ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מגאולת מצרים לגאולת דורנו ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות שמות Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (39 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (39 ד')

י"ח טבת תשע"ד

מגאולת מצרים לגאולת דורנו


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל


פרשת שמות

תכלית השעבוד 1 **
יצירת עם ישראל במצרים * מדוע סבלו ישראל בגלות * הגיע זמן גאולתכם * לבעור בעבודת ה'
יצירת עם ישראל במצרים
הזוהר (שמות יד, ב) מספר:
שאל רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי את אביו: מדוע נגזרה על ישראל גלות ומדוע השתעבדו דווקא בארץ מצרים? אמר רשב"י לרבי אלעזר שיענה בעצמו על השאלה ששאל. לימד רבי אלעזר: כשברא הקב"ה את עולמו, ברא בריות רבות ועמים רבים ועל כולם ברא ממונים שינהיגו אותם שנאמר: "אשר חלק ה' אלוקיך לכל העמים" (דברים ד, יט), ואת עם ישראל לקח ה' לחלקו שנאמר "חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" (דברים לב, ט) וקרא לישראל "אחת היא יונתי תמתי" (שה"ש ו, ט). ועוד, בעשרה מאמרות נברא העולם, ושורש כל הבריאה בשלושה: בחכמה בבינה ובדעת, כמו שכתוב "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמיים בתבונה ובדעתו תהומות נבקעו" (משלי ג, יט-כ). כשרצה הקב"ה להמשיך את קיום העולם ברא את האבות הממשיכים את יסוד העולם בחכמה בבינה ובדעת: אברהם הוא בחינת חכמה, יצחק בחינת בינה, ויעקב בחינת דעת. אחרי כן נולדו השבטים שבטי-י'ה והשתכלל הכול.
הזוהר ממשיך ומסביר את שעבוד ישראל במצרים:
מה עשה הקב"ה כדי לשמור שלא יתערב שמץ פסול במשפחה שממנה צריך לצאת העם הקדוש - טלטל אותם למצרים, בין עם קשה עורף המבזים את הנהגותיהם, מואסים בהם, אינם רוצים להתחתן אתם וחושבים את ישראל לעבדים. הגברים המצריים מזלזלים בבנות ישראל, והנשים המצריות מואסות בבני ישראל. וכך, במציאות זו, גדלו והשתלמו ישראל בקדושה בינם לבין עצמם. עד אשר שלם עוון האמורי ויצאו ממצרים כולם זכאים.
כך מסביר הזוהר את שעבוד מצרים. מהו עומק העניין - במצרים הפכו ישראל ממשפחה לעם. האבות היו משפחות: בתחילה אברהם, אחר כך יצחק ואחר כך יעקב שממנו יצאה משפחה גדולה עם שנים עשר שבטים, שבטי י'ה, שכולם ממשיכים את דרך ה'. עכשיו יש לעשות שינוי מהותי ומהמשפחה הזו צריך ליצור אומה. לא עוד משפחה קטנה אלא עם. בפרשתנו ישראל נקראים עם בפעם הראשונה, פרעה אומר: "עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א, ט). התפתחות זו ממשפחה לאומה היא התפתחות עצומה, ישראל גדלו במצרים "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם" (שם ז). קצב עצום כזה של התפתחות עלול לבוא בצורה שיהיו בה קלקולים. צריך מאוד להיזהר שישראל יישארו בייחודם ולא יתערבו בעמים אחרים, רק כך ניתן לבנות אומה שלמה. הזוהר מלמד שלא הייתה ברירה אלא להביא את ישראל למצרים. שם הם נמצאים במסגרת מרוחקת מכולם, נעשים לעבדים בזויים, שונאים אותם, פוגעים בהם, מזלזלים בהם. אבל מצב זה שומר עליהם, וישראל חיים בתוך עצמם ובונים את האומה כך שהסגולה המיוחדת גדלה ומתעצמת בלי ערבוביה. זהו טעם אחד לגלות ישראל במצרים.

מדוע סבלו ישראל בגלות?
אך עדיין יש לשאול, מדוע צריכים ישראל לסבול כל כך? מדוע כל העינוי האיום והנורא הזה? גם לאחר הסבר הזוהר יש להעמיק מדוע הגלות במצרים הייתה קשה ומייסרת כל כך.
