל. כל אחד אם כן יכול ללמוד תורה, מדוע?
התורה היא דבר ה' המופיע בעולמנו, היא הדרך בה בחר ה' להורות דרכיו לעמו ישראל. לפיכך לימוד התורה הוא המפגש הקרוב ביותר שלנו עם הקב"ה, כיוון שזו הדרך בה הוא בחר להעביר לנו את רצונו. בעל ספר ה'תניא' ממשיל זאת ואומר שלומד התורה 'מחבק את המלך בלבושיו'. הלבושים הם הבגדים בהם המלך יוצא מחוץ לארמונו ואיתם נתיניו נפגשים. כך אף אנו פוגשים את הקב"ה ודבקים בו דרך התורה בה מונח רצונו ובה אמר דברו.
צריך לשאוף לכוון לאמת כשלומדים תורה. אך גם כאשר טועה הלומד, ואומר ההפך מן האמת, אין זה מוריד כלל מגודל מצוות לימוד תורה – הוא עדיין נפגש עם ה' ועם דברו. זוהי הסיבה שמברכים ' לעסוק בדברי תורה' ולא 'ללמוד תורה', כיוון שהעיקר אינו לכוון לאמיתה של תורה ולפרשה בצורה הנכונה, אלא עצם העיסוק בתורה מתוך רצון לדבקות בה'. לא הדיוק השכלי עיקר, אלא הדבקות האלוהית.
לכן התורה שייכת לכל אחד מעם ישראל, כי לימוד תורה אינו לימוד חכמה וממילא הוא אינו דורש כישרון. לימוד תורה הוא מפגש ודבקות בה' .
הרחבות
*ללמוד או לעסוק?
לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה. המהר"ל נותן ארבעה הסברים שונים לשאלה מדוע נוסח הברכה הוא 'לעסוק' ולא 'ללמוד' – שני הסברים כאן ועוד שניים בספרו 'דרך חיים':
א. 'לימוד' כולל גם עיון ומחשבה בלבד שהם אינם מעשה, ואילו הברכה נתקנה על ' מעשה המצווה'.
ב. 'לימוד' הוא דווקא כאשר הלומד מכוון לאמת, ואילו 'עסק התורה' כולל גם מצבים שבהם הלומד אינו זוכה לכוון לאמת.
ג. לימוד יכול להתבצע רק בשניים. הלימוד המשותף גורם לכך שהתורה לא תישאר רק במחשבה אלא תצא לעולם על ידי הדיבור: "שהתורה היא כאשר מוציא התורה בפה וזה נקרא תורה גמורה". היחיד מטבעו אינו מוציא הדברים בפיו, לכן הוא אינו ממש 'לומד תורה' אלא רק 'עוסק' [דרך חיים ג, ב].
ד. הביטוי 'לימוד' משמעותו לימוד ממישהו אחר: "כי כך משמע לשון למד שהוא למד מאחר". כיוון שיכולתו של האדם להתקדם בתורה בכוחות עצמו לגמרי, היא מועטה מאוד: "אבל אם למד מעצמו לא הוה מידי (אינו כלום)... ולכן אנו מברכין לעסוק בתורה ולא ללמוד בתורה" [דרך חיים ה, יד].
אמנם הרב קוק מסביר אחרת. 'עֶסֶק' הינו גבוה מ'לימוד'. 'לימוד' הוא דבר המשותף לכל שאר החכמות, והוא נשאר, בדרך כלל, ברובד של 'הבנה' ו'ידע'. תורתנו היא 'תורת חיים'. כלומר, על ידיה ובזכותה אנו מקבלים חיים מהבורא, והיא גם מדריכה אותנו בהתהלכנו בעולם, ולדבר שמהווה את הקשר שלנו לחיים אנו קוראים 'עסק', כדברי חז"ל: 'ידיים עסקניות הן', הן פועלות כל הזמן. 'התעסקות' היא ביטוי כולל ליחס שלנו לחיים, ביטוי שמתאים לגישה הנכונה לתורה, 'תורת חיים' [עולת ראיה א נט].
שאלות לדיון
למה הבנה מוטעית בלימוד תורה שיש בו טעות נחשב 'עֵסֶק בַּתּוֹרָה'?
מה צריכה להיות המטרה שלנו כשאנחנו באים לעסוק בתורה?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il