ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ויחי יעקב ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויחי Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (41 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (41 ד')

י"א טבת תשע"ד

ויחי יעקב


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש להצלחת
עם ישראל

אמא נמצאת אתנו בדרך
קראנו השבת את פרשת ויחי וסיימנו את ספר בראשית. בתחילת הפרשה יעקב אומר אל יוסף (בראשית מח, ג-ד): "אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים" וכו', ואחר כך בתוך הדברים הוא אומר לו (שם ז): "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם", יעקב מוצא צורך להסביר ליוסף למה רחל לא נקברה במערת המכפלה. רחל היא עקרת הבית והאישה העיקרית של יעקב ולכאורה מקום קבורתה צריך להיות בקריית ארבע, במקום שבו יעקב אמור להיקבר. "בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת", יעקב מדגיש שהוא קבר את רחל בדרך, כי הייתה לזה סיבה. רחל היא אכן עקרת הבית, היא מבטאת את כלל ישראל, היא נקראת כלל ישראל, עם ישראל קרוי על שם יוסף ואפילו על שם הנכד שלה, אפרים: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים" (ירמיהו לא, יט) והכוונה לכל עם ישראל, היא מייצגת את הכלל – והיא צריכה להיקבר דווקא בדרך, לבטא שכשעם ישראל בגלות הוא עדיין מאוחד, היא מבטאה את האחדות של עם ישראל. כשעם ישראל בגלות הוא לא מפוזר, עקרת הבית דואגת לאחדות, היא המתפללת, היא המבקשת והיא זו שבסופו של דבר מביאה לניחומים. היא אומרת לריבונו של עולם: 'למה אתה מקפיד על בני, האם מפני שהם עובדים עבודה זרה, אתה כביכול מקנא שהם הכניסו מישהו אחר ועובדים אותו - גם לי הייתה בעיה כזאת, הכנסתי את אחותי, מסרתי לה את הסימנים ולא רציתי לבייש אותה, הכנסתי צרתי לביתי. גם עבודה זרה זו צרה, כמו שתי נשים של בעל אחד שהן צרות זו לזו. אז כמו שאני קיבלתי ומחלתי, גם אתה ריבונו של עולם, תמחול לבניך!', בזה היא מלמדת זכות והקב"ה משיב לה: "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (שם טז).
אולי יש כאן ענין יותר עמוק, רחל אומרת שהעולם הזה הוא עולם מסובך ומורכב, אני בעצמי הייתי צריכה לקבל את מה שקרה כעובדה ולוותר ללאה, כי זו המציאות של העולם הזה, הוא לא מושלם ולכן צריך למחול לעם ישראל על חטאיו. רחל אומרת את הדברים לריבונו של עולם ובכך מלמדת עלינו זכות, היא צריכה להיות בדרך כדי ללמד זכות על בניה.
הוי אומר, רחל היא האמא הדואגת לאומה כולה, ובמציאות שלה היא מבטאה את האחדות, עם ישראל הוא עם מפוזר שנמצא בגלות אך בעצם יש משהו שמאחד אותו - האמא נשארה יחד איתם בדרך, שומרת על האחדות שלהם ולא נמצאת בביתה כי זה התפקיד שלה, לשמור על האחדות של כל השבטים וכל ישראל, עד שהם ישובו בחזרה אל ארץ ישראל.