כבר לאברהם אבינו נאמרה גזרת השעבוד: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאוד שנה" (בראשית טו, יג). צריך להבין, הנבואה שנאמרה לאברהם על השעבוד של בניו היא כביכול עונש לאברהם אבינו. הגמרא שואלת (נדרים לב, א) "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתיים ועשר שנים". הגמרא מחפשת את הסיבה מדוע נענש אברהם אבינו וירדו בניו לגלות כל כך קשה. והגמרא מוצאת שמץ חטא, משהו מן המשהו, שהיה באברהם ובגללו הייתה הגלות הזאת:
אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר... מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים שנאמר: "וירק את חניכיו ילידי ביתו" (בראשית יד, יד), ושמואל אמר מפני שהפריז על מידותיו של הקב"ה שנאמר: "במה אדע כי אירשנה" (שם טו, ח), ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהיכנס תחת כנפי השכינה שנאמר "תן לי הנפש והרכוש קח לך" (שם יד, כא).
המהר"ל בגבורות ה' (פרק ט) מסביר שיש עניין אחד בשלושת הפירושים שנאמרו כאן בגמרא. לאברהם היה חיסרון כלשהו בשלמות האמונה הגדולה שלו. אברהם היה מאמין גדול מאוד, ראש המאמינים, "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו, ו). לכאורה אמונה כמו אמונת אברהם היא השיא של הופעת האמונה בעולם, אבל עדיין היה חיסרון בשלמות הזו, יש איזשהו שמץ של השמץ שעוד לא היה שלם. איזו טעות, שגיאה קטנה, שפגמה בשלמות.
דעה אחת אומרת שאברהם היה צריך להאמין בה' שיסייע לו במלחמה ולא לעשות אנגריא בתלמידי חכמים, לא לגייס אותם למלחמתו בארבעת המלכים.
דעה שנייה בגמרא אומרת שהטעות הייתה כששאל "במה אדע כי אירשנה" - הקב"ה מבטיח ואין לשאול שאלות אחרי הבטחת הקב"ה. אמנם המהר"ל מסביר שהשאלה הזו לא הייתה שאלה פשוטה. כשהקב"ה מבטיח לאברהם אבינו שיהיה לו בן, כשאברהם ושרה כבר זקנים, הוא לא שואל שאלות ומאמין, ואילו כשהקב"ה מבטיח לו את הארץ הוא שואל "במה אדע כי אירשנה". אברהם ידע שהזכות לרשת את הארץ היא כל כך גדולה ודרושה התאמה יוצאת מן הכלל כדי לזכות בארץ ישראל, ועל זה הוא שואל: "במה אדע כי אירשנה". בעצם, שאלתו היא האם כל הדורות יצליחו להחזיק מעמד במדרגה רוחנית מתאימה לדרגת ארץ ישראל. מה באמת הייתה התשובה - "קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש..." (שם ט) - בזכות הקרבנות. התשובה היא, אומר המהר"ל, שכפרת הקרבנות מעידה שבעצם החטאים הם לא חטאים מהותיים. הם רק חטאים חיצוניים ואפשר לסלק אותם. שום חטא בישראל אינו חטא שורשי, חטא שנובע מהטבע הישראלי ח"ו, אלא רק משהו חיצוני, לכלוך שאפשר לנקות אותו. כמו בגד מלוכלך שאפשר להסיר וללבוש במקומו מחלצות ובגדים נקיים. בטבע הפנימי עם ישראל שייך לארץ ישראל. זאת התשובה שה' עונה לאברהם אבינו ששואל "במה אדע כי אירשנה". אך עדיין, בעצם השאלה יש נקודה של חיסרון באמונה תמימה, וצריך לתקן אותה.