שפת אמת תכון לעד

אנחנו ממשיכים הלאה בפרשה. למרות שהתורה מספרת שיעקב מת, חנטו אותו וספדו לו - בכל זאת חז"ל באים ואומרים לנו שיעקב אבינו לא מת (תענית ה, ב). אבל כתוב שהוא מת? אומרת הגמרא "מקרא אני דורש", יש דרשה שממנה נלמד שיעקב לא מת ואין מה לעשות נגד דרשה! והגמרא מסבירה: "מה בניו בחיים אף הוא בחיים". הגמרא מתכוונת לומר שבאופן אמיתי ופנימי יעקב אבינו לא מת, בניו ממשיכים בדרכו וכל עוד שבניו ממשיכים בדרכו זה כאילו שהוא לא מת. בניו של יעקב ממשיכים בדרכו לאורך כל הדורות, ולכן: "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". זאת לא בחינה של מיתה. כשהרב צבי יהודה ביקר בישוב כשהישוב קם, הוא דיבר על העניין שיעקב אבינו לא מת. מידתו של יעקב היא האמת: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" (מיכה ז, כ), "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר" (משלי יב, יט), שקר מחזיק רגע, הזמן הכי מצומצם שיכול להיות, אבל שפת אמת תיכון לעד. האמת המוחלטת היא האמת שקיימת לעד, הבלתי גבולית - זאת המציאות של ריבונו של עולם. חותמו אמת, הוא אמת כי מציאותו מוחלטת, אבסולוטית. כל דבר שהוא מוחלט הוא אמת, אמת יש אחת ושקרים יש בלי גבול, בין נקודה לנקודה יש רק קו אחד ישר ושאר הקווים העקומים יכולים להיות רבים מאוד. האמת אחת, והאמת האחת היא ריבונו של עולם. המהר"ל בנתיב האמת אומר על פי דברי חז"ל שהדברים מופיעים גם באותיות: שלושת האותיות של המילה שקר סמוכות זו לזו, ש', ק', ר', אבל האמת זו האות הראשונה, האות האמצעית והאות האחרונה. אם אנחנו מחשיבים גם את האותיות הסופיות יש עשרים ושבע אותיות, מא' ועד מ' יש שלוש עשרה אותיות, שלוש עשרה בגימטריה זה אחד, אמת יש אחת, אחר כך עוד שלוש עשרה אותיות בין האות מ' לאות ת', לבטא את העניין שאמת יש אחת.
מידתו של יעקב אבינו היא מידת האמת ולכן חז"ל אומרים לנו שיעקב אבינו לא מת, להיות אמיתי פירושו שמאחורי מה שאתה אומר נמצא כל המשקל של האמת. כשאדם מתפלל באמיתיות התפילה היא תפילה, כשאדם מדבר באמיתיות המשקל של המילים שלו חזק ואיתן, יודעים שהאיש הזה איש אמת ואפשר לסמוך עליו ולהישען עליו. האמת היא בעלת משקל עצום, והיא קיימת ועומדת לעד. המהר"ל מביא את דברי הגמרא במסכת סנהדרין (צז, א):
אמר רבא מריש הוה אמינא ליכא קושטא בעלמא. אמר לי ההוא מרבנן, ורב טבות שמיה ואמרי לה רב טביומי שמיה: דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדיבוריה. זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא וקושטא שמיה, ולא הוו משני בדיבורייהו ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה. נסיבי איתתא מינהון והוו לי תרתין בנין מינה. יומא חד הוה יתבא דביתהו וקא חייפא רישה. אתאי שיבבתה טרפא אדשא. סבר לאו אורח ארעא. אמר לה: ליתא הכא. שכיבו ליה תרתין בנין. אתו אינשי דאתרא לקמיה אמרו ליה: מאי האי? אמר להו הכי הוה מעשה אמרו ליה במטותא מינך פוק מאתרין ולא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי.
[ תרגום חופשי: אמר רבא, פעם חשבתי שאין אמת בעולם, אמר לי מישהו מרבנן ורב טבות שמו או שרב טביומי שמו שגם אם היו נותנים לו את כל חללו של עולם הוא לא היה משנה בדיבורו, והוא מספר סיפור: פעם אחת הוא נקלע למקום אחד שקוראים לו קושטא ובמקום הזה אף אדם לא מת לפני זמנו, כולם הגיעו לזיקנה ושיבה. הרב הגיע למקום הזה, נשא אישה מבנות המקום ונולדו לו שני ילדים. יום אחד אשתו עסקה בדברים שהצניעות יפה להם, ובדיוק אז השכנה דפקה ושאלה איפה אשתו נמצאת. הוא לא רצה להגיד איפה היא מצד הצניעות ולכן הוא אמר שהיא לא נמצאת. אחר זמן מתו שני בניו. באו אנשי העיר ואמרו לו 'מה קרה אצלך, אצלנו אף אחד לא מת טרם זמנו ומה עשית שבגלל זה מתו הבנים בטרם עת?', הוא סיפר להם את הסיפור שלא הייתה לו ברירה כי יש דברים שאי אפשר לספר מפני הצניעות - אמרו לו: אצלנו אין אומרים דבר שהוא לא נכון, בבקשה תעזוב את העיר שלנו ואל תביא מיתה על העיר הזאת.]
זה היה הסיפור של הגמרא, במקום שיש אמת החיים נמשכים ולא נפסקים. זה גם מה שהגמרא (סוטה מו, ב) מספרת על לוז, מקום שבו אנשים היו מאריכים ימים ולא היו יכולים להיפטר מן העולם. היו מגיעים לזיקנה מופלגת וכבר לא היה להם כוח להמשיך - ועדיין החיים היו נמשכים ונמשכים. לא הייתה ברירה והיו מוציאים את הזקנים אל מחוץ לעיר. זאת עיר של חיים, עיר של אמת. לוז זה מקומו של יעקב אבינו, קושטא זה מקום של אומרי אמת וכנראה יש קשר בין שני המדרשים האלו, מקום שמדייקים באמירת האמת, האמת היא קיימת, "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד".
המהר"ל בנתיב האמת מביא עוד מדרש (ילקוט שמעוני נח, נו): "שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה" (בראשית ז, ט), הגיע השקר ורצה גם הוא להיכנס, ואמרו לו שיביא בן זוג כי נכנסים רק בזוגות. הוא חיפש בת זוג ומצא את הפחתא, מידה שהורסת ומכלה הכול, אך היא הסכימה בתנאי אחד שכל מה שהוא יאסוף הוא ייתן לה. באו אל נח ונכנסו אל התיבה. אחרי שהם יצאו מהתיבה השיקרא התחיל לאסוף וכל מה שהוא אסף הוא נתן לה, אחרי זמן הוא רצה לראות כמה הוא כבר אסף, בא אליה ושאל היכן כל הדברים האסופים - והיא ענתה לו שהיה ביניהם הסכם שהיא מכלה את הכול. המדרש הזה רוצה לומר לנו שהשקר והפחתא הם זוג עוד מימי נח, זוג קבוע, השקר לא מתקיים וכל מה שאדם עושה בשקר מתכלה. לפעמים לא רואים את זה בעין אבל זה המצב, לשקר אין קיום והאמת קיימת לעד, "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד".
כמו שהפסוק אומר, יעקב הוא מידת האמת ולכן אם אמרו חכמים שיעקב אבינו לא מת, אנו מבינים שזו מידה שצריך לקנות אותה. פעם ראיתי שרב'ה של חב"ד אמר לבנו, אני חושב שזה היה ר' יוסף יצחק, יום לפני בר המצווה שלו, שהוא רוצה להדריך אותו בשלושה דברים: דבר אחד: אף פעם אל תוציא דבר לא אמיתי מפיך, תמיד תגיד אמת. דבר שני: גם אל תיתן לאף אחד לשקר לך. דבר שלישי: אל תרמה את עצמך. לפעמים אדם מרמה את עצמו גם כן ומדמיין כל מיני דמיונות. צריך להיות איש אמת. זו הדרכה מתאימה מאוד לבר מצווה, כמו שאמרנו שלוש עשרה זה בגימטריא אחד, האמת היא אחת. לפעמים זה מאוד קשה. הסיפור שסיפרנו על קושטא לכאורה לא מובן - לפעמים צריך לשנות משום הצניעות או משום הענווה. כתוב שבשלושה דברים מותר לאדם לשנות, אם שואלים תלמיד חכם אם הוא יודע את כל הש"ס הוא לא צריך להגיד שהוא יודע ואולי יותר נכון להגיד שהוא לא יודע, אז זה שקר? המדרש רוצה לחדד את הנקודה, נכון לפעמים צריך להתפשר בגלל צניעות, ענווה או כל סיבה אחרת, אבל העובדה היא שלא היית אמיתי ואתה משלם על זה מחיר. בכל מקום שאין הספקות האלו צריך להיות שומרי אמת לחלוטין, אדם צריך להיות אמיתי, שמילה שלו תהיה מילה - גם כלפי עצמו, גם כלפי שמיא בתפילה וגם כלפי אחרים, שהמילה שלו תהיה אמיתית ומה שהוא אומר זה כך ולא אחרת. האמת היא קיום העולם.

איך תהיה הגאולה העתידה?