התירוץ השלישי בגמרא הוא שאברהם נענש על שהסכים לדברי מלך סדום "תן לי הנפש והרכוש קח לך". הוא היה יכול לקרב את כל אותם הנפשות תחת כנפי השכינה ולא עשה כך. צריך להבין, אברהם הכניס רבים תחת כנפי השכינה. הרי חז"ל דורשים מהפסוק: "את הנפש אשר עשו בחרן" (שם יב, ה) שהיו רבים רבים שאברהם החזיר בתשובה והכניס תחת כנפי השכינה. היה ציבור שלם שבא עם אברהם אבינו, קיבל את דרכו והאמין באמונה שלמה בריבונו של עולם "עם אלוקי אברהם" (תהילים מז, י). אברהם הלך וקרא בשם ה' בכל מקום, וחס וחלילה איננו חושבים שהיה איזה חסרון ממשי כי אברהם אבינו היה מאמין עצום. אבל הייתה כאן הזדמנות נוספת וניתן היה להכניס עוד אנשים תחת כנפי השכינה. דווקא בגלל גדלותו של אברהם, בגלל גודל אמונתו, הוא נדרש להיות הכי שלם שאפשר. הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. החיסרון הזה, המשהו מן המשהו הזה, כשהוא בעתיד יופיע אצל הבנים הוא יכול להופיע בצורה הרבה יותר רחבה. כאשר בשורש יש נקודה שחסרה, בענפים יש בעיה הרבה יותר קשה וחריפה וצריך לתקן את זה.
הווי אומר, שכל ענינה של גלות מצרים הוא לתקן את הפגם שהיה בשורש אצל אברהם אבינו. להעצים את האמונה ולהביא אותה לשלמות של אומה שלמה המאמינה ברבש"ע. בשביל זה צריך לעבור את כל התהליך של שעבוד מצרים ולצאת ביד חזקה ובזרוע נטויה. רק אז מגיע העם לאמונה שלמה, הופעה אלוקית עליונה בה רואים את רבש"ע. "ויאמן העם" (שמות ד, לא) ובהמשך "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שם יד, לא) ובמעמד הר סיני האמונה מגיעה לשיאה כששומעים את דבר ה' ממש.
המקובלים מפרשים פירוש עוד יותר עמוק. זה לא היה רק תיקון בעקבות אברהם אבינו אלא תיקון הרבה יותר שורשי ויסודי - תיקון החטא של אדם הראשון. אדם הראשון הוא השורש של כל האנושות וכשחטא התפזרו ניצוצות של קדושה והתערבו הטוב והרע בכל העולם כולו. מאז חטאו של אדם הראשון עוסק העולם בתיקונו של החטא הזה, עד הגאולה העתידה בה יבוא התיקון לשלמותו. חז"ל אומרים שאדם הראשון עבר על שבע מצוות בני נח עוד לפני שהם הצטוו בהן, וכתוצאה מזה הצטוו בני נח במצוות הללו. בחטא עץ הדעת הוא עבד ע"ז וגם עבר על איסור גזל כשאכל בלי רשות. הקב"ה אסר עליו לאכול והוא לקח ואכל בלי רשות. בדורות הבאים חטאים אלו של אדם הראשון מופיעים בצורה חריפה מאוד. יש גלגול של נשמות, נצנוצי נשמות של חטא אדם הראשון מתגלגלים בדור המבול ובדור הפלגה. דור המבול חוטאים בגזל "ותשחת הארץ לפני האלוקים" (בראשית ו, יא) "כי מלאה הארץ חמס מפניהם" (שם שם, יג) "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (רש"י שם). אח"כ דור ההפלגה חוטאים בכפירה ועובדים עבודה זרה. על בניית מגדל בבל הפסוק אומר "אשר בנו בני האדם" (בראשית יא, ה) - מזכירים שהם בניו של אדם, הולכים בדרכו של אדם הראשון שחטא (בראשית רבה לח, ט; זהר בראשית ס, ב). גם בפסוק "אדם כי יחטא" מפרשים המפרשים שכאשר אדם חוטא זהו המשך של החטא הראשון. לא כתוב 'איש כי יחטא' 'ישראל כי יחטא', כתוב דווקא "אדם" כי החוטא חוזר כביכול על מה שעשה אדם הראשון. זאת אומרת, החטא הזה גרם קלקולים גדולים מאוד בשורש וצריך לתקן את זה.