רציתי להביא כאן עוד דבר של ה"אור החיים", הדורש על הפסוק: "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ" (בראשית מט, יא). עם ישראל זה גפן כמו שכתוב: "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ" (תהילים פ, ט), והוא אומר שאולי אפשר לכוון את הפסוק על ביאת מלך המשיח. בפסוק הזה יש רמז על שתי גאולות, הגאולה הראשונה כשיצאו ממצרים, "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ", 'עירו' זה הסיטרא אחרא, הגויים שהיו במאסר ותפיסה כשהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים. ממשיך ה"אור החיים":
וכנגד גאולה הב' בעז"ה שתהיה בימינו אמר: "וְלַשֹּׂרֵקָה" פירוש בעת אשר ישרוק ה' דכתיב: "אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם" (זכריה י, ח) אז "בני אתונו", אמר לשון רבים לומר כל בחינת האומות, כי ביציאת מצרים לא הכניע ה' לפניהם אלא ראש אומות שהם מצרים וכנען שהם ז' עממין שהם היו ראש ותגבורת לכל האומות, אבל ע' אומות לא הוכנעו ולא ניתנו להם, אבל לעתיד לבא בעז"ה לא יניח מהאומות אומה גדולה או קטנה שלא תנתן להם, והוא אומרו בני אתונו פירוש מלבד עירה אלא גם בני אתונו [בלשון רבים].
הוא ממשיך ואומר שבזוהר כתוב (במדבר רלא, ב) שבסיטרא אחרא יש זכר ויש נקבה, והנקבה יותר חזקה מהזכר. הוא מספר סיפור מעניין ואומר שהראו לו בחלום חיזיון שהוא נאבק עם הסיטרא אחרא: "נאבקתי במלחמה עם הזכר ויהי נקל בעיני להכניעו והפלתי אותו בכחי ולנקבה נתאמצתי בכל כחי כמה פעמים ואחר כמה טרחות יכולתי להשליכה כמה מעלות למטה לארץ אך לא כבעלה הזכר", היה לו מאבק בחלום, הוא ניצח כמובן אבל לא ניצחון גמור. הוא ממשיך ואומר: "ולזה אמר כנגד גאולה העתידה 'ולשורקה' עת אשר ישרוק ה' ויקבצם 'בני אתונו' אותם שבאים מכח הנקיבה גם אותם יאסור ה' לפני בני ישראל". ממשיך "אור החיים" ומעיר שאין קושיה איך באותו פסוק מוזכר גם משה וגם המשיח, כי באופן פנימי משה הוא המשיח. ה"אור החיים" מפרש גם את המשך הפסוק: "כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ":
יתבאר על דרך אומרם ז"ל כי גלות ד' שבו יגלה הגואל העצום צריך שתהיה ביד ישראל מצות עסק התורה וזולת זה יתעכב מבוא, ולזה רמז באומרו כבס וגו' פירוש כי כחו של המלך המצופה שילה שמו הוא בחינת עסק התורה שיתעסקו ישראל ביינה של תורה, ועיין מה שפירשו בפסוק "הביאני אל בית היין" (שיר השירים ב, ד), ואמר כי באמצעותה יהיה לבושו שהוא כינוי למלכות נכון אליו ללובשו, ואומרו "ובדם ענבים" וגו' נתכוין לומר כי אם יגיע זמן הגאולה ולא ימצא יין, פי' שאין בנו תורה תהיה הגאולה באמצעות עול ותוקף הגלות אשר יצירון האומות לישראל כאומרם ז"ל (סנהדרין צז ב) כי כשיגיע קץ הנחתם ולא יהיה בישראל זכות לגואלם יעמיד להם מלך קשה כהמן וכו'.
מה ש"אור החיים" אומר כאן כתוב בכמה מקומות, שהגאולה העתידה תהיה בזכות לימוד התורה. כשתרבה התורה בישראל, והכוונה ללימוד התורה היותר מושלם - עם הרבה יראת שמים, עם ברכה בתורה תחילה, תורת ארץ ישראל, תורה שלמה ומושלמת, בזכות זה ישראל יגאלו. אם מגיע הזמן, ואין זכויות לישראל אך אי אפשר כבר לדחות את הגאולה - הזכויות נעשות על ידי זה שהקב"ה מביא על ישראל ייסורים והם מקבלים אותם באהבה, או שהייסורים ממרקים אותם ממה שמעכב את הגאולה ואז ישראל ראויים לגאולה. אז יש בחירה, או לשקוד על התורה או האלטרנטיבה... זה ענייננו בתקופה הזאת.

ספר החיבור לארץ ישראל
סיימנו עכשיו את ספר בראשית. "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום 'כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם' (תהלים קיא ו)" (רש"י בראשית א, א). כל ספר בראשית נכתב כדי להודיע לעולם כולו שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ההודעה הזאת היא בראש ובראשונה לנו עצמנו, לדעת שארץ ישראל שייכת לנו. אנחנו מחזיקים את החלקים של יהודה ושומרון לא מסיבות ביטחוניות ולא מסיבות כאלה ואחרות, לא בניינים ולא נדל"ן - אנחנו מחזיקים בארץ אבותינו, בארץ שהקב"ה נתן לנו, בארץ שיועדה כבר מראשית הבריאה לעם ישראל. זאת הארץ שלנו ולא אחרת, על ארץ לא מוותרים, על מולדת לא מוותרים. כל שכן על מולדת ששייכת לעם ישראל במובן היותר פנימי ויותר אלוקי. זו לא סתם מציאות של עם הקשור במולדתו כמו שאר העמים - עם ישראל מחובר בארץ ישראל חיבור מוחלט מושלם. נוכחנו בעובדה הזאת כשיצאנו לגלות קרוב לאלפיים שנים ולא שכחנו את ארץ ישראל! כל הזמן ציפינו אליה, ביקשנו עליה והתפללנו עליה. חזרנו עכשיו אל ארץ ישראל וארץ ישראל היא ארץ שלנו. צריך להכריז על זה בכל מקום וצריך לעמוד על זה. השבוע היה מפגש של רבנים ודיברו שם על המצב, היו רבנים שדיברו על מה שדורש תיקון מבחינה רוחנית בציבור שלנו. רב צעיר אחד דיבר על זה שיש ירידה מבחינת הצניעות וההתנהגות של הנוער, הרב הזה לא יודע מה היה כשאנחנו היינו צעירים, איזו התקדמות גדולה יש מאז ועד היום... על כל פנים, הוא הרגיש שיש צורך להתחזק, תנועת בני עקיבא וחלקים בציבור שזקוקים לחיזוק. אחרים באו ואמרו שהנושא המרכזי צריך להיות ארץ ישראל, איך אפשר שלא להדגיש את זה כאשר היום ארץ ישראל חו"ח בסכנה, יש לחצים של אותו שר החוץ.
אנחנו צריכים להסתכל במבט של הגויים. הם רוצים לעזור, הם חושבים שעל ידי שהם יקרבו וינסו ללחוץ על שני הצדדים הם יביאו להרגעה לטובת שני הצדדים. אולי יש להם אינטרס ונטייה לצד אחד יותר.. אינני יודע, אבל על כל פנים הם חושבים שהם עושים נכון. אנחנו צריכים להכריז ולהודיע שלא יכון שלום כל עוד עם ישראל לא יחזור לכל חלקי מולדתו, זה לא יכול להיות אחרת, כל עוד עם ישראל לא ישלוט בכל ארץ ישראל על כל חלקיה - ולא רק בחלקים שיש עכשיו בידינו, אלא גם עבר הירדן וצידון שהם חלק מארץ ישראל. לא לשכוח לרגע את כל ארץ ישראל שהקב"ה נתן לנו ויש עוד חלקים שלא קיבלנו בעבר, והקב"ה הבטיח לנו שנקבל אותם – ארץ עשרת העממים, הקב"ה הבטיח זאת לאברהם אבינו וזה עוד לא התקיים, כל מה שכתוב בתורה בע"ה יתקיים בוודאי. שלום לא יהיה כל עוד שלא נחזור למצב השלם שלנו, שכל עם ישראל נמצא בכל ארץ ישראל. זה התיקון היחידי ואין תיקון אחר, אבל לפחות בינתיים בכל המקומות שאנחנו מחזיקים - אנחנו לא מחזיקים בשום מקום שהוא לא שלנו. אני לא אומר את זה לכם כאילו יש ספק ברצון ובנכונות של כל אחד כאן לעשות הכול בשביל שחבלי הארץ ישארו בידינו, ושלא לוותר על שלטון ובעלות שיש לנו, אי אפשר בכלל לנתק אותנו מזה, אבל אנחנו אומרים את האמירה הזאת בבית המדרש, מתפללים לריבונו של עולם ומבקשים שיחזק אותנו בעניין הזה ושימשיך להחזיר אותנו לארץ ישראל. אנחנו לא שוכחים כל הזמן להודות לריבונו של עולם על כל מה שהוא מיטיב אתנו, זכינו להיות בארץ ישראל, לבוא לארץ ישראל, להיוולד בארץ ישראל, לחיות בארץ ישראל - דבר שדורות על דורות לא זכו, דבר שגדולי הדורות לא זכו ואנחנו זוכים. זכות עצומה, ועם זה דווקא בגלל שאנחנו כל כך קרובים לגאולה הבקשות צריכות להיות יותר עמוקות ויותר מוחשיות. לחזור ולבקש, לחזור ולהכריז עוד פעם ועוד פעם שהארץ כולה שלנו, לא כבשנו שטח שלא שלנו, פשוט חזרנו הביתה. בינתיים נכנסו זרים לכאן, הם נמצאים כאן כמה וכמה שנים אבל זה לא מקומם. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. זה ענינו של כל ספר בראשית. כך אומר רבי יצחק.