תהליך התיקון מתחיל בעצם אצל אברהם אבינו. אברהם אבינו היה הראשון שהתחיל להחזיר את העולם לתיקונו. ישראל יורדים למצרים ושם נמצאים הרבה ניצוצות שצריכים תיקון ע"י חזרה לשורש. המירוק שישראל עוברים במצרים הוא תיקון של העבר, תיקון גדול מאוד. בכל הזמן שישראל נמצאים במצרים יש תהליך של תיקון, תהליך של ליקוט ניצוצות מפוזרים של קדושה. זה מלמד אותנו כי לפעמים אנו פוגשים במאורעות ולא מבינים את הסיבה. לפעמים אנשים סובלים סבל גדול ואנו לא מבינים למה האיש הצדיק הזה, האישה הזאת, הנער או הנערה האלו, סובלים סבל כל כך גדול. כאן מלמדים אותנו חכמי הפנימיות שיש לפעמים תפקידים שאנו לא יודעים את הסיבות שלהם. צריך להכיר ולחדור לנבכי העבר של הנשמות וכנראה שהאנשים הסובלים הללו עושים תיקון מאוד מאוד גדול. ישנן נשמות שמגיעות לשלב שהגיע עת תיקונן והן צריכות לעבור התמודדויות קשות אבל כתוצאה מזה יש תיקון גדול מאוד. המירוק הזה של הנשמה והנפש הוא מזכך ומטהר והתוצאות תהיינה מבורכות מאוד. הם עצמם לא יודעים על זה אבל זה נעשה. אמנם בשעת מעשה הייסורים הם איומים ונוראים, אבל אם אדם מודע לכך שאין מקרים בעולם ומאמין בזה באמונה שלמה, היכולת לקבל את הייסורים משתנה לטובה. גם התיקון מתקדם מהר יותר כשאדם יודע מדוע הוא מתייסר ושהייסורים הם ייסורים ממרקים, ייסורים של תיקון.
המטרה של גלות מצריים אם כן היא הגדלת האמונה, ותיקון לאברהם אבינו, ותיקון עמוק עוד יותר לחטאו של אדם הראשון. כמובן שהדברים משלימים אחד את השני ולא באים בסתירה. זהו התפקיד של כל הגלויות - ללקט ניצוצות. תהליך ארוך של תיקון מהנפילה הראשונה שהייתה אצל אדם הראשון. חז"ל אמרו את זה בלשון אחרת "למה גלו ישראל בין העמים? כדי להביא גרים לישראל" (פסחים פז, ב), אבל זהו בעצם אותו הרעיון. יש נשמות מגולגלות בין הגויים ששייכות לישראל וכדי שהם יתגיירו ויכירו את ישראל צריכים ישראל להיות מפוזרים בין העמים. כך זה באופן גלוי. באופן פנימי, ניצוצות הקדושה התפזרו בכל המקומות וכשישראל באים לשם הם מלקטים את הניצוצות כמו מגנט. זה מבט נוסף על הגלות. יש תפקיד לגלות והיא לא רק עונש. העונש הוא ממרק, אך זה לא רק עונש חיצוני על חטאים מוכרים לנו אלא על דברים הרבה יותר עמוקים. גם החטאים עצמם הם גלגול מהחטאים הקודמים "עבירה גוררת עבירה", ומטרת התיקון היא לתקן אותם תיקון שורשי.

הגיע זמן גאולתכם
כשעם ישראל כבר מתקרב לגאולה במצרים הוא צריך לעבור עוד שלב. משה רבנו בא ואומר לעם שהגיע עת גאולתם - "וַיַּאֲמֵן הָעָם" (שמות ד, לא), אבל אז פרעה מכביד את לבו ומתחילים ייסורים עוד יותר גדולים. זה תהליך שכנראה חייב להתרחש, הסדר הוא שבשלבים המתקדמים של הגאולה, כשמתקרבים אל הגאולה, הקשיים של הגלות מתגברים אבל זה חלק מהמהלך. את זה אמר כבר הגאון מוילנא (קול התור), "עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו ל, ז) - מהצרה יש ישועה, וצריך לדעת את זה ולא להתרפות מהקשיים.