מספר בראשית לספר שמות
סיימנו את ספר בראשית, נפרדים מהראשית של העולם. תקופה מאוד ארוכה, יותר מאלפיים שנה, יותר משליש שנות העולם לפי מה שחז"ל אומרים לנו, תקופת האבות, ספר הישר - האבות נקראים ישרים (ראה עבודה זרה כה, א). עניינו של ספר בראשית להכיר את ריבונו של עולם כבורא העולם, לראות את ריבונו של עולם במציאות ובטבע כמו שהאבות הכירו את הקב"ה, חיו חיים אמוניים וטבעיים, ראו שכל מה שקורה במציאות ריבונו של עולם עושה, עד כדי כך שחז"ל אומרים לנו שהסיפורים של עבדי אבות יותר גדולים מתורתם של בנים (בראשית רבה ס, ח). התורה חוזרת על הסיפור של אליעזר פעמיים באריכות גדולה ואילו הלכות גדולות רק רמוזות. למה זה - מפני שכאן יש חיים אמוניים וטבעיים, לראות את ריבונו של עולם, לדבר איתו לקבל ממנו. מפגש ישיר, אמונה עמוקה, תמימה ובריאה. אלו היו האבות. האבות היו מרכבה, הם קיימו את כל התורה כולה בטבעיות, באמיתיות. אנחנו מסיימים את הראשית, סיום של תקופה, יעקב אבינו הוא המסיים והוא אומר: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט, א), יש כאן סיום של תקופה ראשונית ולכן יש מקום להגיד מה שיהיה באחרית הימים.
יכול להיות שאנחנו נמצאים עכשיו בראשית של האחרית, אולי כבר יותר מזה. קראו לתקופה הזאת 'אתחלתא דגאולה', היום אנחנו כבר יותר מאשר 'אתחלתא', כך אמר הרב צבי יהודה. כבר בימי האר"י אמרו שזה 'אתחלתא דגאולה', בינתיים עברו כמה שנים והאתחלתא ארוכה מאוד, אנחנו כבר בתוכה.
עוברים לספר שמות, ספר של הופעת ריבונו של עולם מעל הטבע. נשמור את מה שרכשנו כאן, כל שנה אנחנו חוזרים על הדברים ומעמיקים עוד העמקה ועוד התבוננות, העמקה של אמונה טבעית, לראות את ריבונו של עולם בתוך המציאות ולהגיד: 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב' (תנא דבי אליהו, כה). סיפרנו כבר פעם, וכך נהגנו גם היום - כשכמסיימים ספר מחמשת ספרי התורה זה צריך להיות יום שמחה, חמישית משמחת תורה... טוב, לא חמישית אבל שמחה. למדנו ספר, סיימנו אותו - לא לעזוב אותו, לקחת את כל מה שקיבלנו ולהמשיך עם זה.
אני רוצה לסיים במשהו שראיתי ב"אוהב ישראל" על הפסוק בתחילת הפרשה: "וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו" (בראשית מז, כח), יעקב אבינו מילא כל יום שלו בכל כך הרבה תוכן עד שהוא היה כנגד שנה שלמה של מישהו אחר, "יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו", הימים היו כמו שנים. כל יום מנוצל באופן כל כך עמוק וכל כך מלא עד שהוא הכיל בתוכו מה שאחר עושה בשנה. לדעת לנצל את הימים ולהפוך את היום למלא וגדוש בתוכן. לא רק בכמות, הכמות היא מוגבלת רק בעשרים וארבע שעות, אבל האיכות יכולה תמיד להשתפר יותר ויותר, ללמוד יותר בדבקות, יותר בהשתדלות, יותר במאמץ - בזה אפשר להתקדם ולהתקדם, ובעיקר באיכות הפנימית של הדבקות. ובעזרת ה' שנזכה שהימים יהיו ימים מלאים, שניקח איתנו את האמונה הטבעית שלמדנו בספר בראשית ועם זה נמשיך הלאה בעזרת ה' לימים הבאים לטובה ולברכה, לעלות במעלות הקודש.



^ 1.. שנת תשע"ד.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il