גם במהלך בניין הארץ צריך לדעת שריבוי הקשיים הוא פועל יוצא של ההתקדמות, ככל שאנחנו יותר מתקדמים העיכובים מתרבים. בעת האחרונה כשהתקדמות מגיעה ממש לקראת הגאולה השלמה, כביכול הסיטרא אחרא מגיים את כל כחותיו ומנסה בכוחותיו האחרונים לעצור את המהלך, אבל זה סימן שהמהלך מתקדם לקראת סופו הטוב. כגודל הקושי גודל הגאולה. אחרית כראשית - כמו שהיה אז במצריים כך גם בגאולה העתידה שאנחנו נמצאים בתוכה. הקשיים מתרבים וזה הסימן שאנחנו מתקדמים. "אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ" (תהילים כז, ג) - מציאות המלחמה אומרת שאני חזק. כשהתחילו לבנות את יהודה ושומרון בקדומים וחברון לא הייתה ממש התנגדות, ראו בהתיישבות אפיזודה נחמדה, אך ככל שההתיישבות התחזקה ומתחזקת ההתנגדות גוברת. אז תלוי איך מסתכלים, יש כאלה שחושבים שכשהסכנות גדלות המצב נהיה יותר ויותר קשה, אבל מי שמסתכל בעין פקוחה ובריאה רואה בבירור התקדמות. ככל שאנחנו יותר מתקדמים זה יותר מפחיד את המתנגדים, הם רואים שעוד מעט לא תהיה אפשרות להחזיר את הגלגל לאחור וההתישבות ביו"ש היא עובדה מוגמרת, ולכן הם מגייסים את כל הכוחות כדי לעצור. הם לא יצליחו, הקב"ה איתנו, אנחנו ממשיכים בתהליך של גאולה, כל הזמן מתקדמים ולא נעצר. כל האיומים וההפחדות הם חלק מהבירורים שאנחנו צריכים לברר, לגלות את אהבתנו הגדולה לארץ ישראל שזה תיקון גדול לחטא המרגלים, להראות שגם אם קשה אנחנו לא מוותרים, אי אפשר לוותר על ארץ ישראל, אי אפשר לוותר על תהליך שיבתנו לארץ, אל התורה אל וריבונו של עולם.

לבעור בעבודת ה'
אני רוצה להגיד גם דבר של חסידות. על הפסוק: "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ" (שמות א, ג) אומר "אור המאיר" שעבודת ה' יכולה להיות בשני אופנים, אופן אחד הוא שאדם בעצמו מתוך לימוד התורה והתבוננות של אמונה, הולך ומתגבר בעבודת ה' ועבודתו הולכת ומתחזקת כל הזמן מתוך תהליך פנימי וללא צורך בזירוז חיצוני. אך יש מצבים שצריך דחיפה חיצונית, באים ייסורים ואדם מתעורר לעבוד את ה'. ואז הייסורים מתמעטים, ואם צריך עוד פעם חיזוק ודחיפה באים שוב פעם ייסורים. "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מצרים העבידו את בני ישראל, עשו שישראל יעבדו את ה', ייסרו את ישראל ואז ישראל קראו לה' שיעזור להם. אבל כשהעבודה עבודת ה' נעשית באופן הזה זאת לא עבודה שלמה, זאת עבודה "בְּפָרֶךְ", בפה רך בלי ההתלהבות והעוצמה שיש כשהאדם עובד את ה' מתוך התקדמות פנימית ללא אילוץ חיצוני.
זה גם עניינו של הסנה, הפעם הראשונה שמשה רבנו נפגש עם הופעה אלוקית היא בסנה, "סנה בוער באש והסנה איננו אוכל" (שמות ג, ב), משה סר לראות למה הסנה בוער ובוער ולא נשרף ומתכלה. הוא מסביר שפשט העניין הוא שהקב"ה רצה לעורר את משה להתבוננות, וכשמשה מתקרב ורוצה להבין יש גילוי אלוקי. למה הסנה איננו אוכל – משה מהרהר: הקב"ה עורר אותי, עשה לי תופעה של סנה, אז למה הסנה לא אוכל, האש שורפת את הסנה, היא גורמת לתבערה כל הזמן לעבודת ה', יש צרה ולכן צריכים לעבוד את ה'. אבל למה הסנה איננו אוכל, כבר זירזו אותי ועדיין אני צריך שיעוררו ויזרזו אותי שוב. צריכים כל פעם זירוז מחדש. הסנה כל הזמן צריך לבעור, הסנה חוזר ומעורר את האדם. זה לא המצב המתוקן שדברים חיצוניים יקרבו אל ה', עבודת ה' צריכה להתחיל מעומק הלב, מתוך פנימיות האדם, ואז כמובן היא בשלמות.
מבחינה מסוימת, גם אנחנו נמצאים במצב של פרשת שמות. כבר נקראנו לארץ ישראל, יש כאן התחלה של מסר אלוקי, הנה הוא מקבץ אותנו לארצנו ואנחנו כבר נמצאים כאן - אבל עוד יש דרך ארוכה ללכת, ואנחנו באמצע הדרך. בדרך, אבל כבר באמצע, עברנו את ההתחלה ואנחנו באמצע התהליך. עכשיו זה תלוי בנו במידה רבה מאוד, ככל שאנחנו יותר נתעלה, יותר נרבה בתורה, מצוות ומעשים טובים, ככל שנוסיף אחדות ותיקון המידות - נקרב את המהלך של הגאולה. אם נעשה את זה בעצמנו ונייסר את עצמנו בשקידת התורה, נסלק את הצורך בייסורים ובסנה שיבוא ויזרז אותנו. הקשיים שאנחנו פוגשים בעצם אומרים לנו: 'הייתם צריכים לעבוד יותר טוב', תתמסרו יותר לארץ ישראל. לאו דווקא בפועל אלא גם ברוח, בדבקות ובהכרת הערך של הארץ הזאת, הכרת הקדושה וספיגת הקדושה האלוקית שנמצאת בארץ. החיבור הפנימי משפיע מאוד מאוד אחר כך על עולמות שלמים, על אנשים רבים. הרב באורות בפרקי ארץ ישראל (פרק ו) אומר שמי שמתעוררת אצלו אהבה לארץ ישראל, הוא מתגעגע אליה ומשתוקק אליה - זה משפיע על אלפי נשמות הקרובות אליו. כמובן שזה תלוי בגודל האישיות של האדם וככל שהוא יותר גדול הוא משפיע על יותר נשמות, אבל לכל אחד יש השפעה על אחרים. אדם מתעלה בלימודיו, בדבקות ובאהבת ה' - וזה לא רק שהוא מתעלה, כל הסביבה שלו מתעלה, הוא משפיע השפעה מאוד מאוד גדולה, יותר מהשפעה של דיבורים. לא שצריך לוותר על הדיבורים, צריך לנסות להשפיע בכל האופנים אבל להבין שההשפעה הפנימית היא הרבה יותר גדולה ויותר עוצמתית מפני שהיא עמוקה, זה מתחיל מהשורש. אדם שמתקדם בלימוד צריך לדעת שהוא לא מתקדם רק בעצמו, הוא מושך אחריו עוד רבים, ואם הוא יודע את זה ולומד מתוך המגמה הזאת, הלימוד שלו הוא לא לימוד פרטי אלא הוא לומד כחלק מהאומה. הוא רוצה שהאומה תהיה יותר מאמינה, יותר תורנית ויותר אלוקית - ההכרה הזאת שהוא יוצא מפרטיותו פועלת עליו.
זה התפקיד שלנו עכשיו, כשאנחנו הולכים ומתקבצים, חוזרים להיות כלל, מה שלא היינו בחוץ לארץ - עכשיו התפקיד שלנו הוא לעבוד כך את ה', במבט יותר כללי, לדעת שמה שאנחנו עושים בלימודנו פועל גדולות ונצורות גם אם אנחנו לא רואים את זה, כל מעשה של מצווה הוא מעשה אלוקי, אור ה' שמופיע ולא רק התקדמות רוחנית מורגשת, זה משהו עמוק עמוק. מה שאנחנו מסוגלים לראות זה רק על פני השטח, ובאמת הדברים עמוקים מאוד. כמובן שההסתכלות הזאת צריכה להשפיע מאוד על החיזוק בשקידת התורה. יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה שלמה ושנהיה שותפים בגאולה הזאת כמה שיותר, בעזרת ה' יתברך.




^ 1.. שנת תשע"ד.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